הפחד!

היא הביטה עליו לרגע, כולה מחייכת. הוא גם חייך, החיוך שלו סנוור אותה, לא באמת סנוור. הוא סנוור מהאושר. עיניו הכחולות נצצו, היא אהבה את הניצוץ הזה כמו שאהבה כול דבר בו.
הם טיילו לאורך השדרה, נמנעים מלהביט זה בזה, נבוכים.
אלוהים ידע עד כמה ציפתה לרגע הזה, הרגע בו תפסע איתו כשהשמש שוקעת מבעד לעננים, עד כמה רצתה שגווניה האדומים והכתומים ישתלבו יפה עם האור שהדגיש את פניה.
אבל ברגע שהיו יחד, זה היה מוזר מידי. כל כך מוזר. היא רצתה להגיד לו כל כך הרבה מילים, אבל כשהבחינה בו צועד לקראתה, הם נעלמו, כאילו לא ציפתה לבואו.
"לאיפה את רוצה שנלך?" הוא שאל בשקט, ועל לחייו היא ראתה את הסומק האדמדם.
"לאיפה שאתה רוצה" היא בקושי אמרה את אותם מילים, היא רצתה רק להביט עליו, לרגע קט. מבלי הצורך לומר מילה. להבחין במילים שמביעות עיניו.
הוא הוביל אותה בשדרה, שהובילה לאגם המלכותי שסביבו היה דשא וספסלים. ליבה לא שם לב לאן רגליה פוסעות, היא חשה מרחפת, מביטה, רק עליו.
היא חשה קצת מוזר. הכול נראה כמו אחד החלומות שלה, אבל לא, היא צבטה את ידיה, זה לא היה חלום.
לרגע אחד נפל עליה פחד, מין חשש שתמיד איים לפרוץ כשהרגע הזה קרב. היא ניסתה לדחוק אותו, פנימה, אל תוך תוכה. אבל הוא פרץ בדיוק כשישבו על הדשא הירקרק מול הנהר היפיפייה.
היא הביטה שוב ושוב עליו, מנסה לקלוט האם זה בסדר.
הוא לא דיבר, רק עיניו הנוצצות הביטו עליה, סוקרות אותה. היא הרגישה שצמרמורת עוברת בכל גופה, כובלת אותה. הוא הביט עליה.
"אז.." היא פתחה ראשונה, מנסה להתעלם מאותו פחד איום.
הוא הביט עליה, מחכה לתשובתה. "אז.."
"אני שמחה שנפגשנו, הייתי חייבת להגיד לך-" היא פתחה לאט לאט את ליבה.
"כן אני יודע." הוא לחש.
"איך?" היא תמה.
"שמועות..." הוא חייך, היא חייכה והשפילה את ראשה במבוכה. הוא יודע.
"אבל אני חייב שתגידי לי, רויטל." הוא הביט עליה, מבטו כבש אותה.
"להגיד מה-"
"להגיד את מה שרצית להגיד. בבהירות" הוא רמז.
"טוב" היא נשמה עמוק. "אני מרגישה אלייך משהו"
היא הביטה עליו, והחשש גבר, התשובה בוששה לבוא והיא הרגישה חשופה. פחדה ששוב זה יקרה לה. ששוב תתאכזב. ששוב תרגיש את העלבון, את ההשפלה. ששוב קיוותה שיקרה משהו, דמיינה דברים, פנטזיות נסתרות, ושוב הגורל ישפיל אותה.
היא הרגישה כבר את הדמעות מאיימות לפרוץ. לא, היא מחאתה בתוקף, היא לא תבכה, לא תיתן שוב שישפלו אותה. היא נשבעה, שבועת דם, היא לא תיתן לאף אחד להשפיל אותה שוב, היא לא תבכה בגלל שום אדם.
היא הביטה עליו, מחכה לתגובתו.
הוא רק הביט עליה, מחייך, החיוך שלו סנוור אותה. לא באמת סנוור. וכבר לא מאושר, אלא מחשש, מחשש ששוב הושפלה.