~~~חלום בלהותתתת!~~~

צפירות האמבולנס נשמעו מרחוק, צפירה חדה, שגרמה לאוזניה לחרישות זמנית. היא הרגישה כאב חד בצד שלה, הרימה אט אט את ידיה ונגעה בו, אך שנגעה היא הרגישה מין נוזל סמיך, בקושי הזיזה את ידיה לעבר עיניה, וכשראתה את הדם פלטה זעקה קטנה והתעלפה.
כשעיניה נפתחו היא הבחינה שהיא נמצאת על מיטה, כבר לא מושלכת אי שם, מרגישה מעט מסוחררת, היא הרימה שוב את ידיה והבחינה שהדם נעלם מכף ידה,ואז הבינה שגם הצד כבר לא כואב לה בחוזקה.
בטח חלום, חשבה בתהייה, כמו כול החלומות המוזרים שאני חולמת, הינה עוד מעט אמא תבוא להעיר אותי לביה"ס.
"נעמה" קולה של אמא נשמע. "נעמה תתעוררי"
נעמה הביטה על אמה, בחיוך מתענג. אך אימה לא חייכה, היה לה פנים עצובות, ומודאגות כאחד.
נעמה התעוררה אט אט והגיעה למצב של ישיבה, היא הביטה על המקום בו שהתה. זה היה ביה"ח.
"איפה אני?!" היא פלטה מרוב בלבול ותסכול כאחד, ואז הביטה על החדר הפרטי שנתנו לה, בוחנת את היושבים לצידה. רק אמה ושתי חברותיה הטובות היו שם, ופניהם היו מודאגות.
"נעמה, את זוכרת מה קרה?" שאלה רותם,חברתה הטובה.
"לא, אני לא זוכרת כלום" נעמה הרגישה מוזר, כולם בחנו אותה מכף רגל ועד ראש.
" את לא זוכרת את התאונה?" שאלה אמא.
"תאונה? איזה תאונה? אמא,על מה את מדברת?" נעמה הנידה בראשה בפראות.
אך אמה שתקה. שתיקה מרה, נעמה הביטה עליה לרגע, היא הייתה חיוורת ולבנה כסיד, עיניה היו דומעות, ושערה היה פרוע, נראה עליה שלא ישנה חודשים.
"אמא, מה קרה?" נעמה צעקה את זה ביותר דרמטיות.
"אני חושבת שלא כדאי שתדעי כרגע" אמרה אמא, משלבת את ידיה.
נעמה הביטה עליה, לא מבינה. "אני רוצה לדעת מה קרה!" היא דרשה.
"נעמה-"
"אני חייבת לדעת! תספרי לי עכשיו!" קולה של נעמה גבר מרגע לרגע. אמה התחילה לבכות, חברותיה הביטו עליה בחשש ואחת מהן חיבקה את אמה.
"אמא! רותם, דניאל!". נעמה התפרצה בבכי מר, יחד עם אמה.
"מה קרה? מה קורה פה?"
האחות והרופא נכנסו לחדר, בסערה, מבחינים באמא והילדה בוכות.
"היא לא זוכרת כלום, דוקטור" אמרה אמה של נעמה בבכי מר.
"גברת שגב, אני מבקשת שתרגעי" ביקשה האחות. "זה לא מועיל לבריאותה של נעמה"
"אני רוצה לדעת! אני רוצה לדעת מה קרה!" נעמה נכנסה להיסטריה.
"בסדר, נעמה, אנחנו נספר לך" הבטיח הרופא, והאחות ניגשה ללטף את שערה של נעמה,באימהות.
"עד לאיפה את זוכרת מאתמול?" שאל הרופא. אמה של נעמה השתתקה.
נעמה הירהרה. עד לאיפה היא זוכרת מאתמול?.
היא זוכרת שהיא חזרה מהביה"ס, הלכה להביא את יוגב, אחיה הקטן מהגן, מיהרה לבית ואכלה ארוחת צהוריים, היא זכרה שאמא סיפרה לה באותו ארוחה שיובל, אחיה הגדול, מגיע באותו יום, כמה שמחה. יובל הבטיח לה כשיבוא הוא יקח אותה לאכול גלידה.
"הבטחת!" היא אמרה, מתחננת כשהוא אמר לה שהוא עסוק.
"אבל-"
"הבטחה זאת הבטחה!" היא שוב התחננה, לא מוותרת.
"טוב" ויתר יובל. הם נכנסו למכונית, התניעו, ואז היא בבת אחת נזכרה- מנסה לשכנע את יובל שיחגור חגורה, המשאית שממול, הכאב החד. הכאב מהצד.
"אלוהים..התאונה" נזכרה נעמה בכהות חושים. "ויובל?"
היא שוב הביטה על אמא שלה, ובעיניה היא כבר ראתה, היא הבינה, טומנת את פרצופה בשתי ידיה, ורק בוכה, הדבר האחרון שהיא זכרה זה, לחגור חגורה. למה הוא לא חגר?, את זה לעולם לא תדע. אבל מה שהיא תמיד תזכור זה את פניה החווירות והלבנות כסיד, השער הפרוע והעיינים הדומעות של אמה, שליוו אותה במשך כול חייה.