"תכירי זאת היא" הוא אמר בקול כל כך גאה,כאילו השוויץ בה.
ואני קינאתי ברור איך לא?הרי מולי עומדת אולי הנערה הכי יפה שאי פעם ראיתי כעסתי,כעסתי עליה על זה שהיא כזאת.
חייכתי חיוך מאולץ שהסתיר את כל מה שקורה לי מבפנים,במקום ההוא שרק לו הרשתי להתקרב לשם,בלב.
"נעים מאד" ניסיתי להישמע טבעי אבל ברור לי שלא הצלחתי.
במשך כל אותו ערב התאפקתי לא לצחוק היא הייתה כל כך מלאת חן,שמחת חיים וכל מילה שניה שלה גרמה לי לחיוך נסתר,חיוך שלא רציתי שיראו,בתוכי לא רציתי לדעת שהיא כל כך מושלמת,
הרי היא יפה,בעלת אישיות,מצחיקה,מתוקה לא רציתי להודות שהיא באמת ראויה לו להאהבה שלי,לאור של חיי.
הבטתי בהם בקנאה ונזכרתי אז שאנחנו זה לנצח,אז האם לנצח יש סוף?שאלתי את עצמי אין ספור פעמים מנסה למצוא תשובה שתימצא חן בעיני,לא רק שמצאתי אותה , אלא גיליתי את האמת הכואבת,לנצח שלנו יש סוף.
אף פעם לא חשבתי שזה יגמר,
לא רציתי.
הסתכלתי לך בעינים וראיתי שהן נוצצות בדיוק כמו בפעם הראשונה שנפגשנו...שנפגשו מבטינו ואז ידעתי , אתה אוהב אותה.
הבטתי בה וידעתי,גם היא אוהבת אותך...
אז כנראה..כנראה שזה באמת הסוף
סוף הנצח שלנו.
קמתי ויצאתי משם,במחשבה
"אם לא השגת את הפרח,תסתפק בגבעול"
יפה?!
חחח אופסי עכשיו שאני קוראת את זה זה יצא לא טוב בכלל...באסה=(




