הסיפור שהפך את השיגעון לשם נרדף לאהבה
בין כל סיפורי האהבה שצמחו מאדמת פרס העתיקה, אין סיפור שחדר עמוק יותר אל לב התרבות המזרחית כולה כמו סיפורם של לילה ומג'נון. סיפור זה, שעובד לראשונה כיצירה ספרותית שלמה בידי המשורר הגדול ניזאמי גנג'אווי במאה השתים-עשרה, הפך לאחד מעמודי התווך של הספרות הפרסית, הערבית והתורכית כאחד.
העלילה מספרת על קייס בן אל-מולאווח, נער צעיר שהתאהב בלילה בת סעד בעודם ילדים הלומדים יחדיו. אהבתו הייתה כה עזה, כה טוטלית, עד שבני עירו כינו אותו "מג'נון" — כלומר, משוגע. אביה של לילה סירב להשיא את בתו למי שנחשב למטורף, ולילה נישאה לאחר. מג'נון נדד במדבריות, מדבר עם חיות הבר, כותב שירי אהבה על החול, ומתנוון עד מותו.
הקבלות מפתיעות לסיפור דוד ובת שבע
הקורא היהודי המעמיק יזהה מיד קווי דמיון מרתקים בין סיפור מג'נון ולילה לבין סיפור דוד המלך ובת שבע. בשני הסיפורים, אנו פוגשים אהבה שאינה מכירה גבולות חברתיים, אהבה שמוכנה לערער סדרי עולם.
"וישלח דוד וידרש לאשה ויאמר הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי" (שמואל ב יא, ג)
כשם שמג'נון לא יכול היה לשלוט באהבתו ללילה, כך דוד — משיח ה', מלך ישראל — לא עמד בפני כוח האהבה. אך ישנו הבדל מהותי: בעוד מג'נון נותר פסיבי, נכנע לגורלו ונמוג, דוד פעל — ובכך חטא. התורה אינה מגנה על דוד, אלא חושפת את חולשתו האנושית בכנות מוחלטת.
חז"ל דנו רבות ביחס בין אהבה לחטא. בגמרא (שבת נו, א) נאמר: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" — לא מפני שמעשיו היו נכונים, אלא מפני שהמציאות הרוחנית סבוכה יותר ממה שנדמה. יש כאן הכרה בכך שאהבה אמיתית עשויה להיות כוח אלוהי שמערער את הסדר האנושי הקיים כדי ליצור סדר חדש.האהבה כשיגעון קדוש
במסורת הסופית, שאימצה את סיפור לילה ומג'נון כאלגוריה רוחנית, השיגעון של מג'נון הוא שיגעון קדוש. הוא מייצג את הנשמה המתגעגעת לאלוהים, את האדם שהכיר את האור האלוהי ואינו מסוגל עוד לחיות חיים רגילים.
במסורת היהודית מצאנו רעיון דומה. רבי עקיבא, שנכנס לפרדס ויצא בשלום, ידע גם הוא מהי אהבה שמגיעה לגבולות השיגעון. כשהוציאוהו להורג והיה סורק את בשרו במסרקות של ברזל, אמר לתלמידיו:
"כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה — בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך — אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב)
זוהי אותה אהבה טוטלית, אותו "שיגעון" שמכיר מג'נון — אלא שאצל רבי עקיבא, האהוב הוא הקדוש ברוך הוא.
השפעת הסיפור על תרבות ישראל
בעולם היהודי-ספרדי, שחי במשך מאות שנים בצל התרבות הפרסית והערבית, סיפור לילה ומג'נון היה ידוע היטב. משוררי ספרד היהודים — כמו שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי ומשה אבן עזרא — כתבו שירי אהבה שספגו השפעות עמוקות מן השירה הפרסית.
יהודה הלוי כתב שירי געגועים לציון שמהדהדים את געגועי מג'נון ללילה שלמה אבן גבירול תיאר את הנשמה המתגעגעת לבוראה בדימויים שמזכירים את שירת מג'נון
- שיר השירים, הטקסט הקדוש ביותר על אהבה במסורת היהודית, מכיל מוטיבים דומים של חיפוש, געגוע ושיגעון
בין טרגדיה פרסית לתקווה יהודית
ההבדל המהותי בין סיפור לילה ומג'נון לבין תפיסת האהבה היהודית נעוץ בסיום. בעוד הסיפור הפרסי מסתיים בטרגדיה — בפרידה, בוויתור ובמוות — המסורת היהודית מסרבת לקבל את הטרגדיה כמילה האחרונה.
דוד חטא, אך מחטאו נולד שלמה, בונה בית המקדש. הכאב הפך ליצירה. האהבה האסורה הפכה, דרך תשובה וסבל, לאבן יסוד של הגאולה.
במבט יהודי, מג'נון טעה לא באהבתו — אלא בוויתור שלו. האהבה דורשת לא רק רגש, אלא גם מעשה. כדברי הרמב"ם, האהבה האמיתית מתבטאת בפעולה בעולם, לא בהתכלות עצמית.
"אינה דומה אהבת ה' שאדם אוהב, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד — כאילו חולה חולי האהבה" (הלכות תשובה י, ג)
הרמב"ם משתמש בדימוי של חולי האהבה — כמו מג'נון — אך מכוון אותו לעבר פעולה ויצירה, לא לעבר ויתור וכליון. זהו ההבדל התהומי: גם כשהאהבה היא שיגעון, היא צריכה לבנות עולם.
