אהובי הראשון- כל הסיפור

כל הסיפור מתחיל בכיתה י', מגמת תיאטרון.
איך? אפילו אני לא יודעת, פשוט יום אחד הסתכלתי עליך ואמרתי לחברה שלי שאתה מזכיר לי שיר של דני רובס, שמאוד אהבתי. אני לא זוכרת, אבל היא מספרת שדיברתי עליך הרבה. היא אמרה לי: "את אוהבת אותו, תודי!" ואני הכחשתי..
לאחר יומיים באתי אליה: "זה נכון.."
ואז היתה ההתלבטות אם להגיד לך או לא.
חודשיים רק הסתכלתי עליך, כמה שאתה חמוד.. ילדותי, אבל יכול להיות גם בוגר.. אחר כך הבנתי שזה סוג הבנים שאני אוהבת (מאז נדלקתי על שניים, אבל על אף אחד מהם זה לא היה חזק כמו שעליך..), זכרתי כל דבר שעשית, כמעט, בעיקר אם זה היה קשור בתיאטרון, השעור היחיד שלמדתי איתך. (המורה שלנו לתיאטרון אמרה שיש לי זיכרון "דרורי"..)
כתבתי עליך שירים, לא הראיתי לך אותם.
סיפרתי לכל מי שהכרתי ובטחתי בו שלא יגלה לך..


אחרי חודשיים הרגשתי שאני לא יכולה יותר.. שלחתי לך כרטיס ברכה עם הודאה באהבתי- בחרוזים, כי האהבה הזאת גרמה לי לכתוב הרבה בחרוזים.. לא יודעת למה.. ובלי שם. עוד לא הייתי מוכנה לגלות לך מי אני.
 
כך שלחתי לך עוד שניים או שלושה מכתבים כאלה, בזה שלפני האחרון גם התקשרתי אליך, ניסית לזהות מי אני ולא הצלחת- ואני לא סיפקתי רמזים..
עד המכתב האחרון- בו כתבתי רמז (מילה נרדפת) לשמי.
("אתה חופש, אני סוד
ואני אוהבת אותך מאוד".. אני יודעת, איום ונורא, אבל.. נו.. הייתי בכיתה י'..)


באותו יום בו המכתב אמור היה להגיע- התקשרתי אליך.
לא הבנת את הרמז ופנית למילון, מה שנורא הצחיק אותי אז..
חזרת מהמילון ואמרת את שמי.. ואני הייתי נבוכה.. ואתה: "אז מה עכשיו?" ואני לא ידעתי מה לענות לך..
הסכמנו שנחשוב על זה ושתתקשר יום אחרי.. (דיברנו ביום שני)
לא התקשרת.
זה המשיך (כל פעם שראיתי אותך הייתי נבוכה, ואני חושבת שגם אתה.. נכון?) עד יום חמישי, בו הרגשתי שזה כבר בלתי נסבל והתקשרתי אליך.
הסכמנו שנשאיר את זה כמו שזה, כלומר: שום דבר, שלום- שלום מדי פעם.


זה המשיך כך, האהבה שלי המשיכה גם, אבל השתדלתי להסתיר..
עד חצי שנה מאוחר יותר, כשנסענו עם תיאטרון לראות את ההצגה "כטוב בעיניכם".
עד אז קנית כרטיסים מהמורות (מסובסד), אבל לא באת להצגות. אמרת ששכחת. חשבתי שזה תירוץ, אבל באותו יום התקשרתי לשאול אם אתה בא. זה הלך בערך ככה:
- אתה בא להצגה?
- איזה הצגה?
- נו.. ההצגה.. היום.. (שכחתי את שמה)
- איזה הצגה? איפה?
- ב.. קרית שמונה.. ..
- אה! ההצגה! ההסעות בשבע עשרים וחמש!
- כן, כן, בדיוק!
- כן, אני בא.. תודה שהזכרת לי!
- אין בעד מה..
גם אז מאוד הצחיק אותי שלא זכרת שיש הצגה, אבל ברגע שנזכרת- פתאום גם זכרת מתי ההסעות!
זאת היתה ההצגה הראשונה שבאת אליה במסגרת שעורי תיאטרון.


באותה הצגה (מי שראה) היה קטע בו בחור רדף אחרי מישהי ואמר לה שפשוט תגיד לו משהו- אפילו שתגיד שהיא לא אוהבת אותו, כי זה נורא להיות תלוי ככה.. בדיוק מה שאני הרגשתי ולא העזתי להגיד לך.. מדהים.


יום לאחר מכן התקשרתי אליך, להגיד לך את מה שהרגשתי, כמו בהצגה, אם לא הבנת לבד..
כן הבנת.
ואמרת את מה שציפיתי לו כבר די הרבה זמן- שאתה מצטער, אבל אתה לא אוהב אותי.
הרגשתי הקלה. לא בכיתי, לא באותו יום.. גם לא באותו שבוע.


אחרי זה התאמצתי עוד יותר להסתיר את אהבתי אליך.


זה המשיך עד י"א, שם היתה הפסקה קטנה בדמות שחקן מי"ב, שנדלקתי עליו בהפקות. בעצם התאהבתי בדמות שהוא שיחק, אבל את זה הבנתי רק אחר כך..
כשאמרתי את זה לחברה שלי היא אמרה: "את עוד תחזרי לדרור ותזכרי שאמרתי לך את זה!"
זכרתי, חשבתי שהיא טועה, אבל אחרי חודשיים וחצי חזרתי אליה: "צדקת.."
זה חזר ובעוצמה!


והמשיך.. עד י"ב. בהפקות י"ב זה היה חזק עד כדי כאב ומישהי אמרה לי שזה שקוף.. אז כבר היתה לך חברה.


אחרי ההפקות זה נחלש, פעם היה, פעם לא, פעם חזק, פעם חלש..
עד אז- כל המגרעות שלך שעצבנו אחרים- נראו לי חמודות, אחר כך היו דברים שעשית שעצבנו גם אותי..


וזה הגיע לסופו בהצגת הסיום של י"ב, השנה. בתחילה מאוד התרגשתי, גם כי לבשתי בקטע שלי בגד שלבשת בהפקות וגם אתה בעצמך שיחקת באותו קטע- איתי!
אחר כך..
אחר כך גם אתה וגם השני ששיחק בקטע הזה יחד איתנו- שניכם מתיאטרון, שניכם הבנים הכי לא רציניים בתיאטרון- באמת לא התייחסתם ברצינות- לחזרות אפילו לא הגעתם בזמן! הבמאי (שלא הכיר אף אחד מאיתנו) אמר שאם לא אני- הוא היה מבטל את הקטע הזה. התחשק לי לבכות..
וזהו.
לא אהבתי אותך יותר.
יום אחרי זה גם באתי ואמרתי לך את זה, משום מה היה חשוב לי שתדע:
- אני חושבת שאני צריכה להודות לך. תודה.
- על מה?
- בוא נגיד.. שעד אתמול עוד חשבתי שאני אוהבת אותך (חיוך חמוץ).
- אני שמח.


.....ואז התפנה מקום לאחד אחר, שהאהבה שלי אליו היתה על אש קטנה עוד מהטיו"ש של י"א ורק חיכתה שאסיים איתך כדי לפרוץ..