"עד סוף הדרך.."

עד סוף הדרך/ שירן

אני בהחלט יכולה להגיד שזו הייתה האהבה הכי גדולה בחייה.
אולי היא הייתה בת 18 ויומיים אבל זו הייתה בהחלט אהבה של גדולים.
הוא היה חייל.. התגייס אחרי חודשיים שהם הוכרזו כחברים.
"זה היה שידוך מאלוהים".. היא הייתה אומרת לנו, כשהיא הייתה מחזיקה את התמונה שלהם.
"תראו איזה יפה הוא, החייל הכי יפה בצה"ל .." חיבקה את התמונה חזק חזק אל חזה, ורק מפחד שהזכוכית תשבר, היא הייתה מרפה ממנה.
גם לי היה חבר חייל, אבל הוא היה ג'ובניק.. וגם, הוא היה גר קרוב לביתי... לא כזה מיוחד, אבל הייתה לי גם אהבה אמיתית.
היא הייתה כ"כ גאה בחייל הקרבי שלה.
כל יום הייתה חושבת על רעיון אחר להפתיע אותו, אם זה ארוחה רומנטית על שפת הים, או למלא לו את החדר בבלונים צבעוניים ביום הולדתו, או אפילו סתם לילה בתוך הפוך עם שוקו חם ושיחות ארוכות.
ככה היא הייתה.. מלכת הרומנטיקה.
כולנו ביקשנו ממנה הצעות.. והיא תמיד הייתה עוזרת.. ואיזה חיוך ענקי היה עומד לה על השפתיים.
היה לה פה אדום שער חום גולש.. פנים שמנמנות ולב חם נעים וטוב.
היינו שכנות, מגיל צעיר היינו חברות טובות.
כל יום היינו מדברות דרך החלון- חלון חדרי מול חלון חדרה.. החח.. זיכרונות ילדות מתוקים.
זה היה שבוע לפני היום הולדת שלה.
"אתן זוכרת מה יקרה עוד שבוע ?" הייתה שואלת בכל הזדמנות שהייתה רואה אותנו.
ואנחנו היינו מעמידות פנים... "לא יודעות.." היינו צוחקות..
"מה? קישטתי את תאריך היומולדת שלי ביומן שלכן.." הייתה לוקחת ללב.
אבל אחרי שהייתה יודעת את האמת הייתה מחבקת אותנו – "טיפשונת" אמרתי לה,
"נראה לך שהיינו שוכחות את היומולדת שלך? לא בכל פעם יש 18.. תהיה לך כזו הפתעה.."
ובאמת היה לה הפתעה.. לכולנו היה הפתעה ביום הולדתה של טליה.
"אני מתה לדעת מה לירון יכין לי, נראה לי שאני כבר מנחשת.." כל הזמן הייתה חולמת על לילה חלומי לה וללירון בצימר בצפון.
מאז שהיא הייתה בחופשה עם משפחתה בצימר במושב ורדים בצפון היא חלמה לבלות שם סוף שבוע עם לירון.
בעצם כולנו חלמנו על לילה בצפון עם בחיר ליבנו.
יומיים לפני היומולדת שלה כשהתכוננתי למבחן בתנ"ך שמעתי נקישות על החלון..
זו הייתה טליה... זורקת אבנים לחלון שלי כדי שאענה.
את כל האבנים שמרתי.
"ענבל.. את לא תאמיני.. אני חייבת את עזרתך.." היא בכתה.
דבר אחד שהיה קשה לראות על טליה זה בכי.
היא אף פעם לא הייתה בוכה, וגם כשהיא הייתה בוכה, זה היה נשמע כל כך מתוק וכל כך נעים..
"אני כבר באה.." צעקתי, סגרתי את החלון לבשתי במהירות את הכפכפים שלי, ורצתי אל ביתה.
היא ישבה בחדר.. מול התמונה של לירון במדים, ובכתה.
"הוא הודיע לי שהוא עובר בסיס... ענבל.. לירון שלי עובר לעזה"... היא המשיכה לבכות.
"הוא לא יהיה ביומולדת שלי.." חיבקתי אותה, ליטפתי את ראשה.. מה עוד יכולתי להגיד.. זה באמת היה רע.
"לא אכפת לי שהוא לא יהיה ביומולדת שלי, ושגם לא אראה אותו חודש.. רק שלא ילך לי לעזה.. אני אמות.." מסכנה, היא לא הבינה שהיא תמות מדבר אחר.
כך באמת היה..
ביום שלישי בבוקר קמנו כל החברות מוקדם בבוקר, קנינו בלונים, אפינו עוגה ותלינו על דלת ביתה שלט ענקי.. –' מזל טוב 18 טליה'.. היא הייתה כל כך מופתעת.. אבל מפנים היא הייתה עצובה.. ביום כה חשוב, לירון היה הדבר הכי חסר.
בערב יצאנו למסעדה חמודה ורומנטית בלב העיר.
הטלפון הנייד שלה צלצל, וכמו בכל פעם שלירון היה מתקשר, היא הייתה מבקשת סליחה, זזה כמה צעדים ומתלחששת איתו.
אחרי 5 דקות היא חזרה – כולה שמחה ומאושרת..
"זה היה לירון.." אמרה , כולנו הפסקנו את דברנו והקשבנו לטליה.
"הוא אמר לי מחר בבוקר לחכות ליד פתח ביתי מצוידת בתיק.. אנחנו נוסעים לטיול.."
כולנו שמחנו.. צחקנו .. אפשר היה לראות שפתאום מצב רוחה של טליה השתפר .. בצדק.
הכל הם עשו אחד למען השנייה.
הכל כדי לעשות אחד ת'שנייה מאושרים.
אם זה ללכת עד לסוף העולם בשביל הטקס השבעה שלו, או אם זה לקנות לה את השמלה שהיא הכי רצתה, אם זה לחכות לו שבועות על גבי שבועות שהוא היה סוגר בבסיס, או אם זה היה לעזור לה ללמוד למבחן במקום בילוי יום שישי.. כ"כ רציתי גם..
כ"כ רציתי שיואב שלי יהיה כמו לירון.. אבל שתקתי.. לא רציתי לבאס אותה.. ובטח לא את יואב שלי שהיה מיוחד בדרך שלו.
ב7 בבוקר שוב שמעתי דפיקות אבן על חלוני.
"את בסוף תפוצצי לי את החלון.." צעקתי לעברה.
"אני הולכת עכשיו.. לירון אמר לי לחכות לו למטה.." היא צעקה לי לחדר.. אני בטחה שהיא העירה את כל השכונה.
"תזכרי מה אמרתי לך.. הוא בטח מתכנן לנו צימר.." היא צחקה שלחה לי נשיקה באוויר, סגרה ת'חלון וירדה במהירות לחכות ללירון שלה בחוץ.
הצצתי מהחלון והמשכתי לישון.
ב7 ועשרה הוא היה שם. מחיוך ומרוגש.. הגיש לה זר פרחים ענק.. היא נשיקה לו לשפתיים וסגרה את דלת המכונית, והם נסעו .. לאט לאט היה אפשר לראות את המאזדה האפורה שלו נעלמת באופק.
יואב בא אליי בערב. הביא סרט, פופקורן, ויין..
"איזה מותק.." אמרתי וקפצתי אליו בחיבוק ענקי..
את סוף הסרט לא הספקתי לראות..
והדבר הראשון שאני זוכרת – זה הצרחות מהבית של טליה.
הבטתי בשעון, השעה הייתה 8 בבוקר של היום למחרת.
יואב ישן בקצה השני של הספה.. ואני מצטופפת בין הכריות.
"בוקר טוב נסיכה .." הוא חייך וחיבק אותי.
אני חושבת שהייתי חיוורת.
"קרה משהו ?" הוא שאל אותי.
הצעקות מהבית של טליה עדיין נשמעו.
לא הבנתי מה קרה, בדרך כלל רק מהבית שלנו היו נשמעות צעקות..טוב אני ואחיי, לא משהו חברים.
"יואב.. משהו קרה.. למה צועקים ככה בבית של טליה..." קמתי מהספה. הבטתי בשעון.
יצאתי החוצה ויואב אחריי.
המון מכוניות עמדו על הכביש.
מוזר חשבתי.
"יופי, עכשיו חסמו אותי, איך אני אצא..?" יואב התרגז, בעט באבן והתקרב למכוניתו.
משהו קרה.. הייתי בטוחה בזה...
השמיים נראו קודרים כאלה, לא הייתה אפילו ציפור אחת בשמיים.
אח של טליה יצא מהבית.
עיניו היו אדומות.
"מה קרה דני?" שאלתי כשאני מתקרבת אליו בצעדי ענק..
הוא שתק.
הביט בי במבט עצוב וחסר רחמים.
הוא חיבק אותי.
פעם ראשונה שהוא אי-פעם חיבק אותי.
"זו טליה.. היא ולירון.. הייתה תאונה בדרך לצפון.. הם לא יחזרו משם.."

ככה זה היה.. היא ולירון.. ואני בהחלט יכולה להגיד שזו הייתה האהבה הכי גדולה בחייה.
אולי היא הייתה בת 18 ויומיים אבל זו הייתה בהחלט אהבה של גדולים..

הם אהבו... אהבו עד סוף הדרך...