++אילת!++

יום אחד בהיר הוא נכנס לחיי. השמש בערה חזק באותו יום, כאילו ניסתה להעביר לי את כול התקווה, האהבה, והחמימות. האוויר היה קריר, ואני חושבת שתיארתי את המצב כ"יום מושלם".
הוא לא היה ממש מושלם. אלא נורמלי, אולי אפילו אטרקטיבי. כי סוף כול סוף החלטנו לנסוע לאילת לטיול, החלטנו.. יותר נכון, אני החלטתי., ואז אבא לקח חופש והשיג כרטיסים למלון באילת.
ישבתי להנאתי בכיסא האחורי של המכונית, מסתכלת על הנוף היפיפיה של הארץ שאני כול כך אוהבת.
גל, אחי הגדול מימני בשנה וחצי ישב לידי, שומע בדיסקמן שירים רועשים, עד כדי כך שאבא צעק לו מספר פעמים שהוא מגזים ושינמיך.
"אבא אמר שתנמיך, דפוק" נתתי לו מכה כדי שישים לב, הוא שלח לי מבט כועס כמו בכול פעם שרבנו.
"את סתם מקנאה כי את רוצה את הדיסקמן" הוא מלמל תוך כדי הינהון ראש.
מעצבן, והכי מעצבן שהוא צדק. רציתי את הדיסקמן לכמה דקות, כי השתעממתי מוות.
" מי צריך את הדיסקמן שלך, מפגר" הבטתי בשיעמום שוב על החלום.
"הי, רווית, בלי מילים כאלה!" צעקה לי אמא, תוך כדי שהיא מוציאה תפוח גדול ונועצת בו את שיניה.
"את רוצה לאכול או לשתות משהו?" היא הוסיפה.
"לא" מלמלתי בקושי.
"מה??" אמא לא הסתפקה בטון עדין, היא הייתה חייבת לצעוק את זה שאולי כמה מכוניות ישמעו ויביטו לעברנו, כאילו לא מספיק לי הבושות. "אלוהים, גדי תגיד משהו, היא תהפוך לי להיות מקל עוד"
"אמא! אני כבר בת שש עשרה.." מלמלתי בקול של ילדה קטנה , מעוצבנת מספיק.
"אני לא אוהב את הטון הזה, גברת צעירה" אבא התערב, ואז הביט על אמא. "אבל היא צודקת היא ילדה גדולה"
"יופי" אמא מלמלה במין 'למה לא תיהיו נגדי'.
שוב היה שקט במכונית, הבטתי על השמים הכחולים, ועצמתי את עיניי חושבת על הדברים המשעממים של חיי. אפשר להגיד שאני ילדה ממוצעת. ציונים ממוצעים, יופי ממוצע, חיים ממוצעים.
לא היה בי כישרון אחד מיוחד. אפילו בנים לא התעניינו בי ממש, אולי בגלל הבנות האחרות שנמצאות בכיתה שהיו יותר מדהימות מימני. הרבה יותר. זה די איכזב אותי.
"הגענו" אבא מלמל, חונה את המכונית במין אכסניה מוזרה באמצע אילת. אלוהים, זה לא מה שתיארתי.
האכזבה הגמורה שלי מהמלון התפוגגה כשנכנסתי ללובי, טיפסתי במעלה המדרגות המפוארות ונכנסתי לחדר. זה היה יחסית נורמלי.
" אני הולך לבריכה!" גל קפץ על המיטה שלו, זורק את הדברים על הספה." שמש, ים, בריכה, בנות!"
"אתה לא הולך לבד" מיהרה אמא לומר כשהיא פורקת את המזוודות. "תקח את אחותך יחד איתך"
"אבל-" גל נדהם, פורש את ידיו הצידה. גיחכתי ברשעות.
"או שאתה מעדיף להישאר כאן בחדר" פסקה אמא כשהיא מביטה עליו.
"אוו גל" לחשתי לו. "אין שמש, ים, בריכה, בנות!"
גל שלח לעברי שוב את מבטו הכועס, ואני זכיתי בלווי לבריכה. היא הייתה קרובה לים, והמון אנשים שחו בה והיו מצדדיה. גל נכנס איתי והביט לצדדיו, ברור שהרבה בנות הפנו את מבטן אליו, בכול זאת, אני מוכרחה להודות שאחי מגנט בנות. למה לא יצאתי כמוהו? למה אני לא מגנט בנים? לפעמים אני חושבת שאני מאומצת.
גל התקדם לעברן. "ביי אחות קטנה ומעצבנת, שלוםם בנות!" הוא עזב אותי שם. לבדי. תלויה בהרבה מבטים של אנשים, תפסתי לי כיסא פנוי, והורדתי לבגד הים החדש שלי.
לא היה לי גוף מושלם, או שער גולש ומסודר, היה לי שיער מתולתל שחור שלמזלי הסתדר בשמש.
רוח קרירה נשבה בחוץ, והעיפה את שערי. נכנסתי לבריכה, והחלטתי לעשות כמה שחיות.
"תחרות שחיה, אנשים, תחרות שחיה. מי מתמודד?" צעק איש במקרופון. הבטתי סביבי וראיתי שכמה אנשים נגשים אליו. רווית, למה שלא תתמודדי? גם ככה אין לך מה לעשות, חשבתי לעצמי.
ניגשתי בהססנות אל האיש, שכעט יכולתי להבחין בשערו האפרפר, ועיניו החומות.
"שם" הוא אמר מבלי להרים את מבטו.
"רווית עופר" מלמלתי, עדיין מהססת.
"יפה, תתקדמי לעמדה, לצערנו רק ארבעה מתמודדים. אנשים לא אוהבים שחייה" הוא חייך.
לא אמרתי דבר, והתקדמתי לעמדות . עמדתי באחת מהן.
שריקה.
נפלתי למים, נלחמת בהם כדי להגיע לסוף, לא נתתי לעצמי לחוש בדבר. בכוח, במאמץ, או במחשבות מיותרות. שוב שריקה, נתקעתי בקיר, ויצאתי מהמים.
"עולים לגמר הם: רווית עופר, ואיתי גולני" אמר המקרופון.
אני? זוכה? חייכתי לעצמי באושר. עכשיו כול מה שאני צריכה לעשות זה לנצח בגמר.
הבטתי על זה שעמד לידי, זה היה איתי. הוא היה גבוהה, בלונדיני, שערו היה מתולתל והיו לו הרבה שרירים. רץ לעברו איזה ילד כבן גילי או גילו, והוא פטפט איתו במרץ.
איתי הבחין בי, והתקרב, כשהילד שאיתו דיבר קיפץ אחריו.
"בהצלחה" הוא חייך לעברי, מושיט את ידו.
הילד גיחך. "כן בטח, היא לא יודעת שאתה אלוף בשחיה." הוא מלמל מביט לעברי בגאוותנות.
איתי נראה נבוך. "אני איתי, זה נאור" הוא אמר כבדרך אגב.
"רווית" מלמלתי.
"תעלו על העמדות" אמר האיש שכנראה היה אחראי על הפעילות.
עמדנו. איתי הביט לעברי בחיוך רחב, ואני הרגשתי עקצוץ בבטן.
תתרכזי, אמרתי לעצמי, אל תיתני לו לנצח אותך. שחיתי, שוב הרגשתי איך המוח שלי מפסיק לעבוד, איך אני מפסיקה לחוש את המאמץ. רק להגיע לסוף!
נתקעתי שוב בקיר, ומיהרתי לעלות. מעניין אם הוא ניצח... יצאתי מהמים.
"רווית, המנצחת בתחרות שחיה!" ניגש אליי האיש בהתרגשות, הבטתי עליו לרגע, נדהמת ומבולבלת כאחת.
"אני.. ניצחתי?" שאלתי, המומה.
"כן"
איתי נראה מעט מאוכזב, אני בטוחה שכך, אך הוא לא הראה את זה. הוא ניגש אליי עם חיוכו הגדול, ושוב עקצוץ בבטן. והפעם הרגשתי שאני רועדת.
"אני בטוחה.. שיש פה טעות.." מלמלתי, ניסיתי לנחם אותו, כנראה שהכול בשבילו היה השחייה.
" אל תתנצלי, את טובה, הבטתי עלייך ואת ממש טובה" הוא קרץ.
חייכתי. עמדנו שם דוממים, נאור התקדם לעברו, ואז הביט עליי, המום.
"היא.. ניצחה.." הוא מלמל, איתי שלח לו חיוך מסתורי שלא הבנתי, ונאור הבין וחייך גם.
"רווית" הוא אמר לי כשבדיוק הסתובבתי. " את רוצה ללכת לאכול גלידה ביחד? אני רוצה לתת לך קצת טיפים בשחייה" הוא מלמל, מתרגש.
"אני.. אשמח" אמרתי, הוא שוב חייך.
"מאיפה את?" הוא שאל.
"מטולה" אמרתי, תוך כדי שאנחנו פוסעים. איתי נדהם.
"גם אני" קפץ מאושר.
והעקצוץ הפך לחמימות. חמימות שמימנה ידעתי קצת ימים טובים, מאז איתי נכנס לחיי. במשך הרבה הרבה זמן, הוא נשאר שם גם. ומאז הבנתי, שאם איתי- חתיך הבנות- מעוניין בי. סימן שאני באמת מיוחדת.