הגיע הזמן לדבר על הכל!

הגיע הזמן לדבר על זה, הגיע הזמן להוציא הכל החוצה כדי שכולם ידעו כמה אהבתי אותך!!!


הגיע הזמן שאני אבין שזה נגמר, אבל  לתמיד... הגיע הזמן שכולם ידעו למה זה נגמר באמת... הגיע הזמן שכולם ידעו למה אני הפסקתי לתפקד, שכולם ידעו למה אתה יותר לא מתקשר, שכולם ידעו למה אתה יותר איתי לא מדבר, הגיע הזמן שכולם ידעו למה אתה יצאת מחיי כך פתאום ביום אחד, בלי להגיד שלום, בלי להגיד מילה, בלי לראות אותי אפילו פעם אחת מזילה בגללך דימעה...


מי בעצם יודע למה הסיפור בינינו נגמר?! אני  לא מאמינה שזה בגלל שנגמרה האהבה!בחיים שלי לא ראיתי שני אנשים שנלחמים כל כך הרבה כדי להיות ביחד...


אני בסה"כ הייתי ילדה כרמיאלית שבפעם הראשונה יצאה לבלות בעיר הגדולה במועדון, שם הכרתי אותך- החיפאי שגדול ממני  ב5 שנים. אבל לא התייחסתילמה שכולם אמרו הגיל לא אומר כלום, כך תמיד אמרנו לכולם!


אהבנו כל כך... אהבה תמימה, עד שהמרחק הלא כל כך גדול בינינו התחיל להרחיק אותנו אחד מהשני.


התחלנו להתראות רק פעם בשבוע, כשהיית באליד ביתי ואוסףאותו במכונית שלך, כל כך התרגשתי לרדת למטה בידיעה שאתה בטח מחכה לי שם בתוך האוטו. היית לוקח אותי לכל מני מקומות מיוחדים, ידענו לאהוב, אתה בעצם לימדתי אותי איך אוהבים!


הייתכמו סם בשבילי, התמכרתי אלייך בצורה נואשת, לא יכלתי להתחיל ולסיים את היום בלי לדבראיתך ובלי לשמוע את קולך..... היה לי כל כך חשוב לשמוע מה עשית היום כשהיית בלעדיי, ולשמוע מפיך שאתה אומר לי כמה אתה אוהב אותי.....


עם הזמן הקשר הפך לחולני, אובססיה.


לא מפסיקים לריב, לא מפסיקים לצעוקקקקקקקקקקקקקקק- עד שזה כבר נמאס!


הכל היה חולני בינינו, כמעט תמיד- והגיע הזמן שכולם ידעו את זה!


יום אחד באת אליי ואמרת שאתה רוצה לגמור, פשוט שברת אותי.... רק הבטתילך בעיניים ואפילו לא  הצלחתי להזיל דמעה, כי הייתי בהלם, פתאום הרגשתי  סחרחורת והתעלפתי.


צלצול טלפון העיר אותי.וכשהתעוררתי כבר לא היית לידי.


 התקשרו אליי מהבית שלך להגיד לי שעברת תאונת דרכים. חשבתי שנהרגת. זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. הפעם הדמעות יצאו גם בלי לרצות שאלתי המון שאלות צעקתי והייתי היסטרית, בצורה חולנית. לא היה לי איך להגיע אלייך ואף אחד לא רצה לבוא לקחת אותי אלייך, כי אתה אמרת להם. נשארת בחיים. ולא רצית לחלוק אותם איתי יותר!


לאחר חודש קיבלתי ממך שיחת טלפון ורצית שנדבר. לא נתת רמזים ולא אמרת מילה מיותרת.


האוטו נהרס לכן היית צריך לבואאליי באוטובוס, אני זוכרת איך נחרדתי מכך...... אבל לא הראיתי יותר מדי דאגה, כדי שלא תחשוב שאני עדיין דואגת לך כל כך...


כל כך פחדתי במצב היום שתיסע באוטובוס... אבל גם כל כך רציתי לראות אותך ולדבר איתך!


כמו טיפשה התחלתי שוב לבכות, הגעגוע חזר, זה חזר להיות  חולני!


חיכיתי לך כי כל רגע היית צריך להגיע, בינתיים הדלקתי טלויזיה, ושמעתי שהיה פיגוע. פתאום הלב שלי חדל לפעום.


לא ידעתי בדיוק מה קרה, איפה זה קרה, ישר התקשרתי אלייך והפלאפון שלך לא היה זמין.


פתאום הודיעו בטלויזיה שהתפוצץ אוטובוס בחיפה, כל כך התפללתי שלא קרה לך כלום!!! הרגשתי חצי מתה וחצי חיה בגלל חוסר הידיעה התקשרתי לכל העולם ואף אחד לא ענה לי!!!!!!!!!


התקשרתי לבי"ח ושאלתי עלייך בדמעות, ובתשובה קיבלתי שתיקה.....................


רק שמעתי קול נמרץ אומר לי "הוא נפטר. אנחנו מצטערים". חשכו עיניי ושוב התמוטטתי לריצפה, באותה  צורה חולנית! איך האהבה שלנו מתה בקירבך. איך לקחת אותה איתך, ולא נשארת כאן איתי, השארת  רק את זיכרך, ודמעות בעיניי וכאב בליבי.


מתת ביחד עם האהבה החולנית שלנו. שאף פעם אותה לא אשכח.


הגיע הזמן שתדע שבחיים לא אחזור לאהוב, כי לא סיימתי עדיין לאהוב אותך! ובחים גם לא אסיים....


במדינה שלנו התרגלנו לשמוע על המון מקרי מוות בתאונות דרכים ובפיגועים ןממחלות, אך אףאחד לא יודע את כאב האובדן עד שהוא חווה זאת על בשרו, עד שהוא לא מאבד אדם יקר, עד שהוא מאבד אדם שלקח איתו ביחד את החיים שלך, כמו שאתהלקחת ביחד איתך את החיים שלי...


בחיים אף אחד לא ידע, והגיע הזמן  לדבר על זה, ששום מילה, ששום טפיחה לא תוכל לעצור את הכאב, את הדמעות שאני עוברת בגלל אובדנך, וכמוני עוד הרבה אנשים, הגיע הזמן שכולם ידעו שהכאב האמיתי הוא לא המוות אלא מה שמת בתוכינו..........