הסיפור מספר על אם ובתה בת החמש, שגרו יחד, ללא תמיכה ובעוני.
בליל חג המולד, כשכולם מכינים זה לזה מתנות, כעסה האם על בתה שבזבזה גליל שלם של נייר עטיפה מוזהב למתנתה, כי באותה התקופה הכסף בביתם היה מצרך נדיר.
למחרת בבוקר, הביאה הילדה את הקופסא לאמה ואמרה:
"אמא, זה בשבילך."
האם שמחה בתחילה, אך כעסה ניצת שוב כאשר גילתה שהקופסא ריקה.
היא נזפה בבתה בטון חמור:
"האם אינך יודעת גבירתי הצעירה, שכאשר נותנים למישהו מתנה, אמור להיות משהו בתוך הקופסא?"
הילדה פרצה בבכי ואמרה:
"אבל אמא, היא לא ריקה! אני הפרחתי נשיקות לתוכה, עד שהתמלאה."
האם נשברה. היא כרעה על ברכיה וחבקה את בתה הקטנה, אחר כך התחננה שתסלח לה על הכעס וחוסר המחשבה.
לא הרבה זמן אחר כך נהרגה הילדה בתאונה, והאם שמרה את הקופסא ליד מיטתה במשך כל ימי חייה, ובכל פעם שהייתה עצובה או בקשיים הייתה פותחת את הקופסא ונוטלת נשיקה דמיונית מתוכה ונזכרת באהבה של בתה הקטנה.
כשרע לנו, אנחנו נוטים לראות תמיד את חצי הכוס הריקה, רק את הרע שבסיטואציה, ולהיות שקועים במרה השחורה שלנו.
לכן הפתרון הטוב ביותר, זה כל הזמן להזכיר לכל הסובבים אותנו, כמה שאנחנו אוהבים אותם, וגם בזמן וויכוח, ריב או חילוקי דעות, לנשק לחבק, ולהזכיר שאנו אוהבים, למרות אותם חילוקי הדעות. כי הכל נעשה מאהבה, דאגה ורצון טוב.
במובן מסוים, כל אחד מאתנו, מקבל קופסא מוזהבת של אהבה ללא תנאי ונשיקות, מאוהביו, חבריו, משפחתו. אין רכוש יקר יותר מזה..
לכן, ברגעים הקשים בחיינו, כשקשה לנו ואנחנו עצובים, ונדמה שהעולם יסתדר טוב בלעדינו.. אסור לנו לשכוח, שיש אנשים שאוהבים אותנו, שבשבילנו הם העולם.. ושמחר בבוקר - יהיה טוב יותר.




