איזה יפה.....את חייבת להמשיךך.דחוףףףףףףףףף
איזה מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
אני מזההההההההה במתחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז תמשיכיייייייייייייי מתוקההההההה
חולה על הסיפור הזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סוף סוף המשך!!!!!!!!!!!!!!
מהמם מאמיי !!!
וואי ברבי איזה סיפור מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםם
די אני מכורה כבררררררר
ה-מ-ש-ך-!!!!!!!!!!
:cry: :cry: :cry: :cry: תמשיכי!
QUOTE
יאאאאא איזהההההההההההההההה יפפפפפפפפהההההההה
את חייבת להמשייךךך!!
אמא הזדעזעתי כשקראתי על האונססס...איזה מפחיד זההה...מסכנהה!..
תמשיכיי בבקששששששההההה
:!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!:
יאאאאאאאאאאאאא איזה פחחחחחחחחחחדדדדדדדדדדד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
😢 😢 😢 😢 :cry: :cry: :cry:
תמשיכיייייי פלייייייייייייייייזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
[b]אוווווףףףףףף נוווו...כולם מייבשים אותנו פה...
אלה נשמה [size=24]תמשיכיייייייייייי
יאואואואואואואואואואוואואואו איזה סיפור מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני רוצה המשך ומהרררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
אני כאן עם חברה שלי אירנה וקראנו שוב את הסיפור המדההההההההההההההההים שלך!!!
תמשיכי כי אנחנו ממש מתות עלייךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך!
ועל הסיפור גםםםםםםםםםםםםםםםם!
"אל תדאגי... יהיה בסדר.. אני אתך!" "אה ומה עם אורטל?" נזכרתי פתאום. "שיטטט אורטל, היא נשארה לשמור על שירן.." "חחחח אורטל שומרת על שירן?? תזהר שהיא לא תנתק לה בטעות את האינפוזיה.." צחקקתי קלות. "את מחייכת זה כבר טוב.." אמר אלעד וחיבק אותי. "באמת.. מה איתה? רגע אני אתקשר לראות אם היא חיה.." אמרתי והרמתי את השפופרת. "הלווו.." בטלפון בקע קולה הישנוני של אורטל. "אורטלי? הערתי אותך?" "כן...." אורטל פיהקה. "סורי מאמי..." "האביר על החזיר אצלך?" "חחח כן.. הוא אצלי.. תודה על הכול מאמי.." "תעשי לו ילד.." אמרה אורטל ושוב פיהקה. "טוב מרוב העייפות את כבר מתחילה להגיד שטויות.. אז תחזרי לישון נשמה אני לא אפריע לך.." סבבה.. לילה טוב מאמי תיהני."
"נו היא בסדר?" "חח כן.." "איך את מרגישה מתוקה? את רוצה משהו אולי?" "לא... אני בסדר .. תודה!" "יואו.. אני עדין מזועזע.. יא אללה.." "דיי.. דיי אלעדוש בוא לא נדבר על זה..." אמרתי והרכנתי את ראשי על כתפו. "אבל רגע דיקלה... את הודעת על זה למישהו? פנית לעזרה?? משהו?!" "הייתי כמה שנים בטיפול פסיכולוגי.." "ו..? עזר?" "כן.. קצת.. כי הייתי ממש בטראומה.. ופשוט פחדתי מהצל של עצמי.." "כן.. אני מתאר לעצמי.. אבל לא פניתם למשטרה? לאנשהו? איך יכולת לשתוק כל כך הרבה שנים?? זה לא יאומן פשוט!" "לא רציתי לספר לאף אחד.. כל כך התביישתי... הם.. בני זונות הרסו לי את החיים עוד בגיל הילדות.. הם לקחו את אימא שלייייי.. ואת הבתולין שלי.. אבל לא אכפת לי מעצמי.. אני רוצה את אימא שלי בחזרה... זה לא פייר." בכיתי. "ששש.. דיי דיקלונת.. את צריכה להיות חזקה.. יפה שלי.." "אפילו אם עברו 10 שנים מאז.. אני עדין רואה את התמונות חולפות מול העיניים שלי.. ופשוט גורמות לי להזדעזע מחדש.. היא מתה מול העיניים שלי אלעד.. מול העיניים.. ראיתי איך יורים בה.. ואיך נשפך ממנה כל הדם.. הייתה שלולית דם על המיטה.. אפילו אבא שלי נאלץ להחליף את המיטה, הוא לא היה מסוגל לישון במיטה שבה הרגו את אישתו.." ראיתי איך הדמעות מופיעות בעיניו של אלעד... הוא בכה יחד איתי. "ואתם לא ניסיתם למצוא את האנשים האלה?.." "לא.. איפה.. אתה חושב שהיה לנו זמן לחשוב על לחפש אותם? וחוץ מזה לא יכולנו לעשות כלום נגדם..." "אז זהו שאת צריכה לעשות משהו! אפילו להגיד במשטרה.. עזבי שחלפו 10 שנים... אבל הזיכרון עדין טרי!" "עזוב אלעד..." "את לפחות יודעת איך קוראים להם?" "לאחד מהם... ויקטור לוי... אוחח השם הזה עושה לי צמרמורת..." "טוב דיי בואי לא נדבר על זה... עכשיו 6 בבוקר..." "מה כל הלילה דיברנו על זה?!" "חחח כנראה.." אמר אלעד. "ווואו... חתיכת שיחה..." אמרתי בפליאה. "אוקיי אז עכשיו הולכים לישון.." אמר אלעד וסחב אותי לחדר. "לילה טוב מתוקה.." הוא חיבה את האור ונשכב לידי, הוא חיבק אותי ושנינו נרדמנו.
***
בבוקר, כלומר בצהריים בערך ב3 כשקמנו. כלומר צלצול טלפון העיר אותנו. "הלו.." אמרתי ופיהקתי. "דיקלהההה.. למה לא באתם היום לבית ספר.... החלטתם לחגוג על חשבון הלימודים הא? מאמי זה כיתה י"ב זה לא צחוק!" "אוקי.. סיימת?" "לא איזה סיימתי יש לי עוד שנה שלמה ומייגעת.." "לאאא סיימת לבלבל לי את השכל על הבוקר??" "חחח דבר ראשון זה לא בוקר... ודבר שני רק התחלתי!" "אוקי.. מאמי פשוט נרדמנו רק בבוקר.. עד 6 בבוקר רק ישבנו ודיברנו.." "על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?!" "סתם... כל מיני.." "יש משו שאת מסתירה ממני?" חכמה האורטל הזאת. "מאמי למה שלא תקפצי אליי ונדבר?" אמרתי. "וואלה רעיון פצצה.. אני כבר אצלך.."
"מה? " אמר אלעד והסתכל עליי ברכות. "אורטל הזועמת תכף תבוא לפה..." "ואת תספרי לה מה שסיפרת לי?" "לא יודעת.. היא תחנוק אותי ששנתיים לא סיפרתי לה...." "מאמי עדיף שתספרי לי.. היא חברה מצוינת, היא תתמוך בך!" "אוקיי..." "יפה שלי אני הולך לראות מה עם שירן.. בכל זאת היא תיבהל כשלא תראה אותי דבוק למיטה שלה.." "אממ טוב.." אמרתי באכזבה. "אל תדאגי מאמי.. היא לא תצליח לשכנע אותי להישאר איתה.." "חח מקווה מאוד בשבילך..." אמרתי באזהרה. "למה תעשי לי??" "לא כדאי לך לדעת!!" אמרתי ונישקתי אותו. “פששש אם זאת תהיה הנקמה אני מוכן לקחת סיכון.." אמר וקרץ לי. "טוב יאלללה לך.. חחח"
כשאלעד הלך באה אורטל. "היי מאמי!!!!!" אמרה וחיבקה אותי, היא לא נראתה כועסת והתבוננה בשובבות. "נווו.. אז כל הלילה דיברתם?!" אמרה וקרצה לי. "כן.... זה לא מה שאת חושבת יא ראש כחול שכמותך.." אמרתי לה. "ועל מה דיברתם?" "סתם..." "אוי נו באמת.. אני לא נולדתי אתמול!" "נו דיי אורטל את חייבת להתערב בכל דבר?!" הרמתי את קולי. "אה ככה??? סבבה!!" אמרה אורטל ועשתה פרצוף נעלב. "סורי מאמי..." "אז עכשיו אני מתערבת?? אחרי שעזרתי לך להשיג את אלעד.. ואחרי שתמכתי בך ודאגתי לך.. וזו התודה שלך?!" "טוב מצטערת מאמי... יש משהו שאני צריכה לספר לך.." "ספרי!!" "אבל את תהרגי אותי ששנתיים לא סיפרתי לך.." "לא חשוב.. מקסימום אני אהרוג אותך אבל לפחות אני אדע את הסוד שלך חחח.." צחקה אורטל. "מאמי.. זה לא קל.." "נו יאללה.. שפכי.." "אף פעם לא סיפרתי לך.. ש... אנסו אותי.. כשהייתי קטנה.. ילדה בת 8.." הפעם לא יכולתי לבכות כי הדמעות שלי קפאו בעיניי. אורטל השפילה את מבטה. נורא הופתעתי, ממנה ציפיתי לתגובה אחרת.. "אני יודעת.." אמרה פתאום. "מה?! מאיפה את יודעת!?"
אתר האהבה הישראלי