בחייו של כל איש מגיע הרגע בו הוא נאלץ לומר (או לכתוב) את שתי המלים הנפלאות: "לא יודע". עכשיו זה זמן מצוין בשבילי. אני באמת לא יודע, ואני לא לבד. אף-אחד לא יודע למה מפהקים. השאלה הזו מעיקה על הרבה אנשים, ואף-אחד מהם עדיין לא הצליח לפענח את המסתורין. תיאוריות רבות מנסות להסביר את הפיהוק. אף-אחת מהן לא הוכחה ונראה שכולן לוקות בחסר.
הנה רשימה חלקית של דברים שקורים תוך-כדי פיהוק בריא: הפה נפתח. הלסת נדחפת מטה בכח. שרירי הבטן מתכווצים. הסרעפת נדחפת מטה. הראש נדחף קדימה ושרירי הצוואר מתכווצים. העיניים מצטמצמות ודומעות. חצוצרת השמע (המחברת בין האוזן ללוע) נפערת. קצב הלב מואץ. אוויר נכנס לראות. אוויר יוצא מהריאות. נשמע מוכר? גורם לך לרצות להרביץ איזה פיהוק טוב בעצמך? למה?
התיאוריה הנפוצה היא שהפיהוק נגרם כתוצאה מחוסר חמצן בדם, או מעודף של דו-תחמוצת הפחמן. הפיהוק מכריח אותנו לנשום נשימה עמוקה ועל-ידי כך מעלה את ריכוז החמצן בגופנו. תיאוריה זו נראית הגיונית על פניה, אבל היא לא מסבירה למה אנו נוטים לפהק דווקא לפני שאנחנו הולכים לישון, אחרי שאנחנו מתעוררים, כשאנחנו משועממים, כשאנחנו מתרגשים, כשאנחנו נרגעים ממצב של התרגשות, ובעת עירור מיני, אבל לא בזמן שאנחנו באמת צריכים חמצן - בעת פעילות גופנית או כשאנחנו נחנקים. היא גם לא מסבירה למה עוברים בבטן אימם מפהקים בנפרד מהאם.
התיאוריה הזו גם הופרכה בניסוי שנערך באוניברסיטת מרילנד. הניסוי הראה שאנשים לא מפהקים יותר כשנותנים להם אוויר עשיר בדו-תחמוצת הפחמן, והם אינם מפהקים פחות כשנותנים להם לנשום חמצן נקי. למרות היותה שגויה, התאוריה הזו עדיין נלמדת בהרבה בתי-ספר לרפואה, עובדה שלא צריכה להפתיע כל מי שיודע משהו על בתי-ספר.
תיאוריה אחרת גורסת שהפיהוק מותח את הריאות, או מפזר את הנוזל שעל דפנות נאדיות הריאה באופן שווה, וכך מכין אותן לפעילות. תיאוריה זו אינה מסבירה למה דגים מפהקים. יש מי שטוען שהמטרה היא בכלל השוואת לחצים באוזן התיכונה המביאה את חוש השמיעה לתפקוד מירבי. זהו דבר חשוב גם כשקמים בבוקר, כהכנה לפעילות היום, וגם לפני השינה, כשאנחנו נכנסים למצב פגיע במיוחד שבו חוש שמיעה מתפקד עשוי להציל את חיינו. תיאוריה זו לא מסבירה מדוע הפיהוק מדבק.
הרי מספיק לראות מישהו מפהק, לשמוע פיהוק, או רק לחשוב על אחד כדי להתחיל סידרת פיהוקים שסופה מי ישורנו. סביר להניח שחלק גדול מהקוראים פיהק לפחות פעם אחת מתחילת הקריאה. תאר לעצמך איזו הקרבה עצמית דרושה כדי לכתוב טור על פיהוקים! הבלדד פיהק מספיק בשביל שנה שלמה בעשרים הדקות האחרונות! תיאוריה אחרת - המנסה להסביר את תופעת הפיהוק המידבק - מתארת את הפיהוק כאקט תקשורתי. אנחנו מפהקים כדי להעביר מסר, בין אם כדי להביע את חוסר שביעות רצוננו, או כדי להבהיר לסביבה שהגיע הזמן ללכת לישון. התגובה הברורה והאינסטינקטיבית לאמירה שכזו היא לפהק מיד בחזרה.
התאוריה הפרטית שלי משלבת כמה מהאפשרויות הנ"ל. לדעתי, הפיהוק הוא מעין התמתחות כללית, שתכליתה להסדיר כמה מערכות נפרדות בגוף כדי שלא תצטרך לדאוג להן בזמן הקרוב. קצת כמו להפשיל שרוולים. באופן טבעי, כשאתה רואה מישהו לידך מתכונן לפעילות, אתה מניח שיש לו סיבה טובה לכך. ואם לו יש סיבה טובה להתכונן, אולי כדאי שגם אתה תפשיל שרוולים. לך תדע מה הולך לקרות ....
