|
|
|
לא התיישבתי בשביל להסתכל עליו ולא התקרבתי, פשוט עמדתי שם, באמצע המדרכה, והסתכלתי עליו מרחוק. הורדתי את המשקפי שמש, ואימצתי את העיניים כדי לראות יותר טוב. לא הכרתי חלק מהבנים ששיחקו איתו, ולא חשבתי על כלום יותר. עקבתי אחריו, איך הוא רץ, זורק את הכדור, מנענע את הגוף המושלם שלו. הוא לא עצר לרגע, המשיך בשלו.
ופתאום משהו הרס לי את הסרט. מרחוק הבחנתי בשתי בנות, שתיהן עם גופיות לבנות וג'ינס, יושבות בקצה של המגרש, מדברות, ומסתכלות על הבנים ששיחקו. אימצתי עוד קצת את הראיה וזיהיתי את אלינור, החברה שלו לשעבר, ואורטל, חברה של אפי, אחד החברים שלו.
נורא הציקה לי הנוכחות שלה. אז נכון, הם גרים באותה שכונה, וזה הגיוני שהיא תהיה פה, חוץ מזה שהם ידידים. מי שמיותרת פה זו אני...באמת.
ובכל זאת, המשכתי להסתכל עליו, בניסיון להתעלם ממנה ולהוכיח לעצמי שהוא בכלל לא רואה אותה. אפילו פעם אחד הוא לא שלח אליה מבט, כל הזמן היה מרוכז בכדורסל.
אבל באיזשהו שלב המשחק נגמר. הוא הזיז את התלתלים הקשים שלו מהמצח ורץ לכיוון הברזייה המלוכלכת, כמו שיש בכל בית ספר. הוא לחץ על הברז, וזרם של מים הרטיב את הפנים שלו. כנראה שהברז לא היה בסדר.הוא סינן משהו והזיז את השיער אחורה עם ידיים רטובות. בשלב הזה הרגליים שלי רעדו. בחיים לא הרגשתי משהו כל-כך חזק רק מלהסתכל על מישהו. המים זלגו על גופו הערום, הרטיבו את עורו השחום, ואני חייכתי לעצמי. אחר-כך הוא עשה תנועה עם הראש, כדי להעיף את המים שהיו לו על השיער.
אלינור דפקה חיוך, קמה וניגשה אליו. בחוץ כבר היה די חשוך, וראיתי אותם באור של פנס. היא שמה לו יד על הכתף, הביאה לו נשיקה בלחי. תמיד היא ככה, לא זזה ממנו. והם הרי נפרדו...טוב, בזמן שהם היו ביחד עוד לא הרגשתי אליו דברים...או שכן? די, אני כבר לא יודעת כלום.
ראיתי אותו זז אחורה בעדינות, אומר משהו, והולך לכיוון חברים שלו. היא נשארה שם, מפודחת קצת, אבל מיד הלכה לאורטל, כאילו כלום לא קרה. ראיתי איך מאור, חבר שלו, מחבק אותו, וטופח לו על הגב. הוא נראה קצת מדוכא, כאילו הרגע הקצר הזה עם אלינור שינה לו את מצב הרוח. ופתאום קלטתי שהם בכיוון שלי. ידעתי שזה יהיה טיפשי מצידי לברוח, לכן עמדתי מאחורי עץ, שמתי את האוזניות של הדיסקמן, והעמדתי פנים שאני שקועה במוזיקה. תוך כדי זה הסתכלתי על השעון בפלאפון, כאילו אני מחכה למישהו. טריקים של אנשים נואשים, בחיי.
פתאום ראיתי אותם עוברים לידי.
"הנה נטלי" אמר אדם.
חייכתי אליהם בחיוך ידידותי, וסגרתי את הקול בדיסקמן.
"עוד פעם את עם המוזיקה שלך?" אמר אייל, מישהו מהכיתה שלי.
"אתה שקט" קרצתי לו.
"איזה שיר זה?" שאל אייל. כל החבורה של בנים עמדו שם, וגם הוא, הילד הכי יפה בעולם, שנראה כל-כך עצוב שלא יכולתי שלא לחשוב.
"בים של דמעות" אמרתי.
"יםםםם שת דמעות בשתי עיניייייי" זמזם ערן, ודפק חיוך דבילי.
"לא יא אהבל זה שיר אחר" אמר אייל.
"של אילן כהן" אמרתי.
ופתאום הוא הרים את הראש, התסכל עליי וחייך בחיוך שהוא תמיד תוקע כשהוא מדבר איתי. מין חיוך כזה כאילו הוא עומד לצחוק, אבל עם כזה ברק בעיניים שאני משתגעת.
"תפסיקי לשמוע מזרחית" אמר בקול מצחיק.
החזרתי לו חיוך, ולא הייתי מסוגלת לעמוד.
"יאללה ציון בוא" מאור שם לו יד על הכתף. "צריך להגיע הביתה"
כולם הסתובבו ועמדו ללכת. אני המשכתי להסתכל על ציון, כמו מהופנטת. ופתאום הוא הסתובב והסתכל עליי ארוכות. כולם דיברו ביניהם בשקט, והוא הסתכל עליי, עם אותו חיוך מצחיק, אבל ממש ישירות בעיניים, שזה הכי מביך אותי בעולם. הדבר הכי נכון היה בטח לעשות את עצמי שאני לא שמה לב, אבל היה משהו משתק במבט שלו. וככה נשארתי במקום, מסתכלת לו בעיניים, לא מפסיקה לרעוד. היה משהו מדהים ברגע הזה. אוויר חם של קיץ, ערב, אורות חלשים, ומבט שלו, עיניים שלו מול העיניים שלי, כאילו אנחנו חולקים איזה סוד.
המשך יבוא 😊
יאאא איזה יפה... פששש קישרונית את!!! :wink:
איזה יפה!!!!!
השמך!!!!!!!!!!!!!!!!!
בסוף הוא עשה פרצוף מאיים כזה, בצחוק, ואני חייכתי אליו חיוך קטן. הם הלכו, ואני נשארתי שם, באמצע המדרכה, ליד בית ספר יסודי בשעריים, וכשהם נעלמו מהאופק, התחלתי ללכת לאט-לאט לכיוון הבית שלי.
ישבתי בבית ספר על ספסל עם חברות שלי, חן ושירז. זה היה יום שישי רגיל, הפסקה גדולה בין היסטוריה לביולוגיה.
"זה טוב שנפרדתם" אמרה חן. "את צריכה קודם כל לחשוב על עצמך"
"אבל זה נורא כואב לי, מה שקורה איתו."
"תראי נטלי" אמרה שירז. "את ניסית הכל כדי לעזור לו, אבל הוא לא מאפשר את זה, תדעי שניסית הכל"
"לא נכון" אמרתי. "יכולתי לא להסכים להיפרד ממנו, להגיד לו שאני בכל זאת רוצה אותו."
"אבל את לא אוהבת אותו!" חן התעצבנה.
"נכון..." אמרה שירז. "מילא אם הייתה ביניכם אהבה...אבל פשוט אין"
"רק שיהיה בסדר בעזרת השם" אמרתי.
"הוא יהיה בסדר" הבטיחה שירז. חייכתי. "אתם תיפגשו?"
"כן..."
"אולי בינתיים לא כדאי" אמרה חן.
"נכון...תני לו קודם להתגבר על זה קצת. את לא רוצה שתהיו כמו ציון ואלינור נכון?"
"אוף איתה...האלינור הזאת" התעצבנתי. "היא נראה לי רק עושה לו רע"
"גם לי נראה...כאילו לא משהו נגדה" אמרה שירז. "היא ממש אחלה, אבל למה היא ככה כל הזמן איתו, הוא בחיים לא ישכח"
"למה הם בכלל נפרדו?" שאלה חן.
"אין לי מושג" אמרתי. "אבל אני רואה אותו מבואס וזה לא מגיע לו!"
"זה לא מגיעע לו!" שמעתי פתאום חיקוי של מה שאמרתי, וקלטתי את ציון עומד לידנו.
"אוי, עוד פעם אתה" הוצאתי מעצמי גיחוך קל.
"כן!" אמר והביא לי כפה קלילה.
"יו" אמרתי. "איזה מציק אתה"
"כנסי מיד לשיעור" עשה חיקוי של מורה אחד.
"עוד לא היה צלצול מה יש לך" רעדתי מרוב מבוכה, וניסיתי לדבר איתו כרגיל. שירז וחן לא הפסיקו להחליף מבטים, וחן נאנחה, כאילו רצתה להגיד "אין תקווה עם השניים האלה"
"אל תתווכחי איתי" אמר.
"למה מה תעשה?" כשהוא מדבר ככה, אין לי בעיה לענות לו. אני הכי משתגעת כשהוא מתחיל להגיד משהו רציני. אז כל הגוף שלי נתפס, אני מתה להגיד לו מה שאני מרגישה, אבל לא יכולה.
"את באמת סקרנית לדעת מה יקרה לך?" הוא התכופף אליי וצבט אותי בלחי.
"אאוץ'" מלמלתי. תמיד, תמיד הוא ככה, לא יכול בלי השטויות האלה. הוא משגע אותי עם ההתנהגות הילדותית שלו, עם זה שהוא לא יכול להפסיק להציק לי, כאילו אין מישהי אחרת שאפשר לעשות לה את הקטעים האלה.
הוא עשה לי "ששש" והלך. כשהוא התרחק, התחלתי לצחוק.
"איזה יצור מוזר" אמרה חן.
"די, הוא חמוד" אמרה שירז.
"נ-כ-ו-ן" התסכלתי עליה במבט מאיים.
"אותו את אוהבת!" קבעה חן.
"וואלה?!" לא ידעתי אם לספר לה, היא תמיד קוטלת. ניסיתי להתחמק מזה בציניות.
"אל תעשי את עצמך" היא הרימה את היד כאילו באה להרביץ לי. "תראי איך נהיית אדומה" וצחקקה.
לא סתם אני אוהבת אותה, היא באמת החברה הכי טובה בעולם, אחת שמכירה אותי במאה אחוז, מכל החברות שלי היא הכי מכירה אותי. היא ראתה אותי בכל המצבים, בטוב וברע, מגיל קטן יחסית, ויש דברים שאי אפשר להסתיר ממנה.
המשךךךךךךךך דחוףףףףף1!!!!=]
יאללה........
שימי השמך!!!
אהבתי רצח!!
יש כישרון קוקי!!
"תראי, אני ממש אוהבת אותו" אמרתי. "זה רציני, אני לא סתם אומרת"
פתאום הרגשתי שמישהו מביא לי כאפה עוד פעם. מי זה כבר יכול להיות?
"ציון בחיית ראבק!" הסתובבתי אליו.
"בחיית ראבק...חוצפנית! את עדיין לא בשיעור?" שאל.
"נוווו אל תשגע אותי" כבר לא ידעתי באיזה טון לדבר אליו, הכל הסתבך לי בראש. "אתה לא רואה שאני מדברת פה, שיחה אישית, על חבר שלי?" אין לי מושג למה אמרתי את זה, אולי כי הרגשתי איך זה מתקרב, הגילוי המסעיר. והוא...הוא לא יכול לדבר רגע ברצינות!
"את שקרנית ממש" אמר.
"למה?" שיחקתי אותה תמימה.
"מה זה למה, חוצפנית?! קראתי את המכתב שלך את זה לא זוכרת?"
"נו ו...?" קלטתי שאני מנסה למשוך את הזמן, להשאיר אותו יותר זמן עומד פה ומדבר איתי...כמה שהוא יפה...איך בא לי לחבק ולנשק אותו במקום להתווכח על שטויות כמו שני תינוקות.
"את לא אוהבת את החבר שלו, את בוגדת בו!" מה אני אגיד, הוא חושב שהוא מעמיד אותי בפני עובדה.
"דבר ראשון אני לא, ודבר שני נפרדנו"
****
יש דברים שהם ללא ספק יותר חזקים ממני. המתח ביני לבין ציון היה בלתי נסבל, והוא אפילו לא הרגיש עד הסוף את המתח הזה, כי בסך הכל הוא לא ידע כלום על רגשותיי, ואני בעיקר שאלתי את עצמי מה כל הסיפור הזה, שהוא מדבר עם אלינור והחברים שלו עליי. לא הכרתי מקרוב אף אחד מהסביבה שלו, לא יכולתי לדבר על זה עם עדי החברה של דין כי הבטחתי לו לא לדבר על זה. הדבר היחיד שנשאר לי לעשות היה לדבר עם ציון עצמו פנים מול פנים.
קל להגיד. תראו איפה ציון ואיפה אני. אפילו אם יש טיפה קטנה של אמת בחשד הזה שאפילו לא העלתי אותו, שלציון יש משהו אליי- עדיין, הקרח בינינו חזק ומוצק כמו תמיד, המרחק בינינו הוא כמו מרחק עד הירח, וכדי שאני אבוא ואדבר איתו- צריך שיקרו הרבה דברים, והרבה נסיבות מפריעות לזה עכשיו.
הנה, אני יושב פה על ספסל לבד, עם הדיסקמן שלי והפעם שירים של זהר ארגוב ז''ל, שמזכירים לי ימים עצובים במיוחד. פתאום אני מרגישה שהפנים שלי מתעוותות בגלל דמעות שקשה להן לפרוץ החוצה. "רציתי לך לומר אהבתי אהבתי ונגמר אך לא העזתי גם כשהיה כבר מאוחר."... ונזכרתי במיכאל, המלאך שהפך לשטן, החלום שהפך לסיוט, המזל שהפך לקללה. דמעה קטנה זולגת על פניי, ואני מנגבת אותה. זה מה שחסר לי עכשיו...
יוווווווווווווווווווווווו איזה פצצה.............................
יאללה שימי השמך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
אל תשאירי אותי המתח!
ידיד שלי תמיר עם לירון, אחד החברים של ציון, עברו לידי.
תמיר ניגש אליי, והביא לי נשיקה על הלחי.
"הכל טוב?" שאל וחייך.
"כן מה איתך?"
"וואלההה...מה יש לך את בוכה מאמי?"
"לא, למה בוכה..."
"מה זה למה" תמיר התיישב לידי וחיבק אותי. "יש לך דמעות זה למה. מה קרה? מישהו עשה לך משהו?"
"לא..." הסתכלתי עליו וחייכתי, אבל פתאום לא יכולתי לעצור את הדמעות. "סתם, אני מרגישה רע. נפרדנו אתמול אני ועומרי...מבין? אני בדיכי"
"בואי לפה" תמיר קם. "נלך לשבת עם כולם, שלא תתבאסי לבד פה"
"יהיה טוב נשמה" גם לירון קרץ לי.
"תמיר" שמתי לו יד על הכתף.
"אה מאמי?"
"תודה"
רק לאחרונה התקרבתי לילד הזה, ועוד פחות זמן יש לי דיבור עם לירון. את תמיר אני מכירה די טוב גם ככה, עם לירון אנחנו בשלבי התקרבות (הוא רצה להכיר אותי). אני ותמיר מתכתבים די הרבה באיסיקיו, לכן אני גם יודעת מה איתו.
פתאום ראינו את ציון יושב עם אלינור, מאור, אורטל וערן.
לירון בא ללחוץ את היד לציון, תמיר הלך אחריו, ובגלל שאני הייתי עם תמיר גם אני נגררתי לשם. לא יכולתי כמובן להסתכל על ציון, לכן עשיתי את עצמי שאני מסתכלת למטה. גם ככה בכיתי קצת עדיין.
"נטלי מה יש לך?" שאלה אותי פתאום אלינור.
"אין לי כלום" חייכתי אליה ושוב השפלתי מבט.
התיישבנו ליד כולם, ולמרות שאין לי כלום עם החבר'ה האלה, הרגשתי די שייכת, בגלל הנוכחות המעודדת של תמיר ובגלל החיוכים העוד יותר מעודדים שלירון שלח לי.
"ציון, הנה נטלי" אמר ערן וחייך.
"כן, היא פה" אמרה אלינור.
"אה?" הרמתי את הראש והסתכלתי עליהם.
"אל תשאלי" אמרה אלינור. "כל היום נטלי נטלי נטלי"
"חור בראש הוא עשה" אמר ערן.
"למה מה הקטע?" דיברתי איתם והצצתי בציון. הוא לא הסתכל לכיוון שלי, אלא למטה. ואני בהיתי בו כמו מהופנטת. מה לא הייתי עושה עכשיו בשביל לנשק את פניו השחומות, לחבק אותו, ולראות אותו שמח ומחייך, ולא עם הלחץ הזה על הפרצוף.
"תשאלי אותו" אמרה אורטל.
"ציון?" קראתי לו, וניסיתי להוציא חיוך. הוא הרים את הראש.
"על מה הם מדברים?" ככה , עם אנשים שמעניקים ביטחון ומצפים ממני בטח להיות בסדר, כמו תמיר, אני יכולה לדבר יותר בביטחון.
"סתם...סיפרתי להם איזה קטעים את עושה עם דין בשיעורם, ושאת מדרדרת אותו"
"אני?"
"כן את יא מופרעת"
וזהו, ככה נגמרה השיחה. הם נשארו שם, ואני הלכתי עם תמיר לכיתה שלו, יא' 5, שגם חן הייתה שם..בקיצור, נגמר המתח. גם די נרגעתי אחרי מה שציון אמר. לא התאכזבתי, כי לא ציפיתי כמעט לכלום. ידעתי שמדובר בהרגל שלו להסתלבט עליי ושאין בזה שום דבר חדש. אז בסדר, כנראה נורא משעמם לו ובא לו לראש לצחוק עליי קצת עם חברים...חופשי, שיעשה מה שבא לו. סתם נלחצתי.
איזה יפה שימי השמך!!!!!!!
אין המשך ? 😢
אההה והסיפור פשוט מהמםםםםםםםםםםםםםםםם ...הוא מזכיר לי את כל הספריי נעורים האלה כמו הסידרה של הספרים הזאת "חלןומות מתוקים" וכל הספרים האלה ...
בדרך הביתה, לירון הצטרף אליי.
"מאיפה את הולכת?"
"לכיוון הקניון, ואתה?"
"לכפר גבירול"
"רגע איפה תמיר?"
"תמיר נשאר, יש לו שיחה עם המורה. וואלה אז אני אלך בדרך שלך קודם"
"טוב..." חייכתי אליו.
"תגידי מה קרה בכית מקודם?"
"אמרתי כבר...אני ועומרי נפרדנו"
"חפיף נשמה" אמר. "שמעתי קצת על הסיפור הזה...תראי, הוא רק עושה לך רע"
"כן, אבל בכל זאת אתה יודע"
"כן אני יודע" חייך. "וואלה נשמה זה בסדר...ככה זה בחיים. יהיו עוד בנים אני מבטיח לך"
"בטח יהיו...רק חבל שאני תמיד מסתבכת"
"למה מסתבכת?"
בחיי, ילד חמוד הלירון הזה. יש לו מבט קצת תמים כזה, כאילו הוא מופתע באופן קבוע, ולפעמים קצת ממזרי, עיניים שחורות נוצצות, והוא די מזכיר את ציון לפעמים. המצב שלי משתפר לאחרונה כנראה...לחשוב שכל הזמן חשבתי שהוא אנטיפטי, אבל הוא כל-כך לא.
לאחרונה אני נפתחת לאנשים, פתוחה יותר וזורמת, ולכן כנראה יש לי יותר תקשורת עם אלה שפעם לא הכירו אותי. אני גם מגלה כל פעם דברים חדשים ואחד מהם הוא שיש לי את השכבה הכי טובה בעולם ושאני אוהבת את הילדים פה.
"כל פעם או שאני מתאכזבת מאהבה, או שאני מאכזבת מישהו, או שאין אהבה, או שמישהו פוגע בי...די..."
"תאמיני לי אני מבין אותך" אמר לירון. "אני נגיד דלוק על מישהי...."
"כן?" חייכתי.
"כן." אישר. "אבל ממש דלוק...ותראי ממה זה התחיל...לחבר שלי יש משהו אליה, לא ברור לי עדיין מה הקטע, הוא גם מסובך. עכשיו, בזכות החבר הזה שלי שמתי לב אליה ועכשיו אני ממש רוצה אותה. אבל ראסמי איך אני יכול לתכנן עליה והכל כשהחבר שלי מרגיש אליה משהו"
"וואלה, אשכרה קטע מהסרטים" אמרתי. "אז מה אתה מתכוון לעשות?"
"מה אני יכול לעשות...והכי מעצבן שהחבר לא עושה כלום..הוא תקוע בקטע של חברה שלו לשעבר והוא לא יודע את מי הוא אוהב ומה הוא מרגיש, ובינתיים כולם מפסידים"
"תגיד אתה אוהב אותה? " שאלתי.
"לא יודע...יש מצב" הוא אמר בשקט.
"אז לפחות תגיד לה...ותן לה שהיא תבחר. אני נגיד גם התאהבתי לאחרונה במישהו...אבל אין לי אומץ להגיד לו"
"אני יש לי אומץ...פשוט החבר שלי יגלה ואז הוא יילחץ וינסה גם...וככה אני אפסיד יותר, כי ככה תהיה תחרות, ואני לא רוצה שתתחיל תחרות כזאת, מבינה?"
"מבינה...ככה זה בחיים"
"תגידי, מי זה שאת אוהבת, שאמרת?"
"מישהו..." נלחצתי. לא רציתי לגלות, הם בכל זאת מכירים טוב, חברים אפילו.
"מהשכבה?"
"כן"
"וואלה...אז תגידי לו" אמר. "אל תתביישי"
"זה קל להגיד..." אמרתי.
הגענו לבית שלי. לירון הביא לי חיבוק, והלכתי. הוא משום מה נשאר לעמוד במקום כמה שניות.
וכשעליתי הביתה, פתחתי את המחשב.
האייסיקיו נפתח, וראיתי שמישהו רוצה להוסיף אותי לרשימה. לחצתי, ופתאום ראיתי כינוי שגרם לי לקום מהכיסא מרוב שהייתי מופתעת.
דונט תשאירי אותנו במתחחחחחחח המשך ! .......
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
