((((~-~בחלומות זה תמיד יותר יפה~-~))))

פרולוג:
קודם כל, לפני שמתחילים, חשוב לי להסביר שההחלטה לכתוב סיפור שבן רשם (למרות שאני בת)
נראית לי מעניינת ומאתרת. במיוחד, לאור העובדה שכמעט בכל הסיפורים שפורסמו כאן (בלי להכליל כמובן), גיבור העלילה, הוא בעצם - גיבורה.
אז זה הסיפור של יואב. מוכנים?!

הנה זה בא: תודות- לכל מי שיקרא את הסיפור ויגיב, ולמיקי12 שעודדה אותי לכתוב, או יותר נכון, התחננה 😉

התעוררתי בבהלה, מזיע קצת, אחרי הכל- להיות מתחת לפוך אפילו בחורף, זה חנק לא נורמאלי.
זה היה הגשם, שנקש על החלון. השעה הייתה רק 7:00 בבוקר, עוד יום שבת קרירי וסגרירי מתחיל. אבל אני צולל לשינה עמוקה.

טלפון!
"יואב, כבר 12:00, ליהי כבר התקשרה 4 פעמים, כמה פעמים אני יכול להגיד לה שאתה ישן?!" אמר אורן (אחי הגדול ממני בשנה וחצי שמשרת בצבא).
" וואלה4 פעמים, מה נסגר איתה בבוקר?!" עניתי.
לקחתי את הטלפון, חייגתי.
היא ענתה.
"הלו".
"קרה משהו, מאמי?" שאלתי בדאגה, הרי רק אתמול בלילה ראיתי אותה, אז מה כל כך דחוף לה להתקשר בבוקר, בשעה שאני ישן?!
" לא. אמממ... כן, תראה, זה לא אתה זו אני. אתמול בלילה הבנתי את מה שהתבשל לי בבטן כבר הרבה זמן, יואב! זה נגמר. אין טעם למשוך את זה יותר".
"יואב! אתה שותק?! ניתקת?!".
" אבל..." מה אני אמור להגיד?! מי שהייתה עד לרגע זה חברה שלי במשך חצי שנה ויותר זורקת אותי. הרגשתי לוזר.
"מה אבל-?".
"אני לא מבין איך יצאתי עם כונפה כמוך כבר חצי שנה!".
"סליחה??????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
ניתקתי.
ילדותי מצידי. אני יודע. אבל מה לעשות. גבר חייב להציל את האגו הגברי שלו, לא?!
נשכבתי על המיטה, מדוכא. מה זה מדוכא? אמא של המדוכא. מחר בבית ספר, אני אצטרך לסבול את המבטים החודרניים שלה ושל החברות שלה... אבל מי שם עליהם עכשיו?!
אמא קראה לי לבוא לאכול.
"אין לי זין עכשיו לבישולים שלך".
היא לא ענתה. היא למדה להתעלם ככה, עוד מאחי, אורן...
אני יודע שהייתי מעליב. אבל אני לא במצב רוח לכלום.
הלכתי להתרחץ, אולי המים ינקו את הטינופת שדבקה בי כמו סכין נעוצה בלב.
לפני שהפשלתי את הבגדים, הצצתי במראה. עיינים כחולות שעכשיו אדומות משינה. שיער חום לא מסודר,
אפילו אני, אחד היותר שרירים בבית ספר, נראה עכשיו מול המראה- שחיף. שאפשר להעיף אותו הצידה ב"פו" אחד.
"חצי שעה מתקלח, אולי תישאר שם חודש". אמא צעקה.
"נווווווווו, מה עכשיו?!"
"צא כבר, האוכל מוכן............ וחוץ מזה, יש לך פה אורחת".
חשבתי לעצמי, מה אורחת?! מי צריכה להיות פה עכשיו?! הרגשתי יותר סמרטוט מהמגבת שבה התנגבתי.
לבשתי גופייה לבנה צמודה, שמבליטה שרירים. ומכנס billabong כחול כהה.
פתחתי את הדלת. באנה! היא כזאת כוסית! עיינים חומות גדולות, שיער בהיר. הרגשתי את עצמי מתמלא בכוחות חדשים. לא הספקתי לחשוב מה אני אעשה הלאה, אחרי הפרידה, לא הספקתי לקלל את ליהי בלב מספיק. וכבר נשלחת אליי, כמו במתנה זאתי, איך קוראים לה...
"ה-יי, מי את?".
"אני רונה, ואני גרה פה כמה בתים ליידך, ראיתי אותך הרבה פעמים. אבל אף פעם לא הבטת עליי, יואו אני לא מאמינה שאני כאן, אומרת מה שאומרת.......".
מה זאת אומרת שכנה, איך לא הבחנתי בה קודם?! יופי כזה לא מפספסים. אגב, אני לא שטחי אני בן.
"אתה בכלל פנוי, יואב?".
"אמממ , את יודעת את השם שלי?".
"תתפלא" נתנה קריצה. תשמעו, לבחורה יש ביטחון.
דלגתי על הארוחת צהריים, זה עדיף. אחרי הכל לא כל יום דופקת איזו רונה בדלת, כמו בהזמנה.
ישבנו על השטיח. היא סיפרה לי שהיא בת 16, קטנה ממני בשנה וחודש. אנחנו מתיכונים שונים. ולמעשה, הבחורינה הייתה דלוקה עליי כבר שנה. רחמנות 😉
התכרבלנו בפוך, שפרסתי על השטיח. אני עדיין מנסה לעכל את מה שקרה. זה נראה כמו חלום, או אולי- חלום שהתגשם?!
הייתה ביננו כימיה טובה, אפילו שאני מכיר אותה רק שעה וחצי! שעה וחצי ללא ייסורי פרידה כואבים.
התקרבתי לנשק אותה, היה לי דחף. חשבתי שהשפתיים של שנינו תיכף מתחברות.
פאק! היא הסיטה את ראשה אחורה.
"מה? את לא רוצה?!".
"לא, אל תבין אותי לא נכון. זה פשוט לא הטיימינג הנכון. זה הכל".
החיוך ירד מפניי.
"נו, תחייך! כשאתה מחייך אתה יותר יפה!".
אל תתרגש, אמרתי לעצמי. בנות תמיד משחקות אותה קשות להשגה. למרות שזה ברור שהן חרמניות לא פחות מאיתנו, הבנים.