איך לזהות נטיות אובדניות? ומה עושים כשחבר טוב מאיים להתאבד? הפסיכולוגית יעל דורון שופכת אור על התופעה הטראגית
כבר כמה ימים, לפני שהתיישבתי לכתוב, אני חושבת איך להתחיל את הכתבה הזאת. מאיזה חלק להתחיל לתאר את ההתרחשויות, להסביר מה קדם למה, ואיך להעביר כמו שצריך את הסיבה לכך שהחיים שלי, ושל עוד הרבה אחרים בסביבה שלי, כבר לא יהיו אותו דבר. וגם לי, שמורגלת שלהעביר תחושות למילים, קשה למצוא את המשפטים הנכונים.
לפני זמן לא ארוך, בחורה מהשכבה שלי התאבדה. לא ממש חברה, אבל בהחלט קרובה לי לחיים בצורה משונה שכזו, שאף פעם לא הצלחתי להגדיר. או אולי נכון יותר להגיד, ניסתה להיות קרובה. היה לי קשה איתה. לדבר איתה על שירה, ולדעת שהיא רואה במצב הנפשי המעורער של חלק מהיוצרים עליהם דיברנו דבר שראוי להערצה. להזכיר מוות, וכמעט להיות בטוחה שהיא לא נרתעת בכלל מהמחשבה.
האם אני, או מישהו, האמנו שזה באמת יקרה? בדיעבד זה כבר לא משנה. להתמודד עם האשמה, שמוצאת פעם אחר פעם כיוון חדש להתגלות בה, זה משהו שכולנו נאלצים לעשות בכל מקרה.
הפסיכולוגית יעל דורון, שהופכת לאורחת קבועה אצלנו, הסכימה לדבר איתי על אובדנות, החולים בה, וגם על אלה שנשארים כאן, להתמודד. שלא נצטרך להשתמש במידע הזה.
מה זו בעצם נטייה התאבדותית?
אובדנות היא מחלה, בדיוק כמו שדיכאון בצורה קיומית יכול להיות מחלה.לא מדובר במצבי רוח מתחלפים, שמאפיינים בני נוער, אלא במחלה של ממש.
המחשבות הרעות לא עוזבות את הסובלים מאבדנות, והופכות עם הזמן לקודרות יותר ויותר. להיות בראש של מישהו אובדני מרגיש כמו להיות בתוך תעלה שהאור בסופה הולך וקטן, עד שאתה חש יותר ויותר אבוד. התקווה נגמרת, האופטימיות נעלמת, ומשתלטת תחושה של ייאוש כבד מאוד.
איך זה משפיע על חיי היום יום של הסובלים מאבדנות?
אדם במצב דיכאוני לא שופט נכון את המציאות. כל כישלון קטן – במבחן, במשפט שאמרו לו – נחווה בתור אסון נורא. הפרופורציות מתהפכות לחלוטין. אם קורים דברים טובים קטנים, הם לא משנים בכלל. כל דבר כזה מתאסף למצבור של חוויות שליליות ומגביר את תחושת הייאוש.
לכן, אי אפשר לבוא ולהגיד למישהו אובדני דברים שמתאימים למישהו שסתם עצוב, כמו להסתכל על חצי הכוס המלאה. הם צריכים עזרה מקצועית ורצינית.
איזה סוג של עזרה ניתן להגיש לסובלים מן המחלה?
במקרה של מטופל אובדני, מעניקים לו טיפול משולב – גם טיפול תרופתי פסיכיאטרי, וגם טיפול בדיבור, שמכוון לעזור לאדם להשתלט על תחושות הייאוש והדיכאון, ולחזור לחשיבה תקינה. כולנו נכשלים בחיים, לכולנו יש קשיים, אבל מי שאובדני חווה את זה כסוף העולם. לזה בדיוק מכוון הטיפול – לעזור להם לראות שהעולם לא נגמר, ולתת צ'אנס לחיים.
לאחר המקרה, נשמעו אצלנו בבית הספר תגובות עם לא מעט ביקורת על המעשה. בין היתר נאמר שמדובר בצעד אנוכי. איך מתמודדים עם כאלה האשמות?
זה נכון שמי שמתאבד לא חושב על המשפחה שלו, החברים שלו, על האנשים שיקרים לו והוא יקר להם. מהבחינה הזאת זה באמת אקט אנוכי, כי הוא חושב אך ורק על עצמו. אבל צריך להבין שזה לא נובע ממקום של רוע. זה מגיע ממקום של כאב, של ייאוש. הוא לא מנסה לפגוע באף אחד חוץ מבעצמו, ואם הוא היה מבין שיש דרך אחרת ותקווה, הוא לא היה עושה את זה.
השאלה שהכי מטרידה אותי, ועוד הרבה מהחברים שלי, אחרי מה שקרה – היא מה היינו יכולים לעשות כדי לראות את זה בא. בכל זאת, אנחנו בתיכון, בשיא של גיל ההתבגרות, ולא חסרים בני נוער שזועקים לתשומת לב. אז איך יודעים שזה רציני?
יש לא מעט נורות אזהרה – התעסקות בלתי פוסקת במחשבות על המוות, שירים שסובבים סביב הנושא הזה, הערצת דמויות הידועות בדיכאון שלהם או שהתאבדו, וכמובן ששינוי דרמטי ודרסטי בהתנהגות. למשל, מישהו שפתאום לובש רק שחור, או שההופעה שלו משתנה בצורה חריפה, השמנה או הרזיה קיצוניות. יכולות הריכוז והקשב משתנות, פתאום אין עניין בכלום, הכל חסר טעם בעיניהם. בשיחות איתם רואים שלא משנה מה נאמר, אי אפשר לעזור או להקל.
צריך לשים לב שלא מדובר במצב רוח שבא והולך, אלא במצב מתמשך שהצעיר/ה נתונים בו. ועוד סימן חשוב במיוחד – כשאומרים. נכון שבני נוער רבים אומרים משפטים כמו "בא לי למות" ולא מתכוונים לזה, אבל צריך להיזהר מאוד ולא להקל ראש במשפטים כאלה.
הרבה פעמים כשמדברים עם אנשים שקרובים להם התאבדו מסתבר שבדיעבד כן היו סימני אזהרה, והם פשוט לא שמו לב אליהם. בלוג עצוב, שירים מאוד דיכאוניים, שינוי חמור מאוד בהתנהגות, דיבורים רבים על מוות – סימנים ברורים, שהסובבים חושבים שהם תקופה שתחלוף.
מספר אנשים שקרובים אליי, והיו קרובים לאותו מקרה, עושים את הרושם שהם לקחו על עצמם רגשי אשם. איך אפשר לעזור להם, ולאלה שנשארו מאחור עם הכאב ומחשבות ה"מה היה קורה אם.."?
אסור להשאיר אנשים לבד עם כאלה מחשבות. אותם אנשים שמרגישים אשמים לא באמת יכולים להציל טיפוסים אובדניים. הם צריכים לחלוק את המחשבות שלהם, לא להתבייש לדבר על זה, ולהבין שבסופו של דבר אף אחד כאן לא אשם. המתאבד הוא זה שעושה את המעשה בעצמו, גם אם זה משפיע על כל הסביבה.
עם זאת, חשוב שאם בן נוער שם לב לחבר או מכר שמפגין את הסימנים האלה, שלא יישאר עם זה לבד. אם מישהו בסביבה שלכם במצוקה, תפנו לעזרה. זה לא הגיוני שמישהו יסחוב את החבר הדיכאוני שלו על גבו.
הרבה טענות נשמעו על דרך הטיפול של בית הספר שלי בפרשה. איך לדעתך צריך להתמודד עם כזה מקרה במסגרת בית ספרית?
אני חושבת שצריך לנהל על זה שיחות כיתתיות, ויותר מפעם אחת. חייבים לדבר על זה מיד אחרי המקרה, ולחזור ולדבר על זה אחרי שבוע נוסף, וכך שוב ושוב. את החברים האישיים צריך לאתר ולנהל איתם שיחות אישיות, לבדוק מה שלומם, האם הם מרגישים אשמים, האם זה עשה להם מחשבות אחרות על עצמם ועל החיים. אסור להזניח את הטיפול.
הבשורה הטובה היא שאפשר להחלים מזה. אובדנות היא לא גזר דין מוות. מי שאובדני ומטפל בעצמו יכול לצאת מזה. כשמראיינים אנשים שעשו ניסיונות התאבדות בעבר וניצלו, הם תמיד אומרים שמישהו היה שם להציל אותם ולתפוס אותם, כי בדיעבד הם מבינים שהם לא ראו נכון את המציאות. מה שנראה כמצב חסר אונים שאי אפשר לצאת ממנו מתברר כאפשרי. שיש תקווה ויש שינוי. זה לא חייב תמיד להיגמר ברע.
מקור:
http://young.nana.co.il/Article/?ArticleID=192295&sid=26
