-!סיפוק!-

הדמעות רוצות לצאת. אך היא לא נותנת להן. היא הבטיחה, היא נשבעה. היא לא תבכה עוד, היא לא תזיל דמעה. היא למדה שהחיים הם אחרת, שהדברים כל כך יקרי ערך, חשובים, והם צריכים להיות חשובים בשבילה.
לרגע אחד היא שוב הרגישה את אותה הילדה הקטנה, הבודדה, שחייה חיים שונים. אחרת ממה שיש לה עכשיו. היא הרגישה שאין לה סיפוק מסוים, משהו חסר לה, משהו שאבד ממזמן. מין קללה.
שמחת חיים. היא קראה לזה, שמחת חיים שגורמת לכולם לשמוח, באמת. לא לשנייה, לא לזיוף. אלא צחוק אמיתי, מכל הלב.
אף אחד לא מאושר, היא אמרה כשהביטה על כל מי שהיא מכירה, אף אחד לא באמת מרוצה. אבל למה הם יכולים לא לבכות והיא כן, למה בה זה כל כך פוגע.
היא הרגישה אפס, משהו כמו חרק, שאפשר לדרוך, הלוואי שהיו דורכים, דורכים והורגים אותה, במהירות ללא כאבים. היא לא אוהבת כאב.
הרופאים כבר לא יכלו לעזור, היא ישבה בחדר. עוצרת את עצמה, אילולא רק הייתה מדברת. אילולא יכלה לדבר אל אנשים את כל מה שהיא חושבת ומרגישה, מבלי שתרגיש אחר כך את אותם כאבים עצומים של עירום, והכי גרוע שתרגיש טיפשה.
היא חשבה שאת אף אחד זה לא באמת מעניין מה עובר עליה, מה היא באמת מרגישה, לא סתם.
הרופאים שאלו, שוב ושוב. אבל היא לא ענתה, הם רק עושים את עבודתם, לא באמת רוצים לעזור לה.
"אין מה לעשות, בנתיים" היא שמעה אותם אומרים לאמא הבוכה. הלוואי ולא הייתה בוכה, הלוואי שלא הייתה מביטה עליה במין בושה מסוימת, כאילו היא סתם רוצה צומי, כאילו אין לה בעיות.
בטח שהיא תחשוב שאין לה בעיות, כי היא לא מבינה את הכאב הגדול שיש בה. את הטראומות. אף אחד לא מבין.
היא הייתה ילדה קטנה, לא עשתה דבר לאיש, תמימה. כל כך תמימה שזה פגע בה. ניסתה להיות מי שהיא, לא לזייף, להיות אמיתית. אבל את הסביבה זה לא עניין, הם ציפו למשהו אחר, למישהי אחרת. לא קיבלו אותה ואת תמימותה. אותה ואת מי שהיא באמת. והיא נאלצה לזייף.
אבל גם הזיוף היה משחק גרוע, משהו שגם אותו החברה הצליחה להשפיל. להשפיל, לרמוס, להכאיב.
והיא הרגישה שהיא כבר לא מכירה את עצמה יותר, שוקעת בעצב הנוראי, רוצה לצאת מימנו אבל באותו זמן רק להיעלם.
כל מה שהיא רצתה זה שיהיה לה את האפשרות לבכות, לבכות ללא רגשי אשמה. היא לא רצתה שיכאב לה, היא לא אוהבת כאב. אבל הכאב מצא אותה, שוב ושוב. כאילו רצה להיות בקרבתה.
היא שנאתה את המקום הזה, שנאתה שמכריחים אותה לאכול, מכריחים אותה לחייך, מכריחים אותה לדבר, מכריחים אותה לבכות.
אבל היא לא רוצה לבכות, לא רוצה להזיל דמעות שווא. החיים הם יקרי ערך, ככה כולם אומרים. אז למה היא לא מצליחה להעריך אותם? למה היא חייבת לחיות ככה? מזויפת, לא עצמה.
למה היא לא מאמינה כשאומרים לה שאוהבים אותה?. איך אפשר לאהוב אותי? היא אמרה שוב ושוב לעצמה, אולי זה סתם מילים מעורפלות, משהו שלא משדרות לה כלום. איך אפשר לאהוב ילדה כמוה, אולי את המזויפת אוהבים, אבל אותה?! האם זה בכלל אפשרי?.
היא הרגישה שהיא נולדה בטעות, כמין נשמה אבודה, אפילו אלוהים לא הקשיב לתחינותיה, לא היה לה לאן לברוח.
היא רק רצתה משהו אחר, מין סיפוק אחר. לכולם היו אותו. שמחת חיים, כן, זה התשובה.
הדמעות רוצות לצאת, והיא רוצה לבכות. לבכות ולא להרגיש רגשי אשמה, לבכות מבלי לחשוב על השבועה, הרי היא הבטיחה, הבטיחה שלא תבכה עוד, כי יש דברים דחופים לבכות עליהם, וזה בזבוז דמעות, אבל היא מנסה לעצור את אותה הרגשה רעה, את הרגעים האלה שהיא לגמרי לבדה.
היא יושבת בחדר, בוהה בקיר הלבן, מנסה לחשוב אם הוא אכן לבן, אם היא לא משוגעת.
היא לא משוגעת, ככה אמרו כולם, היא פשוט עצובה. פשוט ילדה עצובה.