פָּגַשְׁתִּי אוֹתָךְ בַּדֶּרֶךְ,
בְּיוֹם אָבִיב יָפֶה,
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה מִמַּעַל,
וְהָעוֹלָם הָיָה כֹּה נָפֶה.
עֵינַיִךְ הֵאִירוּ לִי,
כְּמוֹ כּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה,
וּמֵאוֹתוֹ הָרֶגַע יָדַעְתִּי:
זֹאת הִיא הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה.
לֹא אָמַרְתִּי מִלָּה,
לֹא יָדַעְתִּי מַה לֵאמֹר,
רַק עָמַדְתִּי וְהִסְתַּכַּלְתִּי,
וְהַלֵּב הֵחֵל לִשְׁפֹּר.