אני מסכימה עם זו שמעליי! חייבת לשים המשך ולא להתייאש אם מגיבים לך קצת כי את תראיי אנחנו נגיב לך מלא הסיפורשלך יהפוך להיות נושא חם כולם יכנסו אליווו כי באמת יש לך סיפור יפה ומה זה מסקרןן..נדמה לי שהילדה הזו מוכה לא?
כל הסיפורים שלך - מתה עליהםםם!!!!!
כשרונית שלנוווווווווווווווווווווווווווווווו
מואהההההההההההההההההההההההה גדולה גדולה גדולהה
נטע! 😛
הדלת נפתחה קלות..
אמא שלי נכנסה..
פתחתי את עיניי..
עיניה היו אדומות, כמו בכל בוקר.. בהתחלה הייתי שואלת למה?
אף פעם לא העזתי לישאול.. שהיא לא תתעצבן, שאני לא ירגיז אותה, שלא יקרה לה משו
אבל אחרי שגם עיני ניהיו אדומות שקמתי, הבנתי לבד את התשובה..
היא עמדה במרחק קטן והיסתכלה אלי, לא הבנתי את משמעות המבט
קיוויתי שהיא רק באה להעיר אותי, או לשאול אותי מה אני רוצה בכריך
אבל ידעתי שזה לא יקרה,
אבל בכל זאת קיוויתי, כמעט כמו הילה, הילה הקטנה שלנו..
שבאה לישאול אותי כל יום מה קרה לאמא, למה היא לא שואלת אותה יותר בבוקר?
אחרי כמה דקות של מחשבות.. הבחנתי שאמא יצאה כבר מהחדר..
קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים, בשגרתיות.. כמו כל נער/נערה שקם בבוקר
הלוואי שזה היה שיגרתי הלוואי שהחיים שלי היו שגרתיים
היתארגנתי הכי מהר שיכולתי..
כדי שאוכל להכין כריך הכי טעים בעולם להילה, ידעתי שאמא לא תעשה את זה..
כבר היתרגלתי..
ואבא, אבא כבר לא היה בבית.. הוא בורח בערך ב-6..
בורח?! חשבתי לעצמי?! איך את מדברת?! הוא לא בורח הוא מפרנס אותנו
ושוב פעם התחלתי בנזיפות העצמיות האלה שכבר נמאסו אלי..
למזלי כריך להילה הספקתי להכין אבל לי, לא.
יצאנו החוצה, אני והילה לחכות לשכן שלנו יואב והבת שלו שיר שלוקחים אותנו קבוע כבר לפחות שנה,
לבצפר..
כל יום, כל יום.. הם שואלים אותנו איך בבית..
כל יום, כל יום.. אנחנו עונות להם את אותה תשובה- בסדר, הלוואי שהיה בסדר...
הגענו כל אחת לבצפר שלה..
נכנסתי לבצפר בפתח חיכתה לי איילת, כמו כל בוקר.
היא הייתה חברה טובה, היא ידעה הכל, היא הייתה היחידה שידעה הכל.
נכנסו לכיתה..
ובכיתה חיכתה לנו הפתעה..הפתעה אפשר לקרוא לזה?! לא יודעת בכל מיקרה אותנו זה הפתיעה.. זה....
תודהההה ענקיתת לכל מי שמגיבב פליזז תמשיכוו אוהבת'ךך אנשיםםם
זה?!
וואי איזה יפהההההההה...
אבל אני כבר מתה לדעת מה קרה להם...
המשךךךךךךךך!!!!!
זה כזהה מסקרןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
אימאאאאאאאאאא
יאללה השךך אני כבר לא יכולה לעמוד בלחץץץץץץץץץ
תודה לכל מי שמגיבווו פליזז תמשיכו להגיבב אתם לא ידועת איזה כיףף זה לראות ת'תגובות שלכםם 😁
טוב יותר נכון זאת, זאת הייתה המנהלת שלנו נורית.
משום מה אף פעם לא חיבבתי אותה, היא לא הייתה אחת מהמנהלות שהיו מדברות עם התלמידים,
ומקשיבות להם, היא בקושי הייתה יוצאת מהחדר המפואר שלה.
היינו מופתעות, אני ואיילת, וכל מי שהיה בכיתה.
ואז היא קראה לי, למה דווקא לי? יש 30 תלמידים בכיתה, למה דווקא אני?
שאלתי את השאלה הזאת הרבה פעמים, למה דווקא אני, למה דווקא הוא, למה דווקא אנחנו?
למה? אבל דבר אחד לא קיבלתי, תשובה
אף פעם, לא בורא עולם ולא אמא ולא אבא ואפילו לא הוא, אף אחד לא ענה לי.
הלכנו לכיוון חדר המנהלת.
הלכתי בשקט, לא העזתי להוציא מילה מהפה, כמו תמיד אחרי מה שקרה למדתי לשקול טוב טוב מה יוצא מהפה שלי.
היא הסתכלה אלי, ראיתי את המבט שלה, מבט מלא רחמים, ידעתי שאני עוד יתרגל למבט הזה, שכולם כבר ידעו.
נכנסנו לחדר שלה, היה בו שולחן וכיסא גדול מרופד, כמו שיש בסרטים.
ואז הגיע הרגע שחששתי ממנו יותר מכל
חחח תגיבו מלא ובפרק הבא תגלו מה קרה להה 😉
יווו הסיפור שלך כזה מסקרןןןן
אני מתה לדעת מה קרה לה
שימי המשךךך
המשךךך בובעעע!!
סיפורר יאפההה!! 🙄 🙄
מוווווווווווווווואההה
ויקושש 😁 😁
בת-אלושקהההההההההההההה 😂
סיפור מושלםםםםם!!
אבל.. אפשר שאלה..? 😕
למה הפסקת ת'סיפור שהיה לך קודם..? הוא היה כלכך יפה..
אז.. הפסקת? או שהוא פשוט נגמר? 😕
לא יודעת.. הוא היה די סתמי ולא היה לי רעיון..=/
והיו גם פ=ו=ל סיפורים.. אז מה נשים עוד אחד?! חיכיתי קצת והתחלתי חדש... =)
תודה רבה לכל מי שמגיבההה אני כ"כ אוהבת'כםםם יפותת שלייייייי יאווו אתם כאלה מתוקותתת 😁
מתי את ממשיכה בובי?? 😯
ויקושש 😁
חחחח עוד מעט... עוד קצת תגובותתת
בפרק הבא תגלו מה קרה לה.. ;]
חחח תגיבו עודדד 😁
סוףףף סוףף נבין..,
אני אישית כבר הסתבכתי..
😉
היא פתחה בדבריה..:
-היא- סתיו, את רוצה לספר לי מה קרה לך?
-אני- לא קרה לי כלום.
-היא- אז אני מבינה שאת רוצה שאני יגיד את זה.
-אני- מה כבר יש להגיד?
-היא- אני מכירה את אחיך, עדי
-אני- אני יודעת הוא למד פה
-היא- אז את רוצה לספר לי?
-אני- לספר לך מה? העלתי את טון הדיבור שלי וניסיתי לבלוע את הדמעות שחנקו את גרוני
-היא- סתיו, אני יודעת שאח שלך נפצע קשה לפני כמה שבועות במבצע בצבא ועכשיו הוא בבית חולים
לא יכולתי יותר הדמעות הישתחררו להם, ככה בלי לישאול אף אחד, בלי להודיע מראש, בלי לתת אפשרות לחסום אותם, ככה סתם הם באו.
ידעתי שאי אפשר לבכות ליידה היא לא המקום אז לקחתי את הרגליים שלי, וקמתי לעבר הדלת.
אך היא המכשפה הזאת, שלעולם לא ידע אובדן, שלעולם לא הרגישה בחיסרון,
שלעולם לא.. לא.. הרגישה, עצרה אותי, היסתכלתי עליה וכל הרגשות שפחדתי להוציא בבית
היתכוננו להיתפרץ להם בבת אחת בבום ענקי
ניסיתי באמת שניסיתי לשמור ולהפנים, אבל מה לעשות שבועות אני יושבת ומפנימה, שבועות.
פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה, לא שמתי לב שאני דוחפת אנשים, מפילה אנשים.
לא ראיתי כלום, חוץ משחור רק שחור, ואור? אור בקצה המנהרה שבשבועות האחרונים כ"כ חיפשתי.
האור הזה שבשבועות האחרונים הייתי זקוקה לו מתמיד, שרק יופיע לשבריר שניה, אבל הוא בשלו לא היה שם, אפילו לא קרן אור אחת קטנה לא ראיתי, רק שחור, רק שחור.
ופתאום ברגע נעלם לו השחור והופיע......
מקווה שאהבתם.. תגיבוו מלאא אוהבת'כםם יפותת שליי המון המון תודה על התגובות =)
