|
|
|
נננננננננננננננוווווווווווווווווווווווווווווו
שימי השמךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
נוווווווווווווווווווווו אני יתאבד פה עוד מעט
שימי השמךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
השמךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
השמךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
נ.ב: המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך :!: :!: :!: :!:
ה-מ-ש-ךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךווווךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך :biggrin:
נו שימי כבר המשך!!!!!!!!!!!!!!
angel of love~*~ קוראים לך קטי נכון??
תשימי המשך גם בסיפור שלך!!
QUOTE
angel of love~*~ קוראים לך קטי נכון??
כןןןןןןןןןןןןןןןן
אבל אני ישים יותר מאוחר כי אצלי
בסיפור היום יהיה הפרק האחרון בגלל זה אני רוצה לעשות את זה
יותר מאוחר
נ.ב: נוווווווווווו
כבר אלהההההה כמה את יכולה לישון!?
תתעוררי ושימי המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
אה פסדר...
ואלה שימי כבר המשך!!!!!!!!
"נטלי" אמר.
"כן...מצטערת" אמרתי, הסתובבתי והלכתי בצעדים מהירים לכיוון המקום שבו כולם המשיכו לרקוד.
לירון ראה אותי וחייך. גם אני חייכתי אליו, והמשכנו לרקוד. ורק הפחד הציק לי, ולא רציתי לחשוב על איך אני ארגיש מחר בבוקר, איך אני אצטער על המעשה המטורף שעשיתי, כתוצאה מדחף פתאומי.
דין ניגש אליי.
"וואלה אני רואה אתם כל הערב ביחד" אמר לי בשקט.
"אל תשאל מה קרה מקודם" עשיתי לו פרצוף מעוצבן.
"מה? משהו עם ציון?"
"כן גאון" אמרתי. "ציון."
"מה קרה?"
"השם ירחם...אתה פשוט לא תאמין"
"מה, תפסת אותו בשיחים ואנסת אותו?"
"חחח לא" אמרתי. "אבל רק נישקתי אותו"
"איך?! מה קרה לך? אינעל אבוק... מאיפה האומץ? את פחדנית את"
"נכנס בי איזה שד"
"חה."
"לא, בחיית, הרגשתי כמו מישהי אחרת"
"ומה הוא עשה?"
"המשיך את הנשיקה ואחר-כך רצה להגיד לי משהו, אבל אני חזרתי לעצמי והתחפפתי"
"ומה את חושבת?"
" באלוהים אני לא יודעת"
בערך בשלוש בלילה, חזרנו במונית אני ולירז, לא לפני שנפרדנו אני ולירון בנשיקה על הלחי.
בבית התקלחתי, נכנסתי למיטה, וכמובן הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לחשוב על הנשיקה ההיא. הבושה נשארה מאחוריי, ורק אושר טהור מילא אותי. נזכרתי במגע הקסום של השפתיים שלו, באיך שהייתי אמיצה, כאילו החלפתי עור ללילה אחד והפכתי להיות אישה נועזת, אמיצה, שעושה מה שבא לה, בלי לדפוק חשבון. ופתאום זה התנפץ וחזרתי להיות ילדה פחדנית.
עם כל מה שעברתי בחיים, לא צריך להיות בי פחד. אני לא מתביישת מאף אחד, רק מציון. אולי זה בגלל הרגש העז והאמיתי.
עדיף לא לתאר איך עברתי את יום שבת, עם כל הלחצים...בבוקר לא האמנתי שעשיתי את מה שעשיתי, בערב שוב התחלתי להשלים עם זה ולשחזר את הטעם המתוק של הנשיקה ואת המגע החם של ידיו, בלילה נרדמתי מלאת פנטזיות סוערות, ובבוקר קמתי עם לחץ בחזה. צריך ללכת לבית ספר, ולראות את ציון...אלוהים...מאיפה יהיה לי אומץ להסתכל לי בעיניים?
אבל כמו תמיד, התקלחתי, לבשתי מכנס לבן וחולצה ורודה של בית ספר, כפכפים, לקחתי תיק ויצאתי מהבית.
הלכתי ברחוב, והכל היה זר לי. הדרך לבית ספר, שאני מכירה כבר כמה שנים, אותם אנשים שכל הזמן הולכים באותה דרך, השמש החמה של הבוקר...האווירה הרגילה הזאת לא עטפה אותי, הרגשתי כאילו אני בעולם אחר, כאילו אני בחוץ, כאילו אין בסיס בחיים שלי...אלוהים...כמה פחד, לחץ וייסורים. והכל למה? כי השתחררתי, התמסטלתי מהאווירה של המסיבה, אולי אפילו צברתי ביטחון מתשומת לב של לירון, נכנס בי שד, וכמו מטורפת, נישקתי את ציון, שבטח בכלל לא שם עליי...למה, למה עשיתי לעצמי את זה?
יאוווווווווווווווו
הממממממממששךךךךךךךךךךךךךךך :|
הדרך נראתה כמו נצח, אבל הנה, הגעתי לכיתה. והכל היה כרגיל..אמרתי שלום לאנשים, הילדים נכנסו...ופתאום כשכבר התיישבתי והכנסתי את האוזניות מאחורי השיער כדי שהמורה לא תראה...
ופתאום ראיתי את ציון נכנס לקטע, עם תיק על הכתף, סרט על השיער, חולצה כחולה בהירה וג'ינס ¾, הלוק הרגיל שלו. אותו חיוך מבסוט של בוקר...וניצוץ בעיניים. מיד עשיתי את עצמי שקועה במוזיקה והתעלמתי ממנו.
ואחרי כמה שניות הרגשתי שמישהו מוריד לי את האוזניות. אוף, דווקא באמצע שיר של זהר?
"עוד פעם את עם האוזניות, חוצפנית!" שמעתי קול ממש מוכר, הסתובבתי ונתקלתי בחיוך של ציון.
"ציון..."
"כמה כמה אפשר לשמוע מזרחית?" הוא שם את האוזניות, עשה פרצוף עקום ומצחיק, והחזיר לי אותן. כשהידיים שלו עברו על השיער שלי, הרגשתי רטט מוזר בגוף.
"למה, זה זהר ארגוב" אמרתי.
ציון עשה פרצוף כאילו הוא שר את ההתחלה של "הפרח בגני".
"וואלק אתה שרוט על כל הראש"
"אני שרוט?" ציון קרץ לי.
"אוווף"
הוא התיישב לידי, ברגע שהמורה נכנסה.
"שירז יושבת פה לא?"
"היא לא באה היום נראה לי"
אחרי שהתיישבנו, המורה שאלה:
"ציון, זה המקום הקבוע שלך?"
"חנה, אני רוצה לשבת יותר קדימה כדי ללמוד, אפשר?" אמר בקול רציני במיוחד.
"טוב, עדיף באמת שתשב ליד נטלי...אבל את אל תפריעי לו"
"לא מה פתאום חס וחלילה!" אמרתי בקול דרמטי. ציון גיחך.
"חוצפנית" דחף אותי עם מרפק.
"שקט אתה" אמרתי.
"את אל תדברי בכלל" אמר.
"למה מה תעשה לי?" התגריתי בו. איך הוא הצליח לשחרר אותי מלחץ עם השטויות שלו, אני לא מבינה.
"חחח את רוצה לדעת?"
"כן"
"אני יכניס אותך להלם"
(הלם זאת המילה הכי אהובה עליו בעולם נראה לי, אין לי מושג למה).
"הלם" חיקיתי את הקול שלו. "נראה לך אתה יכול?"
"למה, רק את יכולה?" הוא הסתכל לי בעיניים.
"אני למה?"
"אוי שכחתי...מישהי פה משתכרת ושוכחת פרטים..."
מה?! הוא נוגע בנושא הזה...אלוהים, איזה פחד. הסמקתי נראה לי.
"אני בכלל לא השתכרתי!" אמרתי. "לא שתיתי כלום, רק ספרייט אחד מסכן"
"אז איך את לא זוכרת מה עשית?"
"אני זוכרת טוב מאוד" לחשתי והסתובבתי.
"עכשיו ברצינות, אני צריך לדבר איתך" אמר ציון ושם לי יד על הכתף.
פתאום ראיתי את המורה עומדת לידי.
"טוב אני רואה שחבל על הזמן...גם פה את מדברת? תעברי מקום בבקשה, לבד"
"לאאא למה?!" התעצבנתי. "מה עשיתי?"
"או שתעברי מקום או שתצאי החוצה"
"יא אללה איתך" סיננתי, קמתי ויצאתי. ראיתי כמה בנות צוחקות וקרצתי להן.
בחוץ ראיתי את אלינור. היא ישבה על המדרגות ליד הכיתה, ונראתה ממש עצובה. העיניים שלה היו רטובות.
"מה קרה אלינור?" שאלתי אותה. היא נראתה כל-כך עצובה.
"תגידי ציון בפנים?"
"כן למה? את צריכה אותו?"
"כן...אם אני יקרא לו המורה לא תכעס? מי זאת שם?"
"חנה" אמרתי.
"אהה אז אוקיי" אלינור קמה וניגשה לכיתה. אני התחפפתי כמה שיותר מהר לחצר, הלכתי להוציא פחיות מהמכונה בדפיקות בעזרת ילדים קטנים מחטיבה, לעשות כל מיני שטויות, להסתובב בחצר...כבר לא ידעתי איפה לשים את עצמי. הלכתי לשבת עם השומרים.
"מה קרה?" שאל השומר החתיך, שי.
"העיפו אותי מהכיתה"
"חחח יא עבריינית"
"כמו תמיד".
בסוף השיעור ניגשתי לכיתה, ומה שראיתי גרם לי להתהפך, אבל לגמרי להתהפך.
ציון ואלינור ישבו על מדרגות, והיא נשענה עליו. הוא חיבק אותה, בחיוך מפנק כזה, וחשבתי שהוא סתם מנחם אותה אבל ראיתי שהיא מנשקת אותו...כן, ממש מנשקת בשפתיים, כמו שאני נישקתי אותו אז. והוא ממש לא מתנגד...להפך, הוא מחזיק את הפנים שלה...לא יכולתי להסתכל עליהם.
יצאתי החוצה, התיישבתי על המדרגות, ולא שהתחלתי לבכות, פשוט התכווצתי מרוב כאב שחנק אותי. ממש ראיתי שחור בעיניים, והדמעות נתקעו לי בגרון...איך, איך הוא עושה את זה? רגע לפני עמדנו לדבר על הנשיקה ההיא...והנה הוא כבר עם אלינור...ואני כל-כך אוהבת אותו...פשוט נקרע לי הלב מהמראה הזה, ציון ואלינור, הזוג המאוהב כמו תמיד, יושבים ומתנשקים להם...איך היא השתלטה עליו ככה, איך, איך הם כל-כך קשורים? למה תמיד הם חוזרים אחרי כל פרידה שלהם? למה הוא חייב להיות שלה?
ברבי המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
בבקשההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
אני מתה פההההההההההההההההההההההההההההההה
נוווווווווו כברררררררררר
השמךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
השמךךךךךךךךךךךךךךךךך
המשךךךךךךךךךךךךךךךךך
נ.ב: המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך (חח.אני אוהבת לכתוב את זה...חח)
נו אלההההההההההההההההההההההההההה
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
אנחננו מתים פה לקרוא המשך!!
נווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
המשך דחוףףףףףףףףףףףףףף
הלכתי לי בחצר של הבית ספר, בלי לראות אף אחד, והרגשתי איך הדמעות זולגות פתאום על פניי. לא יודעת למה, הרגשתי כל-כך פגועה ונבגדת. ברור, ביני לבין ציון אין כלום, אבל בכל זאת...אין לי גם מה להאשים אותו, הוא אפילו לא יזם את הנשיקה ההיא, אני יזמתי אותה...
פתאום ראיתי את תמיר, לירון, ועוד כמה ילדים יוצאים משיעור ספורט. לירון ותמיר ניגשו אליי.
"למה את בוכה שוב מאמי?" שאל תמיר. לירון רק הסתכל עליי, מופתע, ומודאג.
מלמלתי משהו, לא הייתי מסוגלת לדבר.
"בואי תשתי מים" אמר תמיר, ולקח אותי לברזייה. לירון הלך אחרינו.
"מה קרה נשמה?" שאל לירון.
הדמעות התחילו לזלוג עוד יותר. לא הייתי מסוגלת לעכל את העובדה שציון ואלינור חזרו, גם לא לדבר על זה.
"יהיה טוב" לחשתי.
"לא מאמי את נראית רע" אמר תמיר.
"את זה אני יודעת תודה" לחשתי.
"לא...חחח...ספרי לי מה קרה"
"אחי" אמר לו לירון בשקט. "תן לי לדבר איתה"
"אני משאיר אתכם לבד" חייך תמיר. "דברי איתי אחרי זה ותספרי לי מאמי"
"לא, למה?" הרמתי את הראש. תמיר קרץ לי, ולירון חייך אליו.
"בואי" לירון לקח את היד שלי. התיישבנו על ספסל ליד החטיבה, מרוחק מהבניין של התיכון. "וואי תשמעי אני לא יכול לראות אותך ככה. מה מציק לך תגידי לי?"
"עזוב כפרה..."
"לא! תגידי לי...אני לא מסוגל לראות אותך ככה, זה משגע אותי"
"למה?" ניגבתי את הדמעה והסתכלתי עליו.
"רוצה באמת לדעת למה?"
"כן"
"כי את יותר חשובה לי מכל ילדה אחרת" וחיבק אותי פתאום. לא התנגדתי לחיבוק הזה, הרגשתי כל-כך מוגנת ובטוחה.
"למה אתה אומר את זה?" שאלתי.
"את זוכרת שסיפרתי לך על מישהי שאני אוהב?"
"כן...בטח זוכרת"
"טוב קצר ולעניין זאת את"
מה שאמר לירון באמת לא נתן לי מנוח. היה ברור שהוא רמז שיש לי סיכוי עם ציון, והוא בחיים לא היה מדבר סתם, בטח לא מהמקום שהוא עומד בו. הוא גם לא היה מוותר עליי סתם, אם הוא באמת רצה אותי כמו שהוא אמר. משהו עומד מאחורי כל זה, ובעקבות ההיגיון הבריא החלטתי שמי שיודע את התשובה הוא ציון בכבודו ובעצמו.
ואז, כבר לא מתוך הגיון בריא בכלל, החלפתי בגדים, יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון שעריים.
ושוב העיר המוכרת לי כבר חמש שנים נראתה זרה. פניתי במבט לאנשים, לשמים, לאלוקים שיושב שם במרומים ורואה הכל, ואף אחד לא ענה לי. דיברתי עם אלוקים, ודיברתי עם עצמי. דיברתי עם ציון, דמיינתי שיחה בינינו, דיברתי עם מיכאל, חשבתי מה הוא היה אומר על זה, ואפילו פניתי לזהר ז''ל כדי שיזרוק לי איזה רמז מה עושים, ולא קיבלתי תשובה. לא ידעתי מה אני הולכת להגיד עכשיו לציון, לא ידעתי איך אני אעמוד מולו אם בכלל, לא ידעתי איך אני אסתכל בעיניים שלו...
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי