°*::»חיים בצללית שחורה°*::»

חיים בצללית שחורה

כותבת עכשיו את המכתב הזה, המכתב הכואב הזה. כול רגשותיי נשטפים בו, גם עם אני יכתוב אותו,
עם כול הכאב שבליבי, לעולם אף אחד לא יבין את הכאב שלי, אף אחד לא ירגיש אותו כמו שאני הרגשתי, הרגשתי אותו בי, בתוכי, בגופי, נשמתי ובתוך ליבי, ליבי נישבר, אך לא לשני רסיסים, אלא להרבה רסיסים מנופצים, שהפכו לחול, ושקעו, כמו חלון שעשוי מחול, שהתנפץ.

פעם חשבתי שעוד יש תיקווה, אך רק עכשיו הבנתי במה מדובר, אין שום תיקווה לחיי, אין שום תיקווה לאושר, בעיה מחזקת, ככה אומרים, אולי בהתחלה חיזקו אותי, אך באו בעיות חדשות הבעיה שהרבה יותר קשות, והפעם לא הצלחתי להסתדר.

אך לפני שאני יסיים את חיי, ואשים את מכתב ההתאבדות הזה על השולחן, אני לא רוצה שאנשים יחשבו שהמוות שלי היה סתם, בלי סיבה, וסתם ביגלל שיברון.
אני רוצה שאנשים יבינו שהיו לי הרבה סיבות לכך, וכדי שיבינו מהם, אני יספר מה קרה בחיי,
ומה גרם לי להגיע למסקנה כזו, תכירו את חיי, שאף אחד מעולם לא עבר...ולא הכיר..

הייתי נערה יפה, אך תמיד הייתי מתוסבכת, ולא רק שזה חסר, הייתי גם תמימה, אבל היופי הסתיר את זה, ואף אחד לא ידע מי אני האמיתית, תמימה ומבולבלת, שמרגישה לא שייכת לעולם הזה, עד עכשיו לא ניראה לי שהייתי שייכת בעולם, האופי שלי היה מישהי שלא התאים לי, לחצניות שלי ולגוף שלי, מעולם לא הרגשתי שאני אני..שאני שלמה עם עצמי, תמיד היה הנפש שלי והגוף שלי, למרות שהכאב הפיזי כן השפיע על הכאב הנפשי, ומאוד.

הכול התחיל בגיל 16, כשהורי התגרשו, ידעתי שמהיום הזה חיי ישתנו אך דווקא חשבתי שהם ישתנו לטובה, אפעם לא היה לי טוב עם אבא שלי, אני והוא לא הסתדרנו מעולם, וגם תמיד היו הריבים בבית, שלא נתנו לנפש שלי לחיות בשקט, איך אפשר לזוז בשקט, עם הדבר היחיד שעושים בבית הזה, זה צועקים ורבים, ידעתי שנצטרך לעבור לעיר אחרת, אולי אף לארץ אחרת, אך במזל החלטנו להישאר בארץ, רק היה חסר לי עכשיו שנעבור לארץ אחרת, ואני יצטרך להסתגל וללמוד שפה חדשה.
היה לי הרבה חברים, אך הם לא היו חברים אמיתיים, לא יודעת למה לכולם הייתה מסיכה מזויפת, תמיד ידעתי שאני אף פעם לא יתגעגע אליהם, ובאמת לא התגעגעתי, לא עשיתי כלום בשבילם, וכך גם הם.

וגם באותו גיל עוד היינו ילדים קטנים, לא התבגרנו, לא ידענו מזה קשר אמיתי ורציני, מהם חברים אמיתיים שמוכנים לאבד הכול בשביל מישו חשוב יותר, לא ידענו אף עוד דבר...מהם בעיות אמיתיות..מהו כאב שיוצא מהנפש ומהלב, חשבנו רק אל אהבות מהירות וחסרות חשיבות, על מכה בברך כאל כאב פיזי, אל ציון רע כסוף עולם, ילדים לעולם לא יודעים מה מצפה להם, אבל לא לכול אחד מצפה גורל מר...
נשאר את הכאב לעתיד, בינתיים אני יספר לאיזו עיר עברנו, גרנו בצפון בטבריה, אך אמי מאוד רצתה להתרחק מכול האווירה המעיקה שהייתה והיא אינה רצתה לעזוב את הארץ (מזל..או שאולי לא..כך היה לי גורל אחר...) אז עברנו למקום הכי דרומי בארץ, אילת.
עם להגיד את האמת, מאוד שמחתי תמיד מדברים על אילת כעיר זוהרת, עיר של מסיבות וחברים,
עיר חברותית, בינלאומית ועיר של נופש.
כמובן נדלקתי על הרעיון, ולא רציתי להיות שם הנערה הסתמית שהייתה פה בטבריה, והחלטתי לשנות את עצמי, והפעם כן להשקיע בעצמי, כי למרות הכול ידעתי ששם חיי יהיו שונים.
הייתי ילדה עם ציונים ממוצעים, הייתי בגובה סדיר, 168, הייתי רזה, תמיד החמיאו לי שיש לי גזרה יפה, היו לי עיניים ירוקות, שגודלות בחושך כמו אצל חתולה..אולי בגלל זה תמיד אמרו לי שאני נראית כמו חתולה בלילה, השיער שלי היה ארוך מאוד וקלוע לצמה, והייתי מתלבשת בבגדים פשוטים ולא אופנתיים.
הייתי יפה, וידעתי שאני יכולה לנצל את זה, ולהיות יותר יפה, ולא סתם אחת פשוטה, לכן נסעתי לקניון עם חברה שלי ואמי, ושם שנתי את עצמי...

וואי הגזמתי עשיתי ארוך מידי, והמשכתי עוד יותר, עם אתם אוהבים את הסיפור תגיבו ואני ימשיך...