|
|
|
חחחחחחחחחחחחח עלק ערס עם גורמטים
אהבתי ת'סיפורר :wink:
ואכן, הזמן, בקושי רב, ריפא את הפצעים, הכאב נעלם, והתאהבתי מחדש..אבל אי אפשר לשכוח את הרגש הזה שהוא עורר בי ואת האכזבה, את הכאב ואת שברון הלב...עמדתי ליד השער, בהיתי בשמים, וחיפשתי תשובה. למה, אלוהים, למה בני אדם צריכים לסבול ככה, אפילו בגיל כזה צעיר, אפילו כאלה שלא חסר להם כלום?
פתאום הרגשתי מאחורה חיבוק חם. הסתובבתי וראיתי את ציון, הרגשתי את חום גופו.
"איזה קשה זה אה?" אמר.
שתקתי.
"את מבינה עכשיו מה אני מרגיש לפעמים?"
"כן..." אמרתי. "זה כואב בטרוף"
"יהיה בסדר, נטלי" אמר. "אנחנו נתגבר על הכל, ביחד"
"אינשאללה" אמרתי. "דיברת היום עם אלינור?"
"כן...היא יחסית בסדר"
"אל תשאיר אותה לבד" אמרתי. "לך אליה..."
"אבל קודם תביאי לי נשיקה" אמר. "התגעגעתי לנשק אותך"
"נשמה שלייי" הדבקתי לו נשיקה בשפתיים. "טוב די, שאלינור לא תראה אותנו, היא בטח תקנא"
"לא מאמי" אמר. "היא לא תקנא. טוב, אני הולך אליה...אבל אני לא רוצה שתבכי, בסדר.?"
"טוב חיים שלי"
"אחר-כך נבכה ביחד כמה שאנחנו רוצים" אמר.
צחקתי, וליטפתי את הפנים שלו.
אחרי שציון הלך, עשיתי סיבוב בבית ספר ופתאום נתקלתי בלירון.
"מה המצב?" שאל, והסתכל עליי כרגיל.
"וואלה...אחלה. אתה יודע, שמעתי בקולך ודיברתי עם ציון"
"אני יודע" אמר לירון עם חיוך. "הוא סיפר לי"
"תגיד" שאלתי אותו. "לא נפגעת ממני או משהו?"
"וואלההה אני לוקח את החיים ככה" אמר. "לא הלך- אז לא הלך, חוץ מזה מה שיש ביניכם זה כזה רומנטי ויפה, איך אני אהיה נגד זה?"
"מה כל-כך יפה בעינייך?" שאלתי.
"אתם ניגוד קטלני כזה..."
"ברור, אנחנו נראים ביחד כמו קפה הפוך"
"כן...חחחחחחחח...אבל לא רק זה. אתם כאילו כל הזמן רבים ועושים אחת לשני ששש, אבל קולטים שיש ביניכם משהו קטלני לגמרי, וזה מצחיק לראות איך אתם רבים"
"הוא מעלה לי את האדרנלין" אמרתי.
"תאמיני לי גם את לו...הוא רק היה רואה אותך, ישר נכנס למצב עצבני"
"איך זה קורה אה?" אמרתי. "זה טרוף"
"בגלל זה" אמר לירון. "הבנתי שנגד זה באמת אי אפשר לעשות כלום. אני לא אגיד שזה לא מבאס אותי, כי גם אני רציתי להיות אתך, אבל עדיף שתהיו יחד כבר את וציון, ברגע שהסיפור של אלינור ייפתר"
"אני רואה כל הבצפר יודע על זה" אמרתי.
"אשכרה...טוב, לא כולם, רק מי שלא מפיץ את זה. החברים וכאלה"
"אתה יודע, הלוואי הייתי יודעת כמוך לוותר כשצריך"
"אני שונא לוותר" אמר. "אבל ציון הוא כמו אח שלי, וגם אותך אני ממש מכבד בתור בן אדם, וחוץ מזה אני לוקח ת'דברים האלה יותר בקלות מאשר ציון...הוא יש לו נטייה להיתקע, אני לא"
"גם לי יש נטייה להיתקע על אנשים" אמרתי .
"אמן את וציון תיתקעו אחת על השני להרבה זמן" אמר. "בחיים לא ראיתי שילוב מוצלח כזה"
"אתה כזה חמוד" אמרתי.
למרות הרצון לשמור על דיסקרטיות לעת עתה, כולם כבר יידעו עליי ועל ציון. הוא ניסה להיות בהפסקות עם אלינור, אבל זה היה כל-כך שקוף. השתדלנו להימנע מלהתנשק בציבור, אבל כל מי שראה אותנו אחת ליד השני, אפילו במקרה, בכל מקרה תקע מבטים.
כמובן שההרמוניה לא הייתה מוחלטת, וציון המשיך בשלו, אולי בשביל להסוות את הסיפור שלנו (אם זה אפשרי בכלל) ואולי סתם כי הוא לא יכול בלי זה.
בשיעור דיברתי עם דין, והוא התחיל לשגע אותי שוב. זה נגמר בזה שהוא קם בשביל להביא לי מכות ונשאר לשבת לפנינו. כל השיעור ישבנו שלושתנו- אני, אהובי ואח שלי, הידיד הכי טוב בעולם- ודיברנו, על הכל, בעיקר עליי ועל ציון. בסופו של דבר גם שירז הצטרפה אלינו, ואז כבר הייתי מאושרת לגמרי. המורה כבר לא יכלה עלינו...מזל שהשיעור נגמר.
בהפסקה קראו לי לבוא למנהלת. הייתי נורא בלחץ, אבל הודיעו לי בשורה משמחת. אמרו לי שכמה מורים הצביעו כדי שלא יעיפו אותי מבית ספר, והחליטו לתת לי עוד הזדמנות. זו הייתה הקלה ענקית. עכשיו אני וציון נשארים פה ביחד...פחדתי כבר שאני אצטרך לחפש מסגרת אחרת, כמו עומרי, רחוק מפה, רחוק מהבית ספר הזה שהפך להיות כמו בית שלי.
חיפשתי את ציון כדי לספר לו את הבשורה הטובה. מצאתי אותו על הספסל, יושב לבד.
"ציון נשמה מה יש לך?" התיישבתי לידו.
"טוב שבאת.." אמר, ולקח את היד שלי.
"מה קרה?" שמתי לו יד על הכתף.
"אני לא יכול כבר" אמר.
"מה חיים שלי?" הסתכלתי לו בעיניים. ראיתי שהוא הרוס לגמרי.
"אלינור לא הרגישה טוב עכשיו ובאו לאסוף אותה..."
"למה לא נסעת איתה?"
"כי מה, למה שאני אסע? אסור שההורים שלה יגלו את כל הסיפור של ההריון...היא זרקה לאבא שלה איזה תרוץ...מזל שהוא לא חושד בה...אחרת הוא היה הורג אותה"
"כן, אני יודעת איך זה" אמרתי. "אבל למה לא הרגישה טוב, מה קרה?"
"חטפה בחילה משהו חבל על הזמן, סחרחורת...ואת מבינה שזה הורס אותי?"
"כן, ברור" חיבקתי אותו מאחורה. "היא תהיה בסדר..."
"אני יודע- עוד מעט כל זה ייגמר" אמר, עם עצב עמוק בקול. "לא יהיו בחילות, ולא סחרחרות, ולא כלום. והכל יהיה בסדר"
"קשה לך עם זה אה?" נישקתי אותו בלחי.
"פשוט אין צדק בעולם" אמר.
"מיכאל אמר לי את זה פעם, כשהוא התנצל על הכל"
"עבריין המיכאל הזה" אמר ציון. "טוב שהוא לא הביא את כל אור עקיבא"
"אור יהודה" תיקנתי אותו. שנינו צחקנו לרגע. ציון הסתובב אליי, ולקח את שתי הידיים שלי.
"הוא פגע בך הרבה נכון?"
"אמרתי לך, הוא הרס אותי בזמנו."
"הוא דווקא נראה כאילו מאוד אכפת לו" אמר. "אם הייתי אומר מילה לא במקום הוא היה מפוצץ אותי"
"יש לו את הנטייה לדבר עם חברים שלי" חייכתי. "לא יודעת מה הקטע שלו..."
"לא נראה לי שהוא רצה אי פעם לעשות לך רע. הוא נראה אחד כזה שהיה הורג בשבילך"
"איזה הורג בשבילי..."
"רק דבר אחד אני סקרן לדעת"
"מה?" כבר ציפיתי לשאלות אישיות, שממש לא היו רצויות. כי בגדול, היה לי הרבה מה להסתיר בנוגע לקשר שלי עם מיכאל. איך לא רציתי שהוא ישאל..
שהוא יישאל מה נו ברבי המששך :cry:
תמשיכייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
אוףףףף אני כל רגע בודקת אם הוספת פרק...................................!!
"הקווקזי הזה..."
"לא קווקזי, בוכרי" אמרתי.
"שיהיה...הוא שומע מזרחית ודיכאון?" כמעט נשפכתי מצחוק בגלל הפרצוף העקום שהוא עשה.
"ברור" אמרתי. "הוא מכור לזה "
"זהו! ידעתי. איך, איך...מה?"
"אתה תהיה בשקט" אמרתי. "ואל תצחק על זה"
"איכס! אני שונא מזרחית"
"שקט..." חיבקתי אותו. "הכי טוב- אל תדבר"
"תיזהרי" אמר ונישק אותי, נשיקה קצרה וחמה.
"ציון...באמת!" שמעתי את קולה של אורטל, חברה של אלינור, שעמדה לידנו, עצבנית.
"מה קרה?" הסתכל עליה. היא הביטה בשנינו בכעס.
"מצאת לך זמן להתנשק עם אהובתך באמת" אמרה.
"מה, מה קרה?" שאלתי.
"מה קרה? אתה יודע שאלי בבית חולים ועושה את ההפלה בעוד שעה בערך?"
"איך?" ציון קפץ. "מה? למה? מה קרה?"
"רק אתה לא יודע" אורטל זעמה. "ההורים שלה גילו הכל...היה כזה בלגן..."
איך הם גילו?" שאל ציון. אני הרגשתי מיותרת אבל לא רציתי ללכת.
"בת דודה שלה שהייתה איתם באוטו סתם זרקה השערה "אולי את בהריון?" ואבא שלה ישר לקח את זה ברצינות...ואתה יודע איך היא, גרועה בלשקר"
"יו נטלי אני מת" אמר ציון. ליטפתי את היד שלו.
"בוא ניסע לבית חולים, יא דפוק!" אמרה אורטל. "ומהר"
"טוב תירגעי מה את תוקפת אותו" אמרתי לה.
"יופי שאת מגינה עליו, זה באמת לא הזמן"
"די נו אל תוציאי עליה את העצבים" אמר ציון ולקח את היד שלי. "את באה איתנו?"
"אתה בטוח שאתם צריכים אותי שם?"
אורטל הסתכלה עליי בעצבים.
"אני צריך אותך" אמר ציון עם הבעת פנים של חי מת. לא יכולתי לראות אותו ככה, נשבר לי הלב. כל הדרך למונית הוא החזיק את היד שלי ושתק, ובעיניים שלו הייתה ריקנות. הוא נראה כל-כך שונה ברגעי עצב, כשהחיוך הלבן המסנוור שלו נעלם, הגומות הארוכות מתיישרות, הניצוץ בעיניים כבוי. ואני כל-כך אוהבת אותו, לא משנה מה.
הוא עצוב עכשיו, עצוב מאוד, אבל לא בגלל מישהי אחרת, אי אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עצוב בגלל ההריון...שעוד מעט מסתיים. הוא עצוב, כי הוא ילד שאוהב את החיים ושונא את המוות, לא משנה באיזו צורה. למרות שלא יצא לי להכיר אותו יותר מדי במצבים כאלה, אני הצלחתי לפענח את המסתורין שלו, ולהבין את דרך החיים ודרך המחשבות שלו. הוא ממש, אבל ממש אוהב לחיות, אוהב את האנשים שלצדו, הוא סובל גם כשאחרים סובלים, מאחל לאחרים רק טוב, ומפיץ רק אנרגיה חיובית בסביבה.
תמיד אמרתי שיש לי נטייה להתאהב רק אם הבן אדם מאוד מיוחד, מאוד שונה. וציון הוא בדיוק כזה. הוא לא מסוגל לחיות לבד ולחשוב עם עצמו, הוא צריך את האנשים סביבו, צריך לתת ולקבל חום...וזה מה שאהבתי אצלו, זה מה שגרם לי להתאהב בו.
יש לו לב כל-כך רחב, ונשמה כל-כך טהורה. למרות כל השטויות שלו אין בו טיפה של רועה ואנוכיות, ומאחורי מסיכה של ילד מציק ולפעמים קצת מתנשא, מסתתר לב זהב וילד שפשוט מוכן לתת מעצמו הכל, והגמול הוא האהבה שהוא מקבל מהסביבה. כל מי שמכיר אותו, לא יכול לא לאהוב אותו. הוא בן אדם שבנוי לאהבה.
אני מודה לאלוקים שזכיתי להכיר אותו, ובעיקר, שנוצרה בינינו האהבה הזאת.
לא חשבתי לרגע, שיש לי סיכוי איתו. איפה אני, ואיפה הוא. שני עולמות מנוגדים, שני אנשים שונים, מסביבה שונה, רקע שונה בכל המובנים...אבל בפנים לכל אחד מאתנו יש לב שיודע לאהוב. ואיכשהו, בגלל הגורל שהוא דיבר עליו ביום שהתוודיתי בפניו על אהבתי, חייו נקשרו בחיי, ולמרות הניגודים וכל מה שמנע מאיתנו לגלות את הרגש הזה, בכל זאת מצאתי דרך אליו בזמן שהוא חיפש דרך אליי...
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
כול התגובות האלא הן המשך והמשך!!
אני רוצה להגיב על הסיפור עצמו
זהו סיפור מהמם, יפה מאוד כתוב היטב, הרבה אנשים היו יכולים להיקשר אליו אהבתי מאוד את עניין ההריון וזה....זה נורא חמוד ומעניין אני כבר מחכה לדעת, מה קרה לה ולמיכאל !! יווו יאללה תמשיכי
אני רוצה המשך ארוך!!!
מואה :wink:
זה כמו שני אנשים שעומדים בשני צדדים של תהום אינסופי. התהום מספיק צר כדי שהם יראו אחד את השני טוב, אבל מספיק רחב כדי שלא יוכלו לעבור אותו ולהיפגש. ואין להם מאיפה לקפוץ, כי מאחוריהם יש רק סלעים. מרוב ייאוש הם צועקים אחת לשני, מוציאים עצבים, אבל לא יודעים איך לעבור את התהום...
איך מצאתי דרך, אלוקים יודע. כנראה שבמלכודת הזאת שאין לה מוצא, אם לחשוב קצת, להיעזר קצת באחרים, ולא להתעצבן ולהתייאש, כמו שעשה ציון כל הזמן, אפשר למצוא דרך. כי רק כשחושבים, מוצאים משהו.
והגשר שהצלחתי לבנות מעל התהום הזה, כמו הגשר הקטן שהתנשקנו עליו פעם ראשונה, הציל את הרגש העז הזה.
הדרכים של אהבה כל-כך מפותלות, והאהבה היא הדבר הכי מסובך בעולם. אבל כשהיא קיימת- אין מה שיעצור אותה.
במונית, אורטל ישבה כולה עצבנית ונרגזת, ושתקה. וציון שם את הראש עם הברכיים שלי, והסתיר את הפנים. ליטפתי את הלחי שלו, שיחקתי עם שיערו השחור והקשה, ופתאום הרגשתי שהיד שלי רטובה, ושהכתפיים של ציון קצת רועדות. לא רציתי למשוך את תשומת הלב של אורטל, ורק ניגבתי את הדמעה שלו, ולחשתי לו:
"אני אוהבת אותך ציון, הכי הכי בעולם"
ציון ליטף את היד שלי, ושתק. בטח פחד שהקול שלו ירעד ויסגיר את הדמעות. הוא גם לא בכה יותר מדי...רק דמעה אחת קטנה, אבל כבדה מאוד, אחת שדורשת הרבה מאמץ. לא ידעתי על מה הוא בוכה...על האהבה שלו כלפי אלינור שברחה להם כמו אשליה? על הסבל שהיא עוברת? או אולי על חיי הילד שלו שיפסיקו טרם הוא יגיע לעולם?
בכל מקרה, כשהגענו לבית חולים הוא כבר נראה קצת יותר רגוע. העיניים שלו היו לחות, אבל לא ראו שהוא בכה ממש. כבר לא הלכנו יד ביד, כדי לא לעצבן סתם את אורטל ואת ההורים של אלינור.
"הנה, היא שם בקומה חמישית!" משכה אותו אורטל לכיוון המעלית.
כשעלינו, ראינו את אלינור יושבת במסדרון, עם חיוך עצוב מאוד על הפנים. שני אנשים, כנראה ההורים שלה, ישבו לצידה.
"הנה ציון" אמרה אורטל, וניגשה לאלינור. "מה הולך מאמי?" שאלה אותה.
הגבר המבוגר פנה לציון:
"אני צריך לדבר איתך"
"הכל נגמר...זהו" אמרה אימא של אלינור. "הייתה לה הפלה טבעית בדרך לפה..."
אבא של אלינור הלך לדבר עם ציון בחוץ, ואני איכשהו אופן טבעי נשארתי לשבת ליד אלינור ואורטל שכבר לא עשתה פרצופים.
"את בסדר?" שאלתי את אלינור.
"אל תדאגי" היא חייכה. "אני בסדר..."
"כואב לך משהו מאמי?" שאלה אורטל.
"כבר עבר...מקודם כאב לי...אני מרגישה קצת חלשה אבל בסדר" היא נשמעה כאילו היא מנסה לעודד אותנו, את אימא שלה שבכתה בשקט, את אורטל הלחוצה ואפילו אותי. אנחנו אלה שהיינו אמורים לעודד אותה, והיא הרגיעה אותנו.
"ציון בטח עוד מעט יבוא" אמרה אורטל.
"מסכן, עכשיו הוא צריך לעבור גיהנום עם אבא שלי" נלחצה אלינור. "אבא עצבני רצח, כל הסיפור הזה השפיע עליו בצורה לא נורמלית. טוב, אבל עכשיו הכל נגמר"
"מה נגמר!" אימא שלה ניגבה את הדמעות. "חכי הוא הולך להשתולל פה"
ציון ואבא של אלינור נכנסו. ציון הביט ברצפה, עצוב לגמרי.
"מנחם בוא נרד למטה להעביר את האוטו יותר קרוב" אמרה האימא.
"אני לא משאיר אותם פה לבד" אמר. ציון עמד ליד הקיר, ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. ידעתי שזה לא הזמן לתקוע פה מבטים מול כולם אבל העצב שלו קרע גם אותי מבפנים, והרגשתי צורך עצום להיות איתו עכשיו, להגיד לו שאני אוהבת אותו. הוא הסתכל לי בעיניים והבין את המסר הזה.
"יאללה יאללה בוא כבר" אימא של אלינור משכה את בעלה בתנועות עצבניות אל המעלית. אלינור חייכה.
"ציון, אתה בסדר?" שאלה.
"כן..." ציון התיישב לידה. "איך את מרגישה?"
"יותר טוב. אל תדאג, אני אהיה בסדר. פשוט עכשיו עדיף שנשמור מרחק...כי אבא שלי עצבני, מבין?"
"אם את צריכה משהו..."
"ציון!" היא לקחה את היד שלו. אני ואורטל רק עמדו והסתכלנו. "אני אומרת לך, אל תדאג לי. תדאג לעצמך, תסדר את החיים שלך" והסתכלה עליי. "אני מבטיחה לך שאני אהיה בסדר"
"בסדר" ציון נתן לה נשיקה בלחי וקם. "תשמרי על עצמך"
היא קרצה לו, ועשתה לאורטל סימן שתבוא.
"ציון כדאי לך ללכת מפה" אמרה אורטל. "כי עכשיו מנחם יבוא וסתם יהיה בלגן"
"תרגישי טוב אלינור" אמרתי לה. "אני מקווה שהכל יהיה בסדר"
"תודה מאמי" אמרה.
אני וציון הלכנו לכיוון המעלית. במעלית ראיתי שהוא נשען על המראה ומביט ברצפה. עברתי עם היד על הפנים שלו.
לא לקחנו מונית...פשוט הלכנו לכיוון העיר ברגל, יד ביד. ציון לא דיבר כל הדרך. היה חם מאוד בחוץ, אבל אנחנו הלכנו ולא הרגשנו כלום...לפחות אני לא. הרגשתי רק את היד של ציון, כל-כך חמה. אהבתי אותו יותר מאשר את החיים באותו רגע.
:!: :!: :!: :!:
מה דעתך על השמך?
איך הוא עומד בזה? אף פעם לא ראיתי אותו ככה. זה כנראה היה אחד הרגעים הכי קשים בחייו...גם עליי עברו דברים בעבר, וגם אני עברתי במובן מסוים ואפילו יותר חזק מה שעבר עליו עכשיו, וממש לא לקחתי את זה כמו אלינור אלא יותר כמוהו. כל הריקנות הזאת במבט שלו...
עצרנו באותו פארק יפה שישבנו בו באותו ערב. ישבנו על הספסל, ושוב ראינו הרבה דשא, עצים שפורחים בורוד וילדים קטנים משחקים. ציון נשען על הספסל והסתכל לשמים. התקרבתי אליו, הוא הניח את ראשו על כתפי, וגם אני שלחתי מבט לשמים. ושוב, כמו הרבה פעמים בזמן האחרון שאלתי: למה, אלוקים? למה אנשים צריכים לעבור את כל האתגרים האלה? כמה כאב יכול לשאת לב אחד?
"נטלי..." אמר פתאום ציון. "אני לא מאמין. אני פשוט לא מאמין שזה קרה לי, את קולטת?"
"אני מבינה שלקחת את זה חזק ללב" חיבקתי אותו.
"את לא מבינה...למרות כל הנסיבות, ולמרות הכל, זה היה ילד שלי...למה הוא היה צריך להיווצר דווקא ככה? ברגע לא נכון, עם בחורה לא נכונה, וגם להיגמר ככה? אז בסדר, יצאנו שני מפגרים, התנהגו כמו טיפשים, אבל מה הוא אשם, מה?"
"תאמין לי שאני מבינה אותך מצויין" אמרתי, ולא פירטתי יותר מזה. "זה קורע את הלב, אני יודעת, אבל מה אפשר לעשות?"
"אני שונא את זה" ציון הסתכל לי בעיניים וראיתי שהעיניים שלו מתמלאות שוב בדמעות ובכאב. "פשוט שונא את זה!"
"נשמה שלי" אמרתי לו. "אם אתה רוצה לבכות, תבכה כמה שבא לך, אני פה, אל תשכח את זה לרגע"
"רק את מביאה לי תקווה" אמר. "חוץ ממך הכל שחור בחיים שלי" וחייך פתאום.
"כן אה...אתה לא יודע מה הייתי מוכנה לעשות עכשיו כדי שלא תהיה ככה"
"מספיק שאת פה...כי דוגרי אני לא מסוגל להסתכל בעיניים לאף אחד...אני מרגיש כל-כך אשם. "
לא שאלתי אותו על מה הוא דיבר עם אבא של אלינור כי זה היה ממש מיותר. הבנתי שזאת הייתה שיחה קשה שפגעה בו.
"ציון" אמרתי. "אין לך מה להרגיש אשם...כי אתה באמת לא...אתה יודע מה? עצם העובדה שאתה עכשיו מרגיש ככה מראה שלא מגיע לך לסבול בעניין הזה...ואני אומרת לך את זה מנקודת מבט של אלינור, של מי שזה לא יהיה"
הוא שתק, רק ליטף את היד שלי.
"כשתהיה גדול" אמרתי. "תוכל להקים משפחה ועוד יהיו לך ילדים, ואתה תהיה מאושר אז"
"אני יודע...פשוט הגורל לא הוגן"
ושוב, איך לא, נזכרתי בשיר הזה: "למה הגורל כזה הוא פוגע בטובים..." כן באמת, למה הגורל תמיד פוגע בטובים? ועכשיו הסתכלתי על ציון, על איך הוא מתענה בגלל מה שקרה, ופתאום מצאתי תשובה לשאלה הזאת. פעם לא הבנתי, אבל עכשיו, כשהאור נכנס לחיי בדמות ילד יפה ומדהים, שיושב עכשיו פה לצידי, הצלחתי לתת לעצמי תשובה.
הגורל פוגע בכולם, גם בטובים וגם ברעים, זה נכון. פשוט כל אחד לוקח אחרת את המכות של החיים, המכות של הגורל. הבן אדם הרע, זה שלא מרגיש יותר מדי, מבליג על זה בקלות. יש אנשים עם לב של אבן, ולב של אבן כמעט לא יכול להישבר. אולי יש אנשים לא רעים שיודעים לשמור על הלב שלהם, שפועלים עם המוח ולא עם הלב כדי להתמודד עם הכאב...אבל הקטע הוא שאם הבן אדם טוב, אז הלב שלו רגיש באופן טבעי, והוא לוקח הכל יותר קשה. הרבה יותר קשה. בן אדם טוב נותן את הלב, מתמסר לתחושות ולמצבים של החיים, וברור שהוא נפגע תמיד. ולכן, הגורל פוגע בטובים.
וציון הוא באמת, אבל באמת, אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי. יש מעטים כמוהו, אבל אם כולם היו ככה העולם היה יותר יפה.
"אתה יודע מה?" אמרתי. "בשביל זה אנחנו פה...אני אשמור עליך ואינשאללה לא תדע עוד כאב"
בערב חם של סוף יוני, כשהשמיים נראו עמומים והחושך התחיל לרדת כבר, ישנתי על המיטה שלי. פתאום הפלאפון שלי צלצל. הייתי בטוחה שזה שעון מעורר, אבל אחרי כמה שניות קלטתי שזה הצלצול שלי. לחצתי במהירות על המקש והצמדתי את הפלאפון לאוזן.
"הלו" אמרתי בקול רדום.
"מה נטלי נרדמת? " שמעתי את הקול המבסוט של ציון.
"הערת אותי" רטנתי.
"קומי ותתחילי להזיז את עצמך" אמר. "למה עוד עשר דקות אני אצלך ואם את מאחרת אני מרביץ לך"
"יאללה שקט שקט" צחקתי. "אני כבר מתארגנת"
קמתי, ונכנסתי למקלחת. לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, מתחת למים קרים, כמו שאני אוהבת. אני רק יודעת, שהצלצול בדלת נשמע בדיוק כששמתי חלוק מגבת.
סגרתי אותו על עצמי קצת יותר טוב, ויצאתי לפתוח את הדלת.
ציון עמד בפתח, עם שרוואל לבן וחולצה כחולה, ונראה כל-כך מושלם. היה לו את הסרט הרגיל שלו על השיער, וחיוך על הפנים. ברק בעיניים, יופי משגע, והבעת פנים הכי מדהימה שיש לו.
"תגידי לי מה זה פה ספא?" הוא עשה את עצמו כאילו הוא עומד למשוך בחוט של החלוק. זזתי אחורה. "בואי לפה" הוא הצמיד אותי אליו ונישק אותי בפה. היה לו ריח מתוק של בושם, וטעם של אהבה. באמת. בחיים, אבל בחיים, לא הרגשתי כל-כך הרבה אהבה אליו.
"ציון נשמה אני צריכה להתלבש" אמרתי לו.
"למה, תבואי ככה" אמר, עם חיוך תמידי בעיניים שחזר אליו.
"טוב, אני הולכת להתלבש"
"אני מציץ" אמר, והלך לכיוון החדר.
"חחח, הבגדים שלי באמבטיה" צעקתי לו וננעלתי שם.
הם באמת היו באמבטיה...לבשתי חצאית לבנה וקולר לבן, צמידים על היד, טבעות ועגילים, ייבשתי את השיער עם פן במשך כמה דקות, ואז יצאתי.
ציון ישב על המיטה בחדר שלי והסתכל על הקיר. לא הבנתי על מה הוא מסתכל ככה, ופתאום ירד לי האסימון. הייתה שם תמונה מודפסת שלו, בלי חולצה, בבריכה.
"את מטורפת ממש" אמר, וצחק בשקט.
"מה, תמונה יפה. זה כמו שאני ישים פוסטר של דוגמן"
"תורידי את הזוועה הזאת" אמר. "אני דומה פה לעטלף"
"שתוק" דחפתי אותו על המיטה.
"מה זה?! חוצפנית!" הוא קפץ משם, תפס אותי וזרק אותי על המיטה. "תגידי לי מי את חושבת שאת?! "והכל עם החיוך המתוק הזה, עם מבט מלא אור ואהבה.
"אני נטלי דוידוב נעים להכיר" אמרתי.
"מחבלת קטנה" אמר. "חכי מה אני אעשה לך"
"אני צריכה לייבש את השיער" אמרתי בקול לחוץ כי הוא מעך אותי.
"תשכחי מזה" הוא התחיל לבלגן לי את השיער עם הידיים.
"נו ציוןןן" עשיתי פרצוף אומלל. "תשחרר אותי"
"לא רוצה" אמר, ונשך אותי בלחי.
"אאוץ'...יא בהמה אתה רוצה להרוג אותי?" דגדגתי אותו.
"טוב את יודעת מה קומי" הוא עזר לי לקום. "נוותר לך הפעם"
קמתי, והלכתי להביא את הפן.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא הלך אחריי.
"להביא את הפןןן" צעקתי לו מהאמבטיה.
"להבין את הפןןןן" חיקה אותי. "תיזהרי ממני"
לקח לי כמה דקות לסדר את השיער, ואחר-כך יצאנו מהבית.
"נלך ברגל?" שאלתי.
"לא, ניקח מונית" אמר. "הנה בדיוק יש פה..."
הוא עצר את המונית הראשונה שעברה ברחוב, כדי שניסע לבית של אלעד, שם התקיימה מסיבת סיום של הכיתה שלנו. כל הדרך במונית החזקנו ידיים, ומדי פעם הוא עשה לי פרצופים ואני החזרתי לו.
הדרך הזאת במונית נראתה לי משום מה כמו הדרך אל האושר המושלם שלי. ציון הכין לי הפתעה, אבל בטעות שמעתי את הכל מחברים שלו, וידעתי טוב מאוד שהוא הולך להציע לי חברות באופן רשמי במסיבה הזאת. עכשיו, כשהכל כבר מאחורינו, כשבזכות החברים שאוהבים אותו ללא תנאי וגם בזכות האהבה שלנו, ציון התחיל להתגבר על הכאב שלו ושוב לחייך ולצחוק, כשאלינור השלימה עם ההורים שלה וחזרה ליחסי ידידות בלבד עם ציון, אבל תפסה קצת דיסטנס ממנו בשביל לא להפריע לנו וגם בשביל לא להזכיר לו דברים קשים, עכשיו כשהרגעים הכי קשים כבר מאחורינו, הגיע הזמן לממש את האהבה ולהתחיל את הקשר מרגל ימין, כשהמצב בסביבה טוב ולא מדכא כמו שהוא היה...
כשהחזקתי את היד של ציון ונשענתי על הכתף השרירית שלו, הרגשתי לא סתם מאושרת. הרגשתי איך השלמות ממלאה אותי, מכניסה לי אוויר לריאות, מוחקת את מכאוביי בלי להשאיר כלום...חיים שלמים פתאום נראו לי מאחוריי. זכרתי את הרגע שבו ראיתי את ציון לראשונה, בכיתה ז'...ישבנו במעבדה באשכול פיס, ואז שני ילדים מז' 1 נדמה לי, שאחד מהם היה ציון, נכנסו לקחת משהו. ציון נראה לי ממש קטן, כי הוא היה הרבה יותר נמוך ממני אז. הוא התחיל לגעת במחשב שהיה שם ולזרוק דברים על מישהו. "ציון יא לא מפותח" צעק לו איזה חבר שלו מהכיתה שלי. בסוף המורה הוציאה את שניהם מהכיתה.
ככה הוא נראה לי בהתחלה, קטן ולא בולט בשטח, סתם ילד שובב שעושה בלגנים קטנים וגדולים. היה לנו מספיק כאלה בחטיבה. עכשיו, בגלל שאני הייתי ב5 והוא היה ב1, לא למדתי איתו בשום מקבץ ובקושי ראיתי אותו. רק אחר-כך בספר מחזור צחקתי מכל הלב על מה שרשמו עליו, וגם ראיתי תמונות שהוא עומד בלי חולצה עם חברים שלו ומראה שרירים. סחטיין על הגוף, חשבתי. גם אהבתי כבר אז את החיוך שלו.
בתחילת כיתה יא' גיליתי שהוא בכיתה שלי, ובהתחלה לא שמחתי, כי חשבתי שהוא ילד מגעיל. לא פירשתי נכון את כל היציאות שלו, ועשיתי ממנו סנוב מתלהב, מניאק חסר תקנה, מה לא. אחר-כך קיבלתי רמזים: "הוא אחלה ילד" "תפסיקי לחשוב שהוא סנוב", מה לא. אחר-כך שירז, החברה הכי טובה שלי, אמרה לי שהוא ממש בסדר, וכבר התחלתי להאמין. בסופו של דבר קלטתי שגם אליי הוא מתייחס טוב, והוא גם התחיל להצחיק אותי בצורה לא נורמלית. ראיתי שכולם אוהבים אותו, וזה לא סתם.
אפילו אז בתחילת השנה, למרות ההתנהגות הלא מובנת שלו, חשבתי: "וואי מה היה קורה לי אם הייתי מתאהבת בו? בטוח הייתי סובלת בטרוף". כי ידעתי שאני מסוגלת...פשוט באותה תקופה הייתי נעולה על מיכאל, ולא פחדתי מזה. אבל תמיד ראיתי שהוא בדיוק הטעם שלי, אחד האנשים הכי יפים שאני מכירה. ידעתי איך אני מגיבה לבנים כמוהו, היה לי את העבר שלי באהבות לפני שנים, ובכל זאת אמרתי לעצמי: לא נורא, זה צפוי מדי, כנראה שזה לא יקרה.
מספר חודשים כל זה היה באוויר...ציון העלה לי חיוך על הפנים כשהייתי עצובה או ממש בדיכאון אפילו, ציון תמיד היה נוכח...ועם כל הסיפורים והאהבות מסביב, עם כל הבלבולים, הקשיים, האתגרים- משום מה תמיד ראיתי את ציון באיזשהו מקום.
והנה, באותו טיול שנתי ששינה את חיי, כשהצלחתי להשתחרר סופית מהזיכרון המעיק של מיכאל, פגיעה באהבה ודיכאון של חודשים, כשראיתי את האנשים הנפלאים שלצידי, ובעיקר כשראיתי את ציון שלושה ימים בלי הפסקה, בימים ואף בלילות, הבנתי שאני פשוט אוהבת אותו. היה איזה קטע שראיתי אותו עצוב, וזה כאב גם לי.
ציון הפך להיות החלום שלי, בימים ובלילות.
אחר-כך אני וחבר שלי לשעבר עומרי שלמד פעם איתי ואחר-כך עזב, שהיה חבר שלי בחורף, החלטנו לחזור. הלכתי על זה, אבל לא הייתי מסוגלת לשכוח לרגע מציון.
ואחר-כך קרה כל מה שקרה...
והנה עכשיו הכל פתאום שונה. עכשיו התגשם לי החלום, ונכנס האושר לחיי. כי לא סתם התאהבתי בציון ולא סתם קשרתי את גורלי אליו. מה שהיה בינינו באוויר, היה קיים גם מהצד שלו. יש את הדברים האלה בחיים, והם אלה שנותנים את הטעם להמשיך לחיות.
הייתי מלאת אהבה באותו רגע. הסתכלתי על הילד היפה הזה, עם ברק מיוחד בעיניים, חום וחיבה שהוא מקרין, והרגשתי את אחד הדברים הכי חזקים שאפשר להרגיש. אני לא יודעת אם היה קיים רגש כזה אצלי אם ציון לא היה קיים. כנראה שאהבה כלפי כל בן אדם היא מיוחדת ורק הוא יכול לעורר אותה. כנראה שיש סוג של אהבה בשביל כל בן אדם, ולכן סוגי האהבה הם אינסופיים. ובכלל, כשזה נוגע לבני אדם, אי אפשר לקטלג ולהכליל. כל אדם הוא עולם במלואו. לכן כבר לא השוותי את ציון לאהבה הראשונה שלי שנמשכה שנתיים וחצי, ילד שהיה ונשאר דומה לו איכשהו. הבנתי שציון יש רק אחד, ואהבה כזאת יש רק אחת.
כמה יפה זה לאהוב, כי באותו רגע הבן אדם הופך להיות כל-כך מיוחד בשבילך. אם אוהבים מישהו, הוא פתאום נראה כמו הטעם לחיים, וזה כל-כך טוב לראות מולך את הטעם לחייך.
את ציון אני אוהבת, כמו שאוהבים גבר, ציון הוא החיים שלי.
וכל אותם אנשים אהובים שנמצאים איתי במשך שנים, חמש שנים שאני חיה בארץ הזאת, הם גם טעם לחיים. כשאני רואה אותם אני מרגישה את התחושה הזאת של השתייכות, כאילו יש לי מקום בעולם, כאילו אני לא לבד. זה הבית שלי, אלה האנשים שלי, ואין אושר יותר גדול מזה.
מיכאל אמנם גם היה הכל בשבילי, אבל טעיתי לגביו. למרות הכימיה האדירה בינינו והרגש שיצרנו ביחד בזמנו, והקרבה, הוא היה ונשאר זר במובן מסוים. והיום אני מבינה שלא הייתי מוותרת על כל מה שיש לי פה, בשבילו. כי אלה האנשים שאף פעם לא יאכזבו, כמו משפחה. בן אדם מבחוץ יכול לתקוע סכין בגב ברגע אמת, וכאן זה לא יקרה. כי אלה לא אנשים מבחוץ, אלא אנשים מהעולם שלי.
וגם ציון, הוא חלק מהעולם שלי.
באותה מסיבה, הביאו את אותו הילד שהיה אהבה ראשונה שלי, אלירן צברי, כדי שיהיה די ג'י. כמו במסיבת יום ההולדת שלי לפני כיתה ז', כמו בהרבה מסיבות אחרות. ראיתי בשלב מסוים את ציון ניגש אליו, ומתלחש איתו על משהו.
אחר-כך שניהם צחקו, אלירן טפח לו על הגב, וציון חזר אליי. כל הערב, בלי הפסקה, היינו ביחד. אנשים כבר צחקו מרוב שאי אפשר היה להפריד בינינו. חברות שלי אפילו קינאו.
"טוב, שחררי אותו רגע, ציון שלך לא יברח לך לשום מקום"
"דיר באלק לגנוב לי אותה" השתיק אותן ציון, וצחק אחר-כך. "סתם. אבל הערב היא רק שלי..."
"נטלי!!! מה אנחנו עז?" שירז גם נשפכה מצחוק כבר.
"צ'טערת" אמר ציון, ועשה לה פרצוף.
ופתאום שמעתי מנגינה מוכרת עד מוות, זאת שגרמה לי לבכות בטיול שנתי והחזירה אותי כמה שנים אחורה, לימים שאהבתי את אלירן, לשנה הראשונה שלי בארץ הזאת. הלב שלי נצבט באותו רגע. הסתכלתי על אלירן והוא קרץ לי. פעם רקדנו סלואו אני והוא במנגינה הזאת...רק זיכרונות טובים...אז מה אם בכיתי אחר-כך...
ציון עמד לידי, והחזיק את היד שלי. האנשים לא התלוננו ששמו שיר ישן כל-כך, והתחילו לרקוד סלואו. חלק סתם רקדו עם ידידות שלהם, חלק היו במעגל...אני וציון רקדנו קרוב קרוב, והאושר מילא אותי. רציתי לבכות, והרגשתי איך דמעות של אושר טהור זולגות לי על הפנים.
"לכל אחד יש ת'אחת שלו, שתסגור איתו מעגל, לכל אחת יש ת'אחד שלה שיבוא וייפול בגורל..." זמזם ציון בשקט והסתכל לי בעיניים, והשיר היפה והישן הזה התנגן לו, בטוח שציון זכר מה שסיפרתי לו על הנוסטלגיה שיש לי, ודיבר עם אלירן...הוא הצליח לגעת לי בנקודות רגישות, במיתרים הכי נסתרים בנשמה שלי, וציון הסתכל לי בעיניים וחייך.
הרבה אנשים שרו בזמן הריקוד הזה, אבל אני שמעתי רק את הקול החזק והגרוני של ציון. איך הם חשבו על זה, אלוהים...מאיפה זה בא להם...למה אני בוכה ככה?
"ואת הנשמה המתוקה שלי, היחידה שמדליקה אותי..." שר ציון. ופתאום הוא הפסיק, הסתכל לי בעיניים ושאל:
"רוצה להיות חברה שלי?"
צחקתי באותו רגע. אשכרה חזרנו לכיתה ו'. אבל הקשר בינינו כבר היה עמוק באותו רגע.
"כן" אמרתי בשקט.
באותו רגע התנשקנו, והמשכנו לרקוד עד הסוף השיר תוך כדי נשיקה ארוכה. האנשים קלטו שסוף-סוף זה קרה ואנחנו חברים, ומשום מה התחילו למחות כפיים. בעיקר אלירן, שאותו אני תמיד אמשיך לאהוב כמו אח, שתמיד היה כמו אח גדול בשבילי ועוד הרבה אנשים...הוא מחא כפיים הכי חזק. כיתה של מופרעים, בחיי. איך אני אוהבת אותם...
באור של כוכבים, יומיים לפני החופש הגדול, באוויר חם של תחילת קיץ, כשהשמיים כבר היו כהים, החיוך של ציון מול עיניי סינוור אותי. חיוך לבן כמו שלג על פנים חומות כמו שוקולד חלב, אור בעיניים, ואהבה טהורה לגמרי במבט. הוא חיבק אותי, ואלירן בינתיים המשיך עם המוזיקה, יותר קצבית ופחות מזרחית, ואני הרגשתי איך אני מתמלאת מבפנים באור. כבר מזמן לא הרגשתי כמה טוב אהבה יכולה לעשות על הלב. ועכשיו ידעתי שאהבה היא אושר.
הסוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!
יפההההההההההההה אבל חבל שלא סיפרת מה קרה לה עם מיכאל מה שהיא לא רצתה שציון ידע!!!
אבל מהמם כישרונית את!!
ווואי barbie כפרות עלייך איזה סיפור מדהים!!!
אין אחד היפים ביותר שלך לטעמי..התמכרתי אליו בטירוףףף...פשוט סיפור מ-ד-ה-י-ם ואני מחכה לעוד הרבה סיפורים נוספים :wink:
יואווווווווווווווווווווו איזה סיפור מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
מה זה אפשר להזדהות אם זה
יואוווווו מאמי חולה עליך אלה שלי
את מתכוונת לכתוב לנו עוד סיפור?
פליזזזזזזזזזזזזזז
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי