משהו שהרגשתי פעם

הדרך הכי מוזרה להכיר.. שידוך שהיה אמור להיות לחברה הכי שלי ועוד הכי טובה..

ואיזה מן חברה אני שהסכמתי להיות איתו, נכון רציתי בו מאז שראיתי, אבל הכחשתי,

שיקרתי אבל שיקרתי לעצמי

עובדה אני סנובית ועכשיו שאני כזאת כבר די הרבה זמן, רק עכשיו מוכנה אני להודות.

אני סנובית וגם החברות הכי טובות שלי.

לא יודעת אם זה רע.. אבל אנחנו כאילו מסתגרות בעולם הרגשות שלנו ולא נפתחות

אל הרגשות של אחרים אבל כאילו מה הם כבר יכולים לרצות חוץ מלחשוק בך.

ובכלל, ידידים יש לי מספיק כלומר מכרים.. כאילו לא אכפת לי להכיר עוד אבל תלוי מי..

החבר שלי, שהוא עכשיו חבר שלי זה משהו חולף, לזמן קצר כי כמה הוא יוכל

לסבול מפונקת שכמותי וזה כולל הסנובית.. אפילו איתו אני כזו..

אבל זה לא מה שאני רוצה..

רוצה להגיד לו שאני איתו רוצה להיות לעולם, שמתה עליו, חולה אך במקום

זורקת איזה מילה מגעילה כמו אידיוט, מטומטם, אל תביט בי, אל תגע

כשכל מה שרוצה אני זה מגע.. לאהוב ולהיות נאהבת

היתכן זה הגורל שמשחק בי- לא לדעת אהבה מהי

החיים הם תשוקה

וזרם חזק שסוחף למערבולת רגשית נועזת.

מנסה לעצור אך נסחפת.

מתי אפסיק להיות ילדה קטנה ואתבגר?

מתי אהיה שווה בגלל האופי? כשאגדל?

אבל אם אני לא אגדל?

ואולי..

מה אולי עכשיו, כאילו מה אני חשה לעצמי?

כאילו כל זה אכפת לי בכלל

היום זה היום והיום אני חיה.

וכן אני ילדה קטנה וסנובית ומטומטמת, כן, גם תמימה לפעמים..

הכל אני.. אבל לפני שתשפטו אותי הסתכלו עמוק בכם

ונתחו את האישיות שלכם..



איזה מוזר.. מצאתי את זה.. כתבתי את זה לפני שנה וחצי על הסנוביות שילמתי בכך שהחבר שלי ההוא בגד בי ועזב אותי.. אחר כך הכרתי מישהו אחר והיה לי חבר 4 חודשים וכשזה ניגמר יום אחד משום מקום הכרתי את האהבה הראשונה שלי שאולי לא אוהב אותי כמו שהיתי רוצה אבל אוהב אותי בדרך שלו... מאוהבת בחיים ולא מציעה לכן להיות סנוביות.. חייכו לעולם.. כנראה החיוך הוא התרופה ובגללו אני כזאת יפה..