סיפור חדש חובה לקוראאאא

"לפעמים אני רוצה למות" היא רצתה להגיד לה את זה כול כך. היא רק הביטה על עיניה הבוהקות שהרכיבו משקפיים. אבל היא לא יכלה להוציא את המילים הללו.
" את נראית עצובה לאחרונה, נועה" היא הביטה עליה ברחמים, למה היא מביטה עליה ברחמים?
לאחרונה?! נועה פקחה את עיניה הגדולות, ואז גיחכה בינה לבין עצמה.
"אני לא עצובה.." היא הקפידה לא להביט בעיניה, לא לתת לה לחוש שהיא משקרת.
היא כול כך רצתה להגיד לה שהיא צודקת.
שהיא כן. היא כן עצובה, אבל לא רק לאחרונה, אלא כול חייה. היא החליטה להתנתק מהעולם, לא הייתה מרוכזת בחיים. חשה את המתח סביבה גובר, את העולם מכביד עליה.
לאף אחד לא אכפת. היא חשה את עצמה בוערת כעוסה על החיים, אף אחד לא שם לב שעובר עליה משהו חמור.
יותר חמור מהדברים הפשוטים. יותר חמור מהכול.
"אני רוצה לדבר איתך" ניגשה אליה המורה בהפסקה. "אני שמה לב שעובר עלייך משהו"
היא שתקה. רק הנהנה בראשה, נסערת בתוך תוכה.
"אז מה קרה?" העירה אותה המורה מהרהוריה הרבים.
היא שתקה.
שוב שתיקה מרה.
"סתם.. לחץ בלימודים." היא שוב שיקרה. אם ההורים שלה לא שמים לב אז למה שהמורה תבין את זה?
אף אחד לא יבין אותה.. אף אחד..
היא ידעה שהיא תמיד תהיה לבדה. בעולם מיוחד שלה, היא הייתה אבודה. הרבה יותר מסתם אבודה
היא לא יכלה להתמודד עם לחצים. היא לא יכלה להתמודד עם עצמה.
"למה את לא אוהבת את עצמך?" שאל אותה ידיד טוב שלה.
"כי אני לא אוהבת" זאת הייתה התשובה שלה, לא התשובה האמיתית, אלא התשובה המזויפת שאמרה לכול אחד.
"למה?" הוא התעקש.
"לא יודעת." היא השפילה את מבטה. אף אחד לא יכול לעזור לה..אף אחד.
"נו, תגידי למה את לא אוהבת את עצמך..." הוא המשיך להציק לה, אבל היא לא אמרה דבר, רק הביטה על הנוף שהביטו מהפארק. מביטה על הציפורים עפות.
" אני פשוט מתעבת את עצמי.." היא רק מלמלה.
"נועה?! למה את לא איתי?!" שוב המורה העירה אותה.
נועה שתקה. "כי אין לי מה להגיד.." היא מצאה את המילים הנכונות כתירוץ.
"את בסדר?" היא שוב שאלה, מביטה עליה שוב ברחמים. היא שנאה רחמים.
"כן...אני בסדר.." היא השתררה מהלחץ והבינה את גורלה. "אני אהיה בסדר." אולי. בגלגול הבא.