==רגעי בדידות==

המסיבה הייה רועשת והיא הייתה שקטה. האנשים היו רבים אך היא הייתה בודדה בין המון אנשים זרים.
הבית היה של חברתה הטובה ביותר, האנשים היו חברים טובים שלה, מכרים, ידידים. אך משום מה זה היה אחד מאותם הרגעים הרבים בו הרגישה שונה. הרגישה שהיא לבדה בעולם.
כולם אמרו שהיא יפה, מדהימה, מצחיקה, וחברותית. אבל היא הרגישה שהכל זה זיוף אחד גדול, לא ידעה בעצם מה היא רוצה מעצמה. מהחיים.
היא הרגישה שהאנוכיות, הקנאה ושאר הרגשות המגעילים שכיערו את בני האדם גרמו לה להרגיש כאילו מתכווצת בטנה שוב ושוב מחדש, היא לא ידעה אם היא רוצה להיות כמותם, או שוב להיות שונה.
היא הביטה על כולם, ניסתה להשתלב, ניסתה לצחוק אך שוב ושוב היא חשה את אותה ההרגשה, הרגשה מזויפת.
הזיכרונות לא משו מימנה, קשה היה לה להגיע למעמד בו היא עכשיו. קשה היה לה להשיג את החברים שהשיגה. היא ניסתה לשכוח, להדחיק, לפתוח דף חדש, לבן נקי. כאילו היא בנאדם חדש.
"בואי לרקוד" שכנעו אותה כמה אנשים, אך היא ידעה שהיא סתם תהרוס, תהרוס לכולם. כמו תמיד.
היא לא רצתה שאנשים יהיו עצובים בגללה, היא לא רצתה להכאיב. כאב לה כשלאנשים שהיא אוהבת כאב, אך לפעמים היא הרגישה כל כך אגואיסטית, כאילו זה תמיד היא. היא לא רצתה שזה יהיה ככה.
היא לא רצתה להטריד אף אחד, היא רק רצתה שמישהו יקשיב. שמישהו יהיה שם איתה, יחזיק לה את היד, יגיד לה שיהיה בסדר, באמת, לא סתם. שיעזור לה להתמודד עם עצמה, לבנות את עצמה מחדש. לשכוח.
היא כל כך רצתה להיות כמו כולם, ללא מחשבות כאלה. על מוות. אובדן. היא רק רצתה שקט נפשי, אפילו טיפה, לא הרבה, רק לטעום בטעם החופש, המיוחדות, להיות כמו כולם..
היא הביטה על חברותיה, רוקדות, נהנות, היה נראה כאילו אין להם את הרגעים האלה שבו הם מרגישים את התחושה הזאת של הבדידות, כאילו הכל מזויף. כאילו כולם לוקחים אותם כמובן מאליו.
זה טעות, היא חשה צד אחר שבה אומר, הצד שמנסה לחיות שמנסה להתגבר. אבל הצד האחר, הדיכאוני, העצוב, זה שפשוט מעדיף להיות עם עצמו. לרחם על עצמו, הצד הזה לא נתן לצד השני להביס אותה, והיא חשה כל כך מבולבלת, משוגעת. היא רצתה שהם יעזבו אותה שניהם, שיתנו לה לחיות את חיה.
לפעמים היא הרגישה שהיא מפסידנית והכל, שכל מה שהיא עושה מתפקשש בחזרה.
היא רצתה כל כך לשנות את העולם, לקחת בידיה דברים שישנו את פני העולם. היא רצתה כל כך לעסוק במי שהיא ולא מה שהחברה רוצה.
אבל היא לא יכלה.. כי היא בורג קטן יחד עם הרבה ברגים. רק מחט אחד, שלא תועיל גם אם תנסה.
היא רצתה להיות רעה, שלא יהיה אכפת לה איך העולם נחרב. אבל היא לא יכלה. היא הרגישה רע, הרגישה רע איך יש ילדים שאין להם מה לאכול, איך יש אנשים שמתים מפיגועים, תינוקות מוכים על ידי ההורים שלהם, נערים נדקרים ברחוב על שטויות. היא לא יכלה לראות איך השנאה מתגברת, האי סבלנות, החוצפה.
היא רק רצתה לעוף בשמים, לעלות לעננים, להיות המלאך השומר על כולם, של החפים מפשע, להיות תחת כנפיו של אלוהים. להיות מוגנת. פעם ראשונה מוגנת.
ואולי שם, לא יהיה לה את הרגעים האלה בו הרגישה שהיא הילדה הכי בודדה בעולם.