יאהוווווו מגיע לכן המשך, חחחח
אני אישית מאד אהבתי=]
מקווה שגם אתן!
מאמית,חחחח לאן נעלמת?!
ליגלי...חחחח הפעם עבר לך הפסיכולוגיה ההפוכה=]
אז בלי מילים מיותרות
קבלו המשך!!
ואם תרצו אח"כ עוד המשך...
אז פשוט תנו 9-10 תגובות חחח:
רגשתי שמישהו נועץ בי עיניים,
-"לינוי" שמעתי קול לוחש,קול חלש ונעים כל כך,קצת צרוד אבל עדיין אותו קול.....אותו קול שמושך אותי אליו בלי שאני אדדע איפה הוא
אותו קול שהגעגועים שלי ציפו לשמוע,והמחשבות שלי ציפו לראות
אותו קול שלא האמנתי שאני זוכה להקשיב לו,פחדתי להסתובב ,פחדתי לפוצץ את האשליה פחדתי להסתכל ולהתאכזב,פחדתי שזה עוד אחת מהפעמים בהם חשבתי שהוא זז,שהוא שומע,שהוא רואה
דקות הבטתי דרך החלון תוהה האם לסובב את הראש הוא להשאיר את זה כך,בתור תקווה.
תקווה שהייתי זקוקה לה.
הסקרנות הרגה אותי אבל לא ידעתי מה לעשות
-"לינוי....." אמר שוב הקול הזה והרעיד את גופי,לא יכולתי יותר!
סובבתי את הראש במהירות והתקדמתי אליו,איזה התקדמתי?רצתי לעברו, עמדתי ממש מעליו,ואז ככה בלי שום אזהרה מוקדמת עיניו נפתחו,וכולי הוצפתי בהרגשה שהייתה פתאום כל כך זרה ולא מוכרת,הרגשה שמזמן לא הרגשתי-אושר.אושר טהור.אושר ללא גבולות אושר שרצה לפרוץ מתוכי,האושר האמיתי שלי.
שיפשפתי את עיני ופתחתי אותן שוב,
וראיתי עדיין את העיניים הירוקות שלו, זוהרות נוצצות מתמיד מביטות בי,סוחפות אותי עמוק לתוכן.
מטביעות אותי בים של אושר, ואני רק עומדת שם
מתקשה להאמין
מתקשה לעכל
לא ידועת מה לעשות קודם.
-"אני לא מאמינהההההההההההההההההההה" צעקתי כל כך חזק והדמעות לא איחרו לבוא, וגם הדמעות שיצאו מעיני
לא היו אותן דמעות רגילות...
דמעות מרות....
הם היו לראשונה בחיי דמעות של שמחה!דמעות מתוקות,דמעות עם כל כך הרבה משמעות...
רצתי אליו וחיבקתי אותו,חיבקתי כל כך חזק!ורק מילאתי אותו בנשיקות,נשיקות קטנות
עם משמעות ענקית.
עם אהבה עצומה.
אהבה בלי גבולות
אהבה בלתי תנאים.
-"אחותתתתתתתתתתתתתתתתתתתת" צרחתי פתאום ולפי מבטו הבנתי שהבהלתי אותו קצת,חייכתי לעצמי,החיוך האמיתי הראשון שלי
מאז שכל זה קרה.
היחיד שלא זייפתי,היחיד שלא התאמצתי שיראה
החיוך הכי זוהר שלי
החיוך הכי יפה שלי........
האחות נכנסה מלווה ברופא בזריזות
-"הוא פתח עיניים!!!!!!" הודעתי בהתרגשות.
ופניהם גם כן עטו חיוך,חיוך מרוצה.
הבטתי שוב על אותן עיניים ירוקות שהיו מבולבלות,סקרו את המקום,ניסו להבין איפה הם....
-"לינוי את יכולה לצאת?"
ולי היה כל כך קשה,כמעט בלתי אפשרי לעזוב אותו,אני הייתי חייבת לדבר,לנשק,לחבק,לשתף לאהוב........
אבל בכל זאת,זה לטובתו הסתובבתי והלכתי לאט לאט לכיוון הדלת 'הוא חי' מלמלתי לעצמי רק ליתר ביטחון שאיזשהו איבר בגופי לא הרגיש את זה.
'ידעתי' המשכתי לדבר לעצמי בשקט,
'הרגשתי' אמרתי חנוקה מדמעות
'צדקתי.' סיכמתי את כל המילים שיצאו מפי עד אותו רגע
עד אז כבר הייתי מחוץ לדלת,מתהלכת במסדרון הלוך ושוב,הלוך ושוב
עם חיוך ענקי,חיוך שלא היה ניתן להסיר אותו.
ורק חיכיתי..חיכיתי לרגע שלי איתו,לרגע של שתינו
השניות הפכו לנצח שהתמשך...ונמתח לו
עד שכבר חשבתי שזה לא יגיע...אבל זה הגיע!!
הדלת של חדרו נפתחה, והרופא והאחות יצאו
-"את יכולה להכנס"
-"הוא בסדר עכשיו"
אמרו ואני לא חיכיתי לאישור נוסף,פשוט טסתי לחדר.
-"לירניייי כל כך התגעגעתי אין לך מושג,אפ'חד לא האמין אני ידעתי! אני הרגשתי ידעתי שאתה פה,ידעתי שאתה לא......."עמדתי לידו,
התנפלתי עליו עם כל כך משפטים שהייתי חייבת לומר לו,והוא רק הביט בי
ופתח את פיו...סיכם את הכל במשפט אחד,
המשפט שהכי הייתי צריכה לשמוע במשך החצי שנה הזאת
המשפט שלו כל כך ציפיתי.
-".............................."




