בארבע שורות בלבד, אברהם בן יצחק יוצר יצירת מופת של געגוע ובדידות.
"עננֵי קיץ לבנים נעים" - הפתיחה יפה, שלווה. עננים לבנים, נעים, קלילים. תמונה פסטורלית.
"מה לכם ולגעגועי?" - והנה השאלה הפתאומית. מה הקשר בין העננים הקלילים לבין הגעגועים הכבדים? השאלה מכניסה את הקורא לעולם הפנימי של המשורר.
"אין לכם מקום בארץ" - העננים שייכים לשמיים. הם לא יכולים לרדת, להישאר, להיות כאן. הם תמיד בתנועה, תמיד חולפים.
"ולי אין מקום בשמיים" - והמשורר? הוא שייך לארץ. הוא לא יכול לעלות, להגיע אליהם, להיות קל כמוהם.
יש כאן פער בלתי עביר בין המשורר לבין מושא הגעגוע שלו. העננים הם אולי מטאפורה לאהובה שאיבד, לחלום שהתפוגג, לאושר שחלף. הוא רואה אותם, הוא מתגעגע, אבל הוא לא יכול להגיע אליהם - ולא יוכל לעולם.
זה שיר על הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו יכולים להשיג. בין השמיים לארץ.
אברהם בן יצחק 
אתר האהבה הישראלי