הפגישה הראשונה

אוקי דבר ראשון זה הסיפור הראשון שכתבתי אי פעם אז אני מעלה אותו תגובות לא יזיקו
דבר שני תודה למרינה על ההשראה והתמיכה
דבר שלישי הסיפור עבר רק ההגהה אחת לכן יתכנו טעויות

"סליחה הרכבת לאור עקיבא כבר יצאה?" אני שואל בחוסר שקט את האיש הקירח שישב בספסל.
"לא ,היא עדין לא הגיעה" ענה לי האיש והסיט את ראשו אל תוך העיתון שהחזיק בידו.
אני הייתי ממש לחוץ, הלב שלי דפק כמו פעימות מנוע, שלוחצים על כל הגז.
אני מסתכל על השעון השעה 11:30 אני אמור להיפגש עם מרינה עוד כשעה בחוף הים, ליד אור עקיבא.
סוף סוף אני שומע את הצפירה של הקטר שמתקרב לתחנה,
האיש הקרח נעמד תוך כדי שהוא מקפל את העיתון ושם מתחת לשיכמו.
הרכבת סוף סוף נעצרת והדלת נפתחת אני נכנס לתוך אחד הקרונות.
לא היתה בעיה למצוא מקום לשבת כיוון שבשעה הזאת אין הרבה אנשים שנוסעים ברכבת.
אני מתיישב באחד המקומות הקרובים לדלת, האיש הקירח חלף על פני והמשיך אל תוך עומק הקרון.
אני מסתכל ימינה ורואה שבצד השני של הקרון יושבים להם זוג אוהבים בערך בגילי,
אני חש קצת קנאה, אבל נזכר שבעצם גם אני נוסע עכשיו לפגישה.
הרכבת מתחילה לנוע וברקע שומעים את הכרוז מכריז שהתחנה הבאה היא "ת"א האוניברסיטה",
שם אני צריך לרדת ולהחליף רכבת לכיוון אור עקיבא.
אני מביט לי החוצה וחושב על הפגישה שתהיה: מה בדיוק להגיד לה? האם להביא משהו איתי?
אם כן, אז פרחים או משהו אחר? השאלות האלו הציקו לי כל הנסיעה,
עד שנשמע שוב קול הכרוז שמודיע שהגענו לתחנה המיועדת.
הרכבת התחילה להאט עד לעצירה מוחלט. ירדתי מהרכבת והלכתי אל הרציף השלישי השעה היתה כבר 11:40,
היה לי עוד מספיק זמן עד הפגישה.
עליתי על הרכבת השניה שתקח אותי עד לאור עקיבא, בדרך החלטתי לקנות ורד אדום אחד,
כדבר סמלי המסמן את האהבה שלי כלפיה.
הרכבת הגעיה לתחנה באור עקיבא השעה היתה כבר 12:10 ביציאה ראיתי מוכר פרחים אז ישר לניגשתי אליו,
הוא לא היה נראה הבן אדם הכי מאושר בעולם, כנראה הפרנסה לא משהו.
"הנה העודף שלך" הוא אמר בשיעמום לקחתי ממנו את העודף ואת הורד שקניתי והתחלתי לללכת לכיוון הים.
הלב שלי דפק בעוצמה כל כך חזקה כאילו רצה לצאת החוצה ולהמריא לשמים.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי "שי תירגע רק לא להתרגש".
הגעתי לחוף הים בסביבות 12:20 היו עוד עשר דק` לפגישה.
בחוף לא היו הרבה אנשים פרט לכמה אנשים ששחו להם בים הכחול והאינסופי וזוג זקנים ששיחקו במטקות.
התקדמתי לעבר הסלע הגדול שנמצא בחוף זה המקום שבו קבעתי להיפגש עם מרינה.
עמדתי עצבני כל הזמן, הסתכלתי לכל הכיוונים לראות האם היא באה.
כעבור 5 דק` שנראו כמו נצח, ראיתי אותה מרחוק יפה ונוצצת יותר משדמיינתי, הרגשתי מסוחרר הלחץ דם המריא לשמים.
היתה התקרבה עד שהיינו במרחק נגיעה אחד מהשניה.
היא אמרה בחיוך ביישני :"היי שי, מה נשמע?"
"אחלה, הנה הבאתי לך משהו" אמרתי תוך כדי שאני שולף את הורד, לא ידעתי מה יותר אדום הפנים שלי הפרח.
מירנה ציחקקה במבוכה ואמרה "תודה רבה שי אתה כל כך חמוד".
התחלנו ללכת לאורך החוף במן אטיות שכזאת, מחזיקים יד ביד ומסתכלים למטה על החול הרך של הים.
ככה זה נמשך בערך כשעה, דיברנו על המון דברים.
אבל רק דבר אחד היה לי בראש כל הזמן - אני מאוהב.
אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר פרט למרינה,מבחינתי זה היה רגע הכי מאושר בעולם
אבל מסתבר שטעיתי, זה לא היה הרגע הכי מאושר בחיי
כיוון שהרגע הכי מאושר הגיע 10 דק` מאוחר יותר שנעצרנו ועמדנו זה מול זו, הרוח נשבה לו כאילו רצתה לחבק את שנינו,
השמש שלחה קרניים מחממות רומזת לנו כבר "למה את מחכים?"
היתה דממה, כאילו כל העולם עצר מלכת ומתבוננן רק בנו.
ואז הרגע הגדול הגיע, התקרבנו אחד אל השניה, קרבתי את ראשי אליה וכך גם היא עשתה, עצמתי את עיני,
זה היה נראה כמו נצח.
ואז לאט לאט השפתיים נגעו אחת בשניה התחלנו להתנשק,
לאט לאט היא שמה את הידיים שלה על צוורי ואני הקפתי את מותניה.
ללא ספק זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיי...