אם רומיאו ויוליה הם סיפור על אהבה טהורה שנהרסת מבחוץ, גבעות הסערה הם סיפור על אהבה שהורסת את עצמה מבפנים. קת'רין והית'קליף אוהבים אחד את השנייה באובססיה כל כך טוטלית שהיא הופכת רעילה. היא אומרת: 'אני הית'קליף' - לא 'אני אוהבת את הית'קליף', אלא 'אני הוא'. והאהבה הזו, שלא מכירה גבולות בין אני לאתה, הופכת להרסנית לכל מי שנוגע בה. ברונטה כתבה את הרומן הזה בגיל 29 ומתה שנה אחרי. ואיכשהו, בחייה הקצרים, היא הצליחה ללכוד משהו שרוב הסופרים לא מגיעים אליו בחיים שלמים: את הצד האפל של האהבה. את הנקודה שבה אהבה הופכת לאובססיה, ואובססיה הופכת להרס עצמי.
💡 למה כדאי לקרוא?
כי לא כל סיפור אהבה חייב להיות יפה כדי להיות אמיתי. ולפעמים דווקא ההבנה של מה אהבה לא צריכה להיות - מלמדת אותנו יותר על מה היא כן צריכה להיות.
אתר האהבה הישראלי