"לפני פסל אפולו" הוא אחד השירים המרעישים של טשרניחובסקי - הצהרה של אמונה ביופי כערך עליון.
אפולו הוא אל יווני של השמש, היופי, האמנות והשירה. כשטשרניחובסקי כורע לפני פסלו, הוא עושה מעשה מרדני: יהודי שמשתחווה לפסל פגאני.
"כי קודש קדשים לי יצרי לבבי האדירים" - הוא מכריז שהרגשות העזים שלו, היצרים שלו, הם קדושים. זו תפיסה הפוכה מהמסורת היהודית שראתה ביצרים דבר שצריך לכבוש.
"אלוהים אחד לי" - הוא מכריז על אל חדש, אל אישי. ומי הוא האל הזה?
"אל היופי והשמש" - הוא מאמין ביופי כערך אלוהי.
"אל האהבה והיצירה" - האהבה והאמנות הן עבודת אלוהים.
"אל החיים והרגש" - החיים עצמם, הרגשות עצמם, הם קדושים.
זהו מניפסט של רנסנס יהודי: לחזור לאהוב את הגוף, את היופי, את החיים הארציים. לא לוותר על הרוחניות, אלא למצוא אותה בתוך החיים עצמם.
השיר פרובוקטיבי גם היום: האם יופי יכול להיות קדוש? האם אהבה היא עבודת אלוהים?
שאול טשרניחובסקי 
אתר האהבה הישראלי