היא הבחינה בדמעה הזאת, בדמעה שירדה מפניה של אמה. היא עדיין לא ידעה שקוראים לזה דמעה, היא עדיין לא ידעה מה המשמעות של אותה מילה. היא צפתה בה, בתחנה אותה בזמן שישבו בתחנת הרכבת.
לפני רגע היא נפרדה מאביה. הוא נשק לה על צווארה ואז על מצחה וחיבק אותה חזק.
"יהיה בסדר" הוא לחש לאימה, ושוב נתן לה חיבוק ארוך.
היא זכרה תמיד את אותו כובע עגול וכחול, ואת אותם פנים עגולות שעטפו אותם בזקן לבן וחיוך טהור.
למרות שהיא הייתה קטנה היא זכרה את אותם פנים. פנים שילוו אותה לכול חייה.
ואז אביה נעלם, התלווה לשני קצינים גרמנים שפניהם היו משונות, היא לא ידעה עד היום לפרש את אותם מבטים, אולי של שנאה טהורה, של כעס על משהו בלתי ידוע, אולי תיעוב עמוק, ואולי פשוט זלזול.
"הילדה?" שאל קצין גרמני אחר ואז הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש., זה היה לפני שהעלו את אביה לרכבת, ואמה עוד לא הזילה את אותה דמעה.
"גרמניה" אמה ענתה, מלטפת את ראשה.
הקצין שוב סקר אותה, ואז את אמה, ואז שוב אותה. המבטים שלו היו לא נעימים לה, והיא רצתה לבכות.
"זה בסדר, אנה'לה" אמה חייכה לקצין חיוך מתנצל כשהבחינה בילדה כמעט דומעת מדמעות.
הקצין התייעץ עם עוד קצין שנראה מבוגר מימנו בכמה ימים. היא זכרה גם את המבטים החודרים ששידר כשהביט עליה הקצין המבוגר, גם המבטים האלה נתנו לה הרגשה כואבת, מושפלת, אבל היא ידעה שאסור היה לה לבכות.
ואז הקצין הזקן והקצין הצעיר התייעצו בניהם, תוך כדי שהביטו עליה מספר פעמים, ואז הקצין הזקן הניד בראשו, והקצין הצעיר חזר למקומו מולה ומול אימה.
"זה בסדר, אתן משוחררות גברותיי." הוא חייך בצביעות. "יום טוב לכם"
אמה תפסה אותה קרוב אליה, מתרחקת מהעמדה בה עמדו הקצינים הרבים.
ואז היא הביטה לשמים, עצמה את עיניה, ואמרה בחדות אך בשקט: "תודה לאל"
היא רצתה לשאול למה, היא רצתה לשאול מה הם בכלל עושים פה, השעה הייתה מוקדמת מידי בשביל לצאת מהבית. והיא רק רצתה לחזור לחדר שלה, לשחק עם המשחקים שלה.
"עוד לא, אנה, חכי עוד קצת" אמה נזפה בה, מסרקת את שערה בידיה כשפתחה את פיה לומר לה עד כמה היא רוצה ללכת מהמקום הרע הזה. אמה משכה אותה לכיוון הספסלים ושם הם ישבו.
שם היא ראתה את אביה, אותם פנים שתזכור לעולם, מחייך אליה.
"אני חייב להיפרד מימך ילדתי" הוא חיבק אותה חזק.
"לאן אתה הולך אבא?" אנה נבהלה, היא לא רצתה שיעזוב אותה שוב, בין ההמון אנשים שמבטם נראה מוזר, מעט עצוב, מעט קשוח, מיוסרים... כולם.
אביה ליטף את שערה בחום, הוא חייך שוב. "אני נוסע לאנשהו.." הוא אמר בהיסוס.
"שוב פעם?!" אנה התאכזבה. היא לא ידעה.
"אני יחזור כמו תמיד" הוא אמר ופניו זהרו. היא הרגישה צביטה בלב, ואז שוב חיבקה אותו חזק.
"לאן הם לוקחים אותך?" אמה התפנתה לדבר עם אביה. שיחת מבוגרים.
"יהיה בסדר, פולי, שמרי עליה, תצילי אותה." אמר אביה ברצינות. להציל אותה? ממה?.
ואז אביה נעלם. שני קצינים עם מבטי שנאה לקחו אותו. והיא נשארה לבד. עם אימה.
ואז היא ראתה את אותה הדמעה, שעה שירדה מעיניה של אימא. היא לא ידעה שקוראים לזה דמעה, היא עדיין לא ידעה מה המשמעות של אותה מילה. רק אחרי זה היא ידעה מה זה.. וכבר היה מאוחר מידי, אבא לא יחזור.
אמללללללהההההה
זה כל כך עצובב =[[
כל כך מרגששש
כל כך..
כל כך..
מ-ו-ש--ל--םםם
איזה מסכנים =[[
מור את כותבת מדהיםם!!
תמשיכי לכתוב תמיד!!
כישרונניייייית!!
בתאלושששש
מהמםםםם..
זה כל כך עצובב..
😢
אוהבת
+^+^ח-נ-ו-ש-ה+^+^
😢 חבל שזה לא רק עוד סיפור יפה זה אמיתי וקרה לאנשים אמיתיים
אני בוכה כי כמו שכולם יודעים היום ערב יום השואה וסבתא שלי ניצולת שואה לכן כל כך כואב לי על כך שזה אמיתי וקרה לאנשים אמיתיים.... 😢
לאה
תודה ... תודה על התגובות חמודות ...
לאה.. לפחות היא נצלה וזה כואב מאוד אבל יש אנשים שלא זכו לראות אפילו פרחים
תיפורים או לאכול והרגו אותם בלי רחמיםםםם
אז חיים ארוכים לסבתא שלך
מור...
😢 מצמרר עצובב ובאמת שמדהים
זה מרגש בטירוף מאמי יש לך את זה
תמשיכי לכתוב תמידד
כמה שזה כואב מסכנה
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
יואוו איזה צמרמורת עברה בי!
את רושמת ממש מדהים!! יואוו איזה עצוב זה 😢 עצוב וכואב שזה נכון..
תמשיכי לכתוב מאמי,
-ניבו'ש- 😊
את צודקת מור בגלל זה אני מודה לה' שסבתא שלי חייה
לאה 😕
מהמם !!!!
פשוט מהמם אין מילים !
וואי מאז ומתמיד אהבתי את הסיפורים שלךךך יפה ביותררר