הנסיעה מחיפה לאילת באוטובוס הייתה ארוכה ומתישה..
ישבתי לבד, בודדה..
טוב לא כ"כ בודדה, במהלך הנסיעה למדתי המון על החיים..
ישבתי והבטתי בחלון, ואז האוטובוס עצר
הרבה אנשים ישבו שם בתחנה
ואז כמעט כולם עלו לאוטובוס
תחילה עלה אדם אטיופי, שחור אני לא יודעת איך לקרוא לו..
שילם לנהג והתיישב ליידי
"שלום" הוא אמר
"שלום עניתי.." בחיוך
הוא היה נראה עצבני מעט
הוא הביט בכל האנשים שעולים לאוטובוס בינהם היו עוד 2 חברים שלו כנראה..
הוא סימן להם שישבו מאחורייני ואמר להם משהו באמהרית או איך שלא קוראים לשפה הזאת
הם באו והתיישבו
"שלום שלום" אמרו לי כשהם מצחקקים "שלום.." עניתי שוב בחיוך
וזה שישב ליידי הסתכל בכעס לאחור ואז הם הפסיקו לצחוק ונראו מעוצבנים מעט
ויותר רציניים בהרבה יותר רציניים..
"אני דרסו ואלה מנגש ויוסי" אמר זה שישב ליידי
סובבתי את הראש לאחור והנהנתי עם ראשי כאילו נעים מאוד
"אני תמר" אמרתי..
"יופי.. אז תמר.."
"כן.."
ואז הייתה דממה הבטתי עליו חיכיתי שידבר והוא הביט לחלון אלה שישבו מאחורה התקרבו
ואז הוא הסתובב "מה אתם רוצים!?" הוא צעק
ואז הם נשענו מייד לאחור והחלו להתלחשש
"שקט!" הוא צעק
"אני לא מבין את זה!" הוא המשיך..
הבטתי עליו במבט של סימן שאלה
"למה יש את הגזענות הזאת!?
מה אני לא בן אדם!? תעני לי!"
"אתה בן אדם ברור שאתה בן אדם!"
"אני כולה בצבע שונה.. אני כולה שחור..!"
"אני לא גזענית בכללל.."
"יופי! מצוין שאת לא גזענית תעבירי את זה לכל החברים הגזעניים שלך!"
"אוקי.." הסכמתי והשמכתי להקשיב לו גם ככה לא היה לי דבר טוב יותר לעשות
"למה עוד מאז שאני קטן תמיד כשהיינו מתחלקים לקבוצות אף אחד לא רצה להיות איתי!
למה? כי אני שחור!"
הוא היה נראה עצוב..
המשכתי להקשיב לו
"ולמה.. אם אנחנו עומדים בתור ואנחנו מאחורה תמיד עוקפים רק אותנו!"
התפרצו אלו שמאחורה
והוא הביט בהם אבל שק ואז הביט בי והמשיך
"יש לי שאלה אלייך"
"כן.."
"את.. לאן את נוסעת?"
"לאילת.."
"לבד..?"
"כן.. שם כבר מחכים לי כמה חברים ומשפחה.."
"אה יופי למה את נוסעת לשם?"
"סתם.. נופש.. ים.."
ואז הוא קטע אותי.. "ים! למה לים!?"
"ממ סתם זה מרגיע ויש שמש.." ושוב הוא קטע אותי
"למה שמש!?"
"ממ.. כדי.. להשתזף.." פתאום התביישתי לענות..
"למה להשתזף!? הריי שחור זה מגעיל!"
"לא נכון!" עניתי
"מתוקה.. אנשים ששונאים שחורים והם גזענים אבל ימי שבת הולכים לים ומתבשלים כדי לקבל צבע כהה.."
"כן.." אמרתי..
"למה זה!?" הוא שאל
"הריי זה לא יפה!" הוא המשיך.
"לדעתי, זה יפה.." אמרתי
"לא שאלתי מה דעתך! את לא גזענית אולי אבל יש פה הרבה אנשים שכן.."
"אוקי.." אמרתי.. וזה די העליב אותי
"מצטער לא רציתי להעליב.."
ואז היה שקט
הבטתי על אלה שישבו מאחורי הם הביטו בחלון הצביעו על משהו צחקו ואז הסתכלו עליי
וחייכו, חייכתי אליהם..
פתאום דרסו שישב ליידי החל לבכות..
"את יודעת.." הוא אמר מנסה לעצור את הדמעות
"מה..?" שאלתי ברוך..
וליטפתי לו את הגב
"למה .. בכיתה ז' עשיתי מסיבה ואף אחד לא הגיע? הזמנתי את כולם הודעתי שבוע מראש
כמה ימים מראש ובאותו יום הודעתי לכולם! אף אחד לא הגיע!"
חיבקתי אותו
"אני לא צריך את הרחמים שלך!" הוא צעק ואלה שישבו במושבים לייד הסתכלו במבט מוזר
קפצתי לאחור בבהלה.. "אוקי.." אמרתי..
ואז הוא קם צלצל הפעמון..
"מה יש..?" אמרו אלה שישבו מאוחר
"מה מה יש?! יורדים פה!" הוא אמר בכעס
"למה!?" הם שאלו
"ככה!" הוא ענה
"להתראות לך!" נפתחה דלת האוטובוס והם ירדו ממנו
הבטתי אל החלון ושני חבריו הניפו את ידהים לשלום..
אחת שישבה במושב לייד אמרה בפתאומיות
"מה עובר עליו הוא בסדר תגידי לי..?" והסכתלה במבט מלוכלך
"מה יש!? לכל אחד יש משברים בחיים כמו שלך יש גם לו יש!" עניתי בכעס
"לא מתוקה לי אין משברים.." היא ענתה בכעס גם היא
"אה לא..? בטח גם אין לך רגשות אז זה בסדר!" אמרתי לה
היא הביטה מופתעת והנסיעה המשיכה לה
זה חלק ראשון אם תאהבו אני ימשיך..
מעניין....
שימי המשך...
תגידי זה סיפור ארוך או כמה המשכים?
לאה 😛
התחלה יפה מאודדדדד
שימי המשךך מאמי
מוואה ענקיתתת 😛
איזו התחלה יפה!
סוף סוף יש איזה סיפור אמיתי שנוגע לחיי יום יום
תמשיכי אותו מהר אני כבר מחכה
לוב יו 😍
כ"כ אהבתי!
אני כ"כ לא אוהבת גזנעים.. הייתה לי חברה אתיופית ביוסדי.. ובכלל לא הפריע לי הצבע שלה.
ואני חשבתי שלא תאהבו אבל אני רואה שכן אז אני ממשיכה ומצטערת שלא המשכתי עד עכשיו
ועוד משו הסיפור הזה הוא של כמה חלקים לא הרבה..
הנסיעה המשיכה לה לא עוד זמן רב, בראשי עדיין תקוע אותו אטיופי
פתאום ראיתי על המושב שבו הוא ישב מחזיק מפתחות בצורת גראס עם הצבעים אדום ירוק וצהוב
הכנסתי את המחזיק לתוך התיק להחזיר לו כבר לא יכולתי.. לפחות נשארה לי מזכרת..
האוטובוס עצר בתחנה ואליו עלו לא עוד הרבה אנשים..
ואחת מהן הייתה שאנטית רוחנית כזאת..
השיער שלה היה מתולתל ובפרוע עד הכתפיים
היה קשור לה לשיער סרט ארוך ובצבעים מיוחדים
הייתה לה נקודה בין הגבות והיו לה עיינים כחולות בוהקות
היא הייתה רזה ולבשה מכנס דייגים וחולצה גדולה
היא נכנסה כמו רוח והתיישבה ליידי
"השקט.. הוא זה שיכול להרגיע בן אדם אבל גם להוציא אותו משלוותו.."
אמרה כשהיא יושבת ישיבת יוגה כזאת ועייניה עצומות
"מממממ" החלה לעשות כאילו שכחה שהיא באוטובוס..
"למה להיות לחוצים בחיים..? מה גורם לבני אדם להיות לחוצים?"
היא שאלה..
"כל מיני דברים.." עניתי "מה למשל?" היא שאלה
"למשל.. להיכשל במבחן.."
"להיכשל במבחן..? החיים הם מבחן אחד גדול! את לא נכשלת.. את לומדת לפעם הבאה.."
והיה משהו במה שהיא אמרה.. "מה עוד מלחיץ בני אדם?"
"מריבות עם חבר טוב" "מריבות..?" היא שאלה בהפתעה "מריבה זה דבר לגיטימי לכל חברות.."
ואז היא שתקה בלעה רוק "ממממ" המשיכה לעשות וכולה שקועה בעצמה והמשיכה
"מה רע במריבות? בכל מריה לומדים דבר חדש על החבר/ה או בן/בת הזוג..
חוץ מזה חברות אמיתית לא מסתיימת לומדים לסלוח ולומדים להכיר את האופי של הבן אדם מקרוב..
אבל אם המריבה הזאת נמשכת ולא משלימים.. מסתבר שהחברות הזאת הייתה שקר
ואין מה להילחץ לכעוס או להיות עצובים.. בסופו של דבר תמיד מגלים משהו חדש בחיים..
ולפמעים מגלים שטעינו..."
"נו..!" אמרתי בעצבנות.. "ולטעות זה מלחיץ!"
"את רואה..? למה לך להתעצבן?" היא אמרה בדיבור רגוע ושליו "מטעויות לומדים..
לפעמים משלמים עליהן אל זה לא נורא.. שילמת על הטעות וקיבלת תמורה ידע חדש.."
היא כ"כ צדקה.. שזה היה מעצבן
היא עדיין ישבה באותה תנוחה כשעייניה עצומות "ממממ.." המשיכה..
"לאן את נוסעת..?" היא שאלה.. "לאילת.." אמרתי
"אה-הא.. את בורחת.." היא אמרה
"לא אני לא!" מיהרתי לענות "חח את כן... למה את נוסעת לאילת..?"
"לפגוש משפחה וחברים.." "ולמה החברים והמשפחה לא באים אלייך?" היא שאלה
וכבר הבני לאן היא חודרת..
"אוקי... אני נוסעת לחופשה באילת.. " אמרתי כאילו הודתי בפשע שעשיתי
"חח את רואה.. את בורחת.. זה בסדר.. גם אני פעם הייתי בורחת.."
"ומה עכשיו?" שאלתי "עכשיו.. אני הפסקתי לברוח.." "למה..?" שאלתי
"מממ.." היא לרגע הפסיקה את השיחה.. לקחה אוויר והמשיכה
"כי הבנתי למה לי לברוח..? אם לא טוב לי עדיף שאני יעזוב.. ומאז אני נודדת.."
"ולאן את נודדת עכשיו?" שאלתי
"לאן שאני אחשוב שאני רוצה.. תביני היייתי במקום אחד אבל הרגשתי שאני צריכה ללכת
עליתי לאוטובוס התיישבתי עצמתי עיינים והתחלתי במעין מדיטציה ברגע שאני ארגיש שטוב לי
אני ארד מהאוטובוס אראה לאן הגעתי אתחיל להתסגל ואז אעזוב וככה.. תמיד.."
"ומה עם המשפחה שלך?" שאלתי.. נורא עניין אותי כל הקטע הזה
"מממ... המשפחה... מממ.." לרגע היה נראה שהיא מתחילה להילחץ היא צלצלה בפעמון קטן שהיה לה
קשור לתיק.. והמשיכה "ממממ...."
לקחה נשימה עמוקה עמוקה.. "אוקי.. המשפחה.. אני לא יודעת מה איתה"
ואז היא חייכה
"זה בסדר.." אמרתי "את לא חייבת לענות" אמרתי לה כי הרגשתי שלא נוח לה...
"אני דווקא כן.. כי בכל מקרה.. אני גם צריכה לשים לב לזה בעצמי
הארת את פניי.. זה טוב ילדונת.. המשפחה שלי בביתם הקט אני יוצרת איתם קשר..
ולפעמים ההרגשה לוקחת אותי אליהם.. הגעגועים והרוח הכל ביחד.. אני מגיעה לשם מדיי פעם.."
"ממממ" היא המשיכה הבטתי בחלון
"זהו.. ילדונת.. אנמי יורדת כאן.. אני מרגישה שהגעתי למקום טוב בשבילי!"
היא לפתע פקחה את עינייה הזוהרות והביטה בי "קחי את הפעמון הזה את ניראת לי לחוצה הרבה..
פשוט תקישי בו ועשי מדיטציה בכל פעם שרק תרגישי צורך.."
"תודה.." אמרתי וחייכיתי.. היא ירדה מהאוטובוס כמו רוח..
ראיתי אותה יורדת מהאוטובוס פורשת את ידייה נושמת את האוויר ונותנת לרוח להעיף את שיערה
את בגדיה ולתת לה מראה חופשי...
ואז האוטובוס המשיך לנסוע...
אוקי אם תרצו המשך רק תבקשו..
יאללה עוד טייייפל'ה תגובות...
3 ככה ואני אהיה מסופקת 😊
וואי.. איזה יפה זה..!!
את כותבת מדהים..!
תמשיכי מאמי..
לאב יו
גלוש((:
וואיי איזה יפהה זה.. אני רוצה המשךך..
איזה כישרוןן יש לך לרשום סיפורים!!
אני ממליצה לך להוציא ספר..
את כותבת משדגע!!
ה=מ=ש=ך
