טריסטן ואיזולדה — האהבה שלא ידעה גבולות
סיפורם של טריסטן ואיזולדה הוא אחד מסיפורי האהבה הגדולים של ימי הביניים. אביר צעיר ונסיכה שנועדה למלך — שניהם שותים בטעות שיקוי אהבה ונקשרים בקשר בלתי ניתן לניתוק. הסיפור, שנכתב במספר גרסאות במאה ה-12, עיצב את הדמיון הרומנטי של אירופה ומעלה שאלות חדות מנקודת מבט יהודית.
העלילה: משיקוי ועד מוות
טריסטן, אביר אמיץ, נשלח על ידי דודו המלך מארק מקורנוול להביא את איזולדה מאירלנד כאשתו של המלך. בדרך חזרה, שותים טריסטן ואיזולדה בטעות שיקוי אהבה שהוכן עבור איזולדה ומארק. מרגע זה, אהבתם בלתי נמנעת — הם נמשכים זה לזו בכוח שאין לעמוד בפניו.
איזולדה נישאת למלך מארק כמתוכנן, אך היא וטריסטן ממשיכים את אהבתם בסתר. הם מגורשים, נפרדים, מתאחדים שוב — ולבסוף מתים, כל אחד בנפרד, אך מקברותיהם צומחים שני עצי קוצים שענפיהם שזורים — סמל לאהבה שלא ניתן להפריד אפילו במוות.
שיקוי האהבה הוא מטפורה: האהבה אינה בחירה — היא גורל שנכפה על האוהבים.
שיקוי או בחירה? השאלה המרכזית
השאלה העמוקה ביותר שהסיפור מעלה: האם טריסטן ואיזולדה אחראים לאהבתם? הם לא בחרו לשתות את השיקוי. האהבה נכפתה עליהם. האם אפשר לשפוט אותם על מעשים שנבעו מכוח בלתי נשלט?
גרסאות שונות עונות בדרכים שונות. תומאס מבריטניה מציג את האהבה כגורל טרגי שמעורר חמלה. ברול, בגרסתו, מציג אותה כפחות רומנטית ויותר ככוח טבע עיוור. בכל הגרסאות, שיקוי האהבה משמש כתירוץ מוסרי — הוא מאפשר לקורא לאהוד את הגיבורים למרות שהם מפרים את הנאמנות למלך.
המסורת היהודית דוחה רעיון זה מיסודו. הרמב"ם הדגיש שהבחירה החופשית היא עמוד התווך של כל מוסר: "רשות לכל אדם נתונה — אם רצה להטות עצמו לדרך טובה, הרשות בידו". אין שיקוי שמבטל את האחריות. אפילו "יצר הרע" — הכוח הפנימי החזק ביותר — אינו מבטל את הבחירה.ההשוואה לסיפורים מקראיים
סיפור טריסטן ואיזולדה מזכיר מספר סיפורים מקראיים, אך ההבדלים חושפניים:
דוד ובת שבע: גם כאן מלך ואהבה אסורה. אך במקרא, דוד נענש — "מדוע בזית את דבר ה'?" אמר לו נתן הנביא. אין שיקוי שמצדיק. אין רומנטיזציה. יש חטא ותשובה. שמשון ודלילה: תשוקה שמובילה לחורבן. גם כאן, שמשון אינו פטור מאחריות. הגבורה שלו אינה מצדיקה את חולשתו.ההבדל המהותי: הספרות של ימי הביניים מאדירה את האהבה האסורה — היא הופכת אותה לנשגבת, ליפה, לטרגית-אצילית. המקרא אינו מאדיר אהבה שעוברת על המוסר — הוא מראה את מחירה.
המוות כמימוש: תפיסה שהיהדות דוחה
בסיפור טריסטן ואיזולדה, המוות הוא מימוש האהבה — רק במוות מתאחדים השניים לנצח. רעיון זה — ליבסטוד (Liebestod, "מוות-אהבה") — הפך למוטיב מרכזי בתרבות המערבית, מרומיאו ויוליה ועד וואגנר.
המסורת היהודית מתנגדת לרעיון זה בתוקף. "ובחרת בחיים" — הציווי המקראי ברור. אהבה שמובילה למוות אינה אהבה נעלה — היא אהבה שנכשלה. שיר השירים מכריז "כי עזה כמוות אהבה" — האהבה חזקה כמוות, אך היא אינה זהה למוות. היא הכוח שמנצח אותו.
הרב נחמן מברסלב אמר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר — לא לפחד כלל". האהבה, בתפיסתו, היא מסע דרך גשרים צרים — לא קפיצה אל התהום.
המורשת: לקח לימינו
סיפור טריסטן ואיזולדה נותר רלוונטי מפני שהוא מציג דילמה אנושית אמיתית: מה קורה כשאהבה סותרת מחויבות? כשהלב רוצה דבר אחד והמוסר — אחר?
התשובה של ימי הביניים: האהבה עולה על הכל. התשובה היהודית: האהבה נבנית בתוך מחויבות. לא בגלל שהמוסר חשוב מהאהבה — אלא מפני שאהבה ללא מוסר הורסת את עצמה. טריסטן ואיזולדה מתו. יעקב ורחל — בנו עם.




