סתם חוויה-סיפור חדש...

"קומי מור"
"למה?"
היא קמה, מביטה עליו בבלבול, הוא נראה מוזר, יותר מידי מוזר.
"היחסים שלנו מתקדמים." הוא אמר מתיישב על הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלה,
מה הוא מנסה להגיד לה, הוא לא חידש לה כלום.
היא הרגישה כול כך בודדה שהיא הייתה צריכה אותו. כל כך צריכה. היא אהבה את המגע הגוף שלו, את החום ששידר, את הנחמה שלו.
"אסור לך להתרגל לזה." הוא אמר בהתחלה, אחרי שהתנשקו בפעם הראשונה, היא הסכימה, זה נראה לה סוג יחסים שהכי מתאימים לה, גם היא לא הרגישה כלום. היא רק רצתה מישהו שינחם אותה, שיאהב אותה בכאילו.
אבל זה השתנה. מיום ליום היא הרגישה יותר קרובה אליו, הם הסתובבו יחד, למדו יחד, ועשו הכול ביחד. לא היה קשה לחשוב שהם חברים, ובחבורה כולם כבר זיהו אותם ככאלה.
ההרגשות שלה השתנו, מיום ליום היא הייתה יותר זקוקה לו. כמו אוויר לנשימה, כמו סם שהתמכרה לו.
היא ידעה שזה חד צדדי, שהיא היחידה שמרגישה ככה. היא ידעה היטב שכשהוא לא איתה הוא מתחיל עם אחרות, מחפש את האהבה שלו, אבל בתוך תוכה היא עוד קיוותה שהוא ירגיש כמוה.
היא הייתה צריכה אותו לעולם, להרגיש אותו, את הנשימות שלו, שהוא יהיה לצידה תמיד. שיהיה שייך רק לה. לה ולא לאף אחת אחרת.
"זה מה שקרה" אמרה לה חברתה הטובה בבוז. "את ידעת שהוא טיפוס כזה, מאז שהכרנו אותו, ידעת שהוא לא יוצא עם בנות למטרות רציניות"
והיא חששה, בתוך תוכה כאב לה. היא שוב נפגעה, היא שוב מרגישה רע. היו שמועות שהוא התחיל לצאת עם מישהי, מישהי רצינית, מישהי שהוא באמת אוהב.
היא פחדה שזאת הפעם האחרונה שיהיו יחד, שהוא עומד לבשר לה את הבשורה, בסוף היא מצאה את עצמה נשכבת על המיטה, והיא הבינה עד כמה נסחפה, טוב שהוא עצר.
"זה לא ילך." הוא אמר, מביט בעיניה, היא הבחינה בעומק הכחול שבעיניו. "אמרתי לך מההתחלה לא להתרגל."
"אבל.." היא רצתה להגיד משהו. "לא התרגלתי" הוסיפה שקר.
הוא שלח לה מבט לא אמין, ידע שהיא משקרת. הוא תמיד ידע.
"טוב, פיתחתי רגשות." היא הוציאה את כול אשר על ליבה. "לא מההתחלה, במשך הזמן."
"זה לא ילך" הוא שוב אמר, משפיל את ראשו.
"למה?"
"כי אין לי רגשות כלפייך." הוא היה כנה איתה, יותר מידי כנה.
"אז מה הייתי בשבילך?" היא פחדה לשמוע את התשובה האמיתית.
"סתם חוויה." הוא קם על רגליו, מסרב להביט עליה.
"לך." היא ביקשה מימנו.
"אבל-"
"פשוט תלך." הדמעות עמדו על עיניה, היא לא רצתה שיראה שהיא בוכה.
"אני מצטער עם פגעתי בך." הוא הוסיף בהתנצלות, מביט בחום על עיניה הדומעות.
היא קמה וסבה על רגליה, נשענת על עדן החלון ומביטה על הנוף, היא העמידה פנים שהיא לא שמה לב שהוא עזב את החדר, היא העמידה פנים שלא אכפת לה, שזה לא מכאיב.
אבל זה הכאיב, והיא הרשתה לעצמה לעזוב,
היא זכרה את זה במשך שנים רבות, הזיכרון התלווה אליה בכול מהלך בחייה, מוטט אותה שוב ושוב, כסכנה המאיימת לפרוץ, והיא חשה באהבה כאויב נורא, וויתרה. פשוט וויתרה.