חוסרו ושירין: אהבה שחצתה ממלכות

המלך, הנסיכה והפסל

עלילת הסיפור מורכבת ועשירה: חוסרו, יורש העצר הפרסי, שומע על יופייה של שירין ויוצא לחפשה. בדרכו הוא מאבד את מלכותו, נודד בארצות זרות, חוזר ומשיב את כתרו — אך שירין דורשת ממנו להוכיח שאהבתו אמיתית, לא רק תשוקה של מלך לכיבוש חדש.

במרכז העלילה עומדת גם דמותו של פרהאד, פסל ענק שמתאהב גם הוא בשירין ומוכן לחצוב הר שלם למענה. פרהאד מייצג את האהבה הטהורה והבלתי-מותנית, בעוד חוסרו מייצג את האהבה שצריכה להתבגר ולהזדכך.

אהבה שחוצה גבולות תרבותיים

מה שהופך את הסיפור הזה למיוחד מנקודת מבט יהודית הוא ממד חציית הגבולות. שירין היא נוצרית-ארמנית, חוסרו הוא זורואסטרי פרסי. אהבתם חוצה לא רק ממלכות, אלא גם דתות ותרבויות.

במסורת היהודית, סיפורי אהבה שחוצים גבולות תרבותיים מופיעים כבר בתנ"ך — מרות המואבייה ועד מגילת אסתר

סיפור רות ובועז הוא דוגמה מובהקת. רות המואבייה, שבאה מעם שנחשב אויב ישראל, מוותרת על כל מה שמוכר לה למען אהבתה לנעמי ולעם ישראל. היא אומרת את המשפט הנצחי: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי" — הכרזת אהבה שהיא גם הכרזת שייכות.

כמו שירין, שלא ויתרה על זהותה גם כשאהבה מלך פרסי, גם רות שמרה על אופייה הייחודי תוך שהיא מתמזגת עם עם חדש. האהבה, בשני הסיפורים, אינה מוחקת זהות — אלא מרחיבה אותה.

המלך שצריך ללמוד אהבה

אחד ההיבטים המרתקים ביותר באפוס של ניזאמי הוא תהליך ההתבגרות של חוסרו. בתחילת הסיפור, חוסרו הוא מלך צעיר, פזיז ואנוכי. הוא רוצה את שירין כמו שהוא רוצה כל דבר — מיד, ללא מאמץ. שירין מסרבת, דורשת ממנו להיות ראוי.

בשלב הראשון, חוסרו רוצה את שירין כחפץ — קניין נוסף למלך בשלב השני, הוא מתחיל להבין שאהבה דורשת ויתור על אגו

• בשלב השלישי, הוא לומד שאהבה אמיתית היא שירות — נתינה, לא לקיחה

פרהאד — האוהב שלא ביקש תמורה

דמותו של פרהאד הפסל מוסיפה שכבה נוספת לסיפור. פרהאד אוהב את שירין אהבה טהורה, ללא שום ציפייה לתמורה. כשחוסרו מציב לו תנאי בלתי אפשרי — לחצוב תעלה דרך הר — פרהאד עושה זאת בשמחה, כי עצם העשייה למען האהובה היא שכרו.

במסורת היהודית, זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. כדברי המשנה באבות (ה, טז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר — בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר — אינה בטלה לעולם."

פרהאד מגלם את האהבה שאינה תלויה בדבר. הוא אינו מצפה ששירין תשיב לו אהבה, אינו מצפה לשכר. עצם האהבה היא חייו. זהו אידיאל שקשה מאוד להשיג, אך שני המסורות — הפרסית והיהודית — מציבות אותו כשיא.

הטרגדיה וההתגברות

סופו של הסיפור טרגי: חוסרו נרצח בידי בנו, ושירין מתאבדת על גופתו. אך ניזאמי, במבט המיסטי שלו, רואה במוות הזה לא סוף אלא התחלה — איחוד נצחי מעבר לגבולות הגוף.

המבט היהודי מורכב יותר. היהדות מתנגדת להתאבדות ורואה בחיים ערך עליון. אך ההכרה בכך שאהבה יכולה להיות חזקה ממוות קיימת גם במסורתנו: "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו).

ההבדל הוא שבמבט יהודי, האהבה שעזה כמוות צריכה לשמש כוח לחיים — לא למוות

סיפור חוסרו ושירין מלמד אותנו שאהבה אמיתית דורשת מסע של הזדככות. היא אינה נופלת מן השמיים מושלמת — היא נבנית, צעד אחר צעד, דרך ויתורים, דרך למידה, דרך נתינה. זהו שיעור שתקף היום כשם שהיה תקף לפני תשע מאות שנה.