|
|
|
נוווווו ככבבבררררררר רוצים הממשךךךךךךךךךךך!!!!!
תמשיכי פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
או.קה.
אני כבר יותר משבועיים לא היתי פה ועדיין לא שמת המשך קצרצר...
לא יפה הייבוש הזה..
מה זה הייבוש הזה????
שנה כבר לא כתבת לנו המשךךךךךךךך..
נווו אלו'ששש כפרה עלייך תביני אנחנו מ-כ-ו-ר-י-ם!!!!!
דייי לייבש אותנו
דיי לאאאא
נווו המשךךךךךךך
נו זה לא פיירר!!!!!
את יודעת כמה זמן כולם פה מחכים להמשך?? שמו לך כבר מלא תגובות אבל את לא מתייחסת! זה ממש לא יפה מצידך מלא זמן כולם מחכים להמשך ולהפתעתינו הרבה איןן!!!
אני רוצה שתפרסמי המשך! ואםם אין לך רעיונות להמשך פשוט תגידי לנו שלא נצפה ונחכה! --->מעיין!
אייווההה איזה ייבוששששששששששששששששששששששש
אנשנושיםםםם אני מה זה מצטערת שייבשתי אתכםםם פשוט היה לי מלא לחץ על הראש ולא היה לי לא זמן ולא כוח להמשיך... אבל הנה השכתי לכן.. תיהנוו מואאאאההה!!!
"ומה שמו של אביך?" שאלה. ואני חיכיתי לתשובה במתח. "ויקטור.." אמר אדם, והעט נפל מידה של אורטל.
"קרה משהו?!" אדם נבהל והרים את העט שנפל מידה של אורטל. "אממ.. לא, הכל בסדר.. באמת תודה לך על העזרה.." אמרה אורטל. "הלא דבר.." אמר אדם ועל פניו הייתה הבעה של בלבול. "טוב, אנחנו נלך, היה כיף לפגוש אותך.." אמרתי. "כיף? זה לא היה נראה ככה..." אמר אדם. "מצטערת.. פשוט מיהרתי, כי אני חייבת לדבר עם אלעד על משהו חשוב.." "אוקי אז אני לא אעכב אתכן יותר.." אמר ואני ואורטל קמנו והלכנו.
"אני ידעתי, ידעתי, ידעתי!!!!!" אמרה לי אורטל בדרך בהתלהבות כאילו היא גילתה את אמריקה. "נו אז מה אם לאבא שלו קוראים גם ויקטור, זה בסך הכל צירוף מיקרים מסכן.. את לא צריכה לעשות מכל דבר סיפור..." "ואם לא?! תארי לך אבא ובן עם אותו שם משפחה?!" "SO?? את יודעת כמה משפחות יש בארץ עם שם משפחה לוי?" אמרתי. "טוב, לא רוצה אל תאמיני... מצדי תלכי אליו הביתה ואז בטוח תיזכרי..." "נראה לך אני אלך אליו הבייתה כדי לראות את המפלץ הזה??" "אה את רואה, אז לך בעצמך יש ספק אם זה הוא או לא..." "טוב, הכל יכול להיות... אבל עד שאני לא אראה אותו במו עיניי אני לא אאמין.."
הגענו לקומה השנייה וישר ראיתי את אלעד, מוציא פחית קולה מתוך המכונה. רצתי אליו, וחיבקתי אותו בחוזקה. "דיקלה, מה את עושה פה?" "חח אתה לא שמח לראות אותי..?" "מאוד שמח.. אבל ראית אותי רק לפני שעתיים, מה בוער לך נשמה?" "מה זה מה בוער לי? כשאוהבים אז רוצים להיות ביחד כל דקה.. ואחרי 5 דקות כבר מתגעגעים.." אמרתי והרגשתי קצת עלבון. "טוב, אל תפגעי מאמי... את יודעת שאני מת עליך.." אמר אלעד וחיבק אותי. "מה עם שירן?" "בסדר.. אני כמעט מצליח לשכנע אותה.." "במה אתה משכנע אותה? שתעזוב אותך בשקט? אל תחלום על זה אפילו.." "אני אצליח אל תדאגי.." "מאמי..." "כן בובה?" "בקשר למה שסיפרתי לך.." "דיי נשמה, בואי לא נכנס לזה יותר.. זה מספיק הכאיב לך כל העניין הזה, בשיחה של אתמול.." "פשוט קרה עוד משהו.. ואני חייבת לספר לך.." אמרתי והתבוננתי באורטל, שמיד הנהנה. "קדימה ספרי לי!" "אבל לא פה, בוא נרד למטה.." "בואי.." אמר ולקח את ידי. "אורטלי איפה תהיי בנתיים?" שאלתי את אורטל. "אממממ אני אסתובב פה ושם, אל תדאגו לי, לכו!" אמרה אורטל ושנינו הלכנו. ירדנו במדרגות, ואז עיניי נתקלו במבטו הבוחן של אדם. הסתכלנו אחד על השני כמה שניות ממושכות. משהו במבטו הפחיד אותי, אני לא ידעתי מה זה.. המשכתי ללכת עם אלעד יצאנו החוצה. "עכשיו אנחנו לבד, מה קרה מותק?" "תראה.." אמרתי והוצאתי מהתיק את הפתק האנונימי. "מה זה?" "תקרא בעצמך...." הוא לקח את הדף והתחיל לקרוא. לאחר הקריאה הוא התבונן עליי באימה. "מה זה אומר הדבר הזה? מה קשור אבא שלך לכל זה?" "הם רוצים לסגור איתו חשבון.. אלעד, חייו של אבא שלי בסכנה..." "וגם שלך..." אמר אלעד וחיבק אותי בחוזקה. אני בכיתי על כתפו, פשוט טבעתי בתוך הייאוש. "אל תדאגי יפה שלי, הכול יסתדר..." "יסתדר על ידי כל שמישהו מאיתנו ימות.." בלעתי את רוקי בפחד. "לא!! אסור לך לדבר ככה! תהיי אופטימית.." "יש לך פיתרון?! מה נעשה אלעד??...מה נעשה?!" "בואי נלך למשטרה! אין פיתרון אחר!" "לא! אסור משטרה, אין הם יהרגו אותי.. ואת אבא שלי.. הם יתנקמו!! אבל אני לא מבינה, למה עכשיו? למה אחרי 10 שנים הם באים ונוקמים? למה הם לא עוזבים אותנו בשקט אחרי כל העוול שהם עשו, למה?! הויקטור הזה... מאיפה הוא צץ לנו פתאום באמצע החיים?!" "נשמה שלי.. יהיה בסדר עוד תראי, אל תתני לאביך את המכתב הזה שחלילה הוא לא ילך לשם לסכן את חייו." "אבל אם הוא לא ילך, החיים שלי בסכנה גדולה.. אני כל כך פוחדת...." בכיתי וכל גופי רעד. אלעד חיבק אותי, הרגשתי כל כך מוגנת בזרועותיו, לא רציתי להתרחק ממנו, כי אז אני שוב ארגיש את הקור. "אלעד.. מחר ב8 הוא אמור לבוא לשם.. לרוצחים המנוולים האלה.. דיי אני לא רוצה לדעת מה הם היו עושים לו, אם הוא היה מוצא ראשון את המכתב והולך לשם.. אני לא מבינה אותו, ככה הוא רוצה להסתכן? ככה הוא אוהב אותי שהוא רוצה שאני אשאר בלעדיו? לא מספיק לו שלקחו לי את אימא שלי.. הוא רוצה שאני גם אשאר בלי אבא?!" דמעות הציפו את פניי. "דיקלונת, שומעת, את לרגע יותר לא נשארת לבד!! תמיד תהיי עם מישהו! אם צריך אפילו נצמיד לך מאבטח!" "חחח נראה לך?! אני לא צריכה מישהו זר שילך אחריי כמו כלב.." "אוקיי אז אני אהיה אתך, או אורטל, אבל את לא תישארי לבד לרגע!!" "חח טוב מאמי.."
אחרי איזה שעה שדיברנו, עלינו למעלה. חיפשתי בעיניי את אורטל, ולא מצאתי אותה. "איפה אורטל?" שאלתי את אלעד. "טוב מאיפה אני יודע גם אני הייתי אתך למטה." הרמתי את הפלאפון שלי וחייגתי אליה. "אורטל, איפה את?!" "אממ.. שמעי, אימא שלי התקשרה אליי היא לא הרגישה טוב אז הלכתי, חשבתי שאת עם אלעד וזה..." "אה... טוב נו תודה שבאת איתי מאמי.." "בבקשה מאמי, אם תרצי משהו תתקשרי אליי" "טוב ביי.." "מה איתה?" "היא בבית.." "אה.. אז איך תחזרי הבייתה?" "באוטובוס חח" "נו לא.. התכוונתי שאסור לך ללכת לבד.." "אתה לא בא איתי?" "אממ חכי רגע, אני אשאל את שירן אם היא צריכה משהו, חח את יודעת מצבה הוא לא ממש טוב עכשיו.." "אוקי.." אלעד הלך לחדרה של שירן, וכעבור 5 דקות חזר. "נשמה, היא לא רוצה שאני אלך והיא תהיה לבד, היא בוכה לי.. מסכנה.." "חח מסכנה עלק.. טוב בסדר לא חשוב אני אסתדר אל תדאג.." אמרתי. "רוצה אני אבקש ממישהו שילווה אותך?" "חח לא לא צריך, חוץ מזה הפגישה היא מחר אז אני לא חושבת שהם יעשו משהו היום..." "את בטוחה שתהיה בסדר..?" "כן.. בוודאי.." "אוקיי ביי מאמי תשמרי על עצמך כי את החיים שלי!!" אמר אלעד והביא לי נשיקה ארוכה ארוכה, ואז הלכתי. עליתי על האוטובוס.. וכל הדרך חשבתי על הכל, ובלבי היה מין פחד עמוק שמנע ממני לנשום באופן סדיר, לא ידעתי מה קורה לי, רק הרגשתי צמרמורת במורד כל גופי. ירדתי מהאוטובוס ליד ביתי והתקדמתי לכיוון הכניסה, שוב הפחד הזה.. 'מה קורה לי?' חשבתי. אך פתאום הרגשתי יד מונחת על פי, עם סמרטוט או מה שזה לא יהיה.. והרחתי את הריח הזה, ריח שחדר לתוכי וסחף אותי לתוך שינה עמוקה...
איזה יפההההה אמא הם יחטפו אותה עכשיווו!!
המשךךךךך מהר מהר מהררררררר לפני שאני מתה פה מהמתחח
אני לא מאמינה 8O 8O 8O 8O 8O 8O 8O 8O
כנראה שאני מדמיינת..
אולי זה בגלל שלא לקחתי את התרופות שלי היום..
די תגידו לי שזה אמיתי..
יש פה המשך?? 8O
חחחחח סתם בובה~!!!!!!!
וואי סיפור מדהיםםם חחח התמכרתי מחדש...
רק בגלל שאת כ"כ כשרונית אני יסלח לך על הייבוש...
אבל שלא תעיזי לייבש אותנו שוב ככה!!!
התעוררתי בתוך חדר מוצף בקרני שמש. התבוננתי סביבי, ולא ראיתי אף אחד. רק הרגשתי את הפחד הזה, משתחל לתוך גרוני וחונק אותי. "מה קורה פה?, איפה אני? דיי זה חלום... או יותר נכון סיוט!!" אמרתי לעצמי, באותו רגע הרגשתי איך אני מאבדת את עצמי אי שם, ומתחילה לבכות. רציתי לקום ולא יכולתי, שתי ידיי היו כבולות חזק למיטה. "זה ויקטור, אני בטוחה שזה ויקטור! אבל למה, למה הוא עושה לי את זה?!" פתאום הדלת נפתחה, והוא נכנס. גבר גבוה, עם סבר פנים חמור. "הנה אנחנו שוב נפגשים נערה יפה.." הוא אמר וחייך בציניות. "אתה.... אתה!!!!!!!" התחלתי לצרוח בבכי. "כן, זה אני, את לא שמחה לראות אותי?!" "פדופיל! רוצח! פושע מנוול!!!" צרחתי. "סתמיייי" הוא צעק והביא לי מכה ששיתקה אותי לרגע. התכווצתי מרוב כאב, אך הדמעות המשיכו לזרום. "למה?.. למה..?" לחשתי. "אין סיבה, פשוט ככה בא לי!" אמר. "מה אתה רוצה? מה אתה מתכוון לעשות?!" "אממ.. אבא שלך, עוד לא שילם לנו את כל החובות..." "אבל למה דווקא עכשיו?! למה אחרי 10 שנים... הרי כבר עשית לנו נזק, כבר נקמת!" "נכון, אבל זה לא עוזר לי.." "אבל למה עכשיו?" "כי הבטחתי לאודי'לה, אבא'לה שלך שאנחנו עוד נשתמע כשימלאו לך 18 שנה." "מה?!" "כן, יקירתי.." "אבל, הוא לא אמר לי על זה כלום..." "ואת ציפית שהוא יפחיד אותך? ועכשיו, אנחנו רוצים שישלם את החוב!" "אבל אין לו איך לשלם!! וגם קבעתם פגישה למחר, אז למה הוצאת לפועל את הנקמה הזאת היום?!" "שמעי, הוא אמר שהוא ישלם לי, אז קבעתי איתו שעה ומקום, אבל אני בטוח ב100% שהוא לא ישלם ואז נצטרך לפעול באופן שונה, והרצח שלו לא יעזור לי בכלום, כי אני לא אקבל על כך גרוש, לכן- מצאתי דרך נורא מקורית ללחוץ עליו..." חייך ויקטור בזדוניות. "אתה מנוול!!! לאבא שלי אין כל כך הרבה כסף לשלם לך! בקושי מספיק לנו כסף כדי לחיות!!" מחיתי. "אז מצדי שישדוד בנק, בעיה שלו!!" "למה אתה כל כך רע?! לא כואב לך לפגוע ככה באנשים חפים מפשע?!" "חהחהחה.." צחק ויקטור. "מה אתה צוחק ?! אתה נהנה לגרום סבל לאנשים נכון?!" "שמעי, בשביל כסף אני מוכן אפילו למכור את הבן שלי, חהחהה.." התבוננתי עליו מזועזעת. "טוב ילדה יפה שלי, אני הולך לשלוח לאביך פתק איומים, שידע שחיי בתו בסכנה, אשוב במהרה, תיהני!" אמר ויצא. התפתלתי מרוב ייאוש במיטה, ולא ידעתי מה לעשות אם עצמי, טוב מה כבר אני יכולה לעשות, פה בחדר הזה, כבולה למיטה הזאת, בעולם האכזר הזה. בכיתי בקול רם, בתקווה שאולי, יקרה נס ומישהו ישמע אותי. "הצילו.. הצילוווו" צעקתי. אפילו לא ידעתי איפה אני נמצאת, באיזה עיר, או רחוב, או מושב. "בבקשה, שמישהו יעזור לי, מתחננת.. בבקשה..." כבר לא היה לי קול מקוב הדמעות שחנקו את גרוני. ידעתי שלאבא שלי לא יהיה 500 אלף שקל לשלם. "אלעד..." לחשתי. "תעזור לי, בבקשה אלעד.. אני אוהבת אותך, אני לא רוצה למות בלי לראות אותך לפחות פעם אחת.. למות, לא אני לא רוצה למות.." בכיתי, וחשבתי האם אלעד, ואורטל כבר הבחינו שנעלמתי..
***
אלעד הגיע לבייתה של דיקלה, ולא מצא אותה שם. את פניו קיבל בברכה אביה. "איך יכול להיות שהיא לא נמצאת?! איך?! הרי היא הייתה איתי בבית חולים ואז היא הלכה הביתה..." אמר בדאגה אלעד. "וואו בחור אתה מדאיג אותי.." אמר אודי. "וחוץ מזה, שתדע שאנחנו יודעים על הבעיה שלך, ועל זה שהוזמנת מחר לפגישה, עם הפושעים.." "מחר?! באיזה שעה?!" "רגע, אתה לא יודע?" "לא, הם היו אמורים לקבוע לי.. אבל רגע, איך דיקלה הגיבה לזה?!" "בפחד! היא נורא נורא פוחדת כי הם כתבו שהם יפגעו גם בה!" "מה?! אלוהים אדירים!! אבל איפה היא נמצאת עכשיו?!" "אין לי שמץ... אולי אורטל יודעת.." אמר אלעד וחייג לאורטל. "הלו.." "אורטל, זה אלעד.." "אלעד?!" "שאחלה אורטל מופתעת מזה שהוא התקשר אליה. "דיקלה אולי אצלך?!" "לא, למה?" "את יודעת אולי איפה היא?" "אממ.. אין לי מושג, אבל למה מה קרה? אתה מדאיג אותי!!" "כי היא נעלמה!!" "מה?! אתה אצלה?" "כן.." "אז רגע אני כבר באה..." "טוב.." "נו מה?" שאל אודי. "היא לא אצלה.." "אוי אלוהים, מה היה יכול לקרות לילדה הזאת?!" "אולי זה קשור בויקטור?!" שאל אלעד. "אוי אני פוחד אפילו לחשוב על זה.." אמר אודי. אך פתאום הם הבחינו במעטפה המשתחלת מבעד לדלת. אלעד זינק לדלת ופתח אותה בסערה, אך שם כבר לא היה אף אחד. "פשש הוא זריז.." אמר והרים את המעטפה. "נו מה כתוב שם?!" אלעד התחיל לקרוא.
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי