טוב אז ככה נשמות.. אני התחלתי לכתוב סיפור חדש... ומכיוון שזה יקח הרבה זמן ובא לי כבר לפרסם אז אני אשלח בחלקחם מה שאני אספיק לכתוב.. אבל זה לא יהיה מהר... כל יום אני אשלח רק פרק אחד.. כמו שאתם רגילים לראות סדרות בטלויזיה.. אני אשתדל שהוא יהיה ארוך ומעניין... כי הסיפורים הקודמים שלחתי מהר כי הם כבר היו רשומים לי.. וזה אני עוד רושמת בעצם רק התחלתי לרשום.. אז קבלו את הפרק הראשון להיום:
אני אוהבת אותו.. אני כל כך אוהבת אותו. הוא בכלל לא מודע לאהבתי.. כי רק היא בראש שלו.. רק אותה הוא אוהב.. רק אותה. כבר שנה שאני עוקבת אחריו בהפסקות במבט מיואש כשרגליי מדגדגות ורוצות לפצוח בריצה מהירה עד אליו. אני לא מסוגלת יותר לראות אותם יחד.. את המקובל והמקובלת של השכבה. מלך ומלכה. ומי אני? נערה פשוטה שבחיים לא תהפוך לנסיכה יפת תואר. הם מתנשקים מול העיניים שלי כשהחיוכים מתפשטים על שפתיהם. הוא מאושר איתה, לפחות ככה הוא נראה לעיני כולם. אוף אני שונאת אותה! אני כל כך שונאת אותה!! הנה הם שוב.. שיואו למה הם עושים לי את זה??
"דיקלה!! על מי את חולמת??" שאלה אורטל כשראתה אותי עם מבט חולמני בוהה אל על. "על מי אם לא עליו??? אוף אורטלי... אני לא מסוגלת יותר לראות אותם ביחד.. בא לי לרצוח אותה!!!" "אויש אל תדאגי דיקלונת.. בסופו של דבר אלעד ישים עליך..." "הוא לא!!! נראה לך?? אני מי אני? אני סתם אחת, כל עוד יש לידו את היפה, הזוהרת , המלכה האהובה על כולם, אז מי אני?!" אמרתי והרגשתי איך דמעה עומדת לנחות מזווית עיני. "דיי.. אל תתייאשי!" אמרה אורטל והניחה את כף ידה על כתפי בעידוד. לפתע אלעד וחברתו עברו שוב על פנינו, מתגאים, עם אף למעלה וחיוך מאושר. אני רק עקבתי אחריהם עם ראשי ופשוט רציתי לרוץ אליהם ולהפריד בניהם. לצעוק לאותה הגנבת: 'עזבי אותו!! הוא שלי!!' אך לא יכולתי.. אני לא אמיצה עד כדי כך.
הם חלפו על פניי כמו רוח קלילה לפני שעוד הספקתי להניד עפעף ובתוכי נשבר הלב לחתיכות. חזרתי לכיתה ביחד עם אורטל, אבל המחשבות לא נתנו לי להתרכז בחומר הנלמד. הזוג הנערץ למד בכיתה שלי.. הם ישבו זה ליד זו וכל שנייה התחבקו עד שהמורים נאלצו תמיד להפריד ביניהם. הייתי אכולת קנאה פשוט התבוננתי עליהם מהצד וכל כך רציתי להיות במקומה. לחבק אותו, לראות את החיוך שלו שמחייך רק אליי.. לנשק את שפתיו הרכות, לגעת בו.. לדעת שהוא שלי ושסוף סוף התגשם חלומי... אבל אין מצב שזה יקרה, זה פשוט לא נועד לקרות. "דיקלה.. בוקר טוב!!" התעוררתי בבהלה מחלומי בהקיץ, על אלעד. "כן המורה?!" קראתי בבהלה. "על מי את חולמת תגידי לי? את לא יודעת שיש לך על זה עוד מעט בגרות?!" "כ.. כן.." גמגמתי.. כל כך שנאתי את המורה הזאת.. היא אף פעם לא אהבה אותי.. "אולי תשתפי את כולנו בחלומות שלך???" היא חייכה חיוך גדול ולא נחמד. "עזבי המורה.. דיי.." נהייתי כולי אדומה. "נווו.. עד שאת לא מספרת השיעור לא מתנהל.." הסתכלתי לאחור על אלעד, הוא חייך. וחיבק את חברתו המתנשאת. ואני פשוט רציתי להיקבר בתוך האדמה.
"המורה.. הניחי לה.. הילדה נבוכה.. חלאס!" פתאום שמעתי את קולו של אלעד מאחוריי. "חח אוקי רק בגלל שביקשת.." אמרה המורה, אלעד היה תלמיד אהוב שלה מאז ומתמיד. ואני לא האמנתי למשמע אוזניי.. אלעד הגן עליי, אלעד שאף פעם לא החליף איתי מילה בודדת.. חש לעזרתי.. רציתי לקפוץ משמחה, למרות שידעתי שאולי הוא היה עוזר לכל אחד שהיה נקלע למצב כזה. "נכון! הניחי לילדה המסכנה.. את לא רואה?.. היא עומדת לבכות.." אמרה גם שירן הזנזונת של אלעד בקול ציני ומתנשא כהרגלה. מה היא מתערבת בכלל.?? רציתי להביא לה מכות, אך התאפקתי. המורה המשיכה בשיעור ואני כרגיל לא יכולתי להתרכז, הסתכלתי אחורה על אלעד וחייכתי אליו, הוא חייך אליי בחזרה. שיואוו אני לא מאמינה שזה קורה.. פעם ראשונה.. פעם ראשונה שהוא התייחס אליי.. הייתי מאושרת.. וידעתי שזה אושר אבסורדי, ושאין מצב כזה בעולם שהוא יתייחס אליי מעבר לזה, ואין גם סיכוי שיהיה בינינו משהו, הרי הוא מאוהב עד השמיים, רואים עליו.. כשהוא איתה הוא מחייך מאוזן לאוזן.. תמיד מנשק אותה, מחבק כאילו מפחד להיפרד ממנה לשנייה, מתגאה, מספר לכל חבריו שהוא מצא את אהבת חייו.. את היפה בנשים.. את המלכה ששבתה את לבו.. והוא מאושר לצידה. לבי בכה בקרבי.. אני כל כך רציתי להיות במקומה.
בסוף היום אספתי את הדברים שלי והלכתי הביתה ביחד עם אורטל, חברתי הכי טובה. אורטל לצערי לומדת בשכבה ולא בכיתה, ונורא הצטערתי על כך.. כי הרגשתי כל כך לבד בתוך הכיתה הענקית הזאת שלא היו לי בה חברות, וראיתי רק מול העיניים שלי את הזוג המפואר. הם היו באמת זוג יפה ומתאים, היא הייתה פצצה והוא חתיך עולמי.. מין מצא את מינו. חשבתי בעצב.
"דיקלה.. תפסיקי כבר לחשוב עליו.. אני יודעת שהוא מדהים ביופיו.. אבל הוא גם שוויצר, מתנשא ובכלל לא בשבילך!!" "אני יודעת אורטלי... אבל מה אני אעשה נגד הרגשות שלי?!" "אוי נו באמת.. על איזה רגשות על מדברת? את לא הייתי קרובה אליו אף פעם.. אין לך דיבור איתו. את בסך הכול נדלקת עליו.. זאת פשוט אובססיה להשיג מישהו מושלם כמוהו.. אבל תאמיני לי שהוא לא מושלם.. כי יופי זה לא הכול.. הוא גאוותן.. והוא בטח אוהב המון בחורות!!" אמרה אורטל. "לא נכון!! עובדה שיש לו חברה מאוד יפה.. והוא צועק בכול פינות של הבית ספר שהוא סוף סוף מצא אהבת חייו וכמה שהיא מושלמת.." אמרתי. "אוי ואת באמת חושבת שהוא לא בוגד בה?!" חייכה אורטל כאילו קלעה בול במטרה. "לא!! אני לא חושבת.. נראה לי שהיא מספיקה לו.." "כן.. עד שימאס לו.. אני מכירה טיפוסים כמוהו.. לא יציבים ולא יודעים מה זאת אהבה.." אמרה אורטל ונאנחה. "טוב.. אולי את צודקת.. אבל אני רוצה אותו.. אני רוצה אותו איתי.. כל כך רוצה אותו.. זה הורג אותי לראות אותם ביחד כל היום מול העיניים שלי.. אני מתייסרת.. אני ר-ו-צ-ה אותו!!!" אמרתי לה. "את יכולה לרצות.. אך אני אומרת לך מעכשיו.. שאין לך סיכוי!!" אמרה אורטל.
"אבל.. אבל אורטל.. רק היום אמרת שהוא עוד ישים עליי.. מה קרה ששינית את דעתך?.." "כי.. דיקלונת חשבתי על זה במהלך השיעורים.. ו.. פשוט אני לא רוצה שתמשיכי להשלות את עצמך מאמי.. יש לו חברה.. הוא "מאוהב" בה.. כדבריו.. אז אין לך מה לעשות.. אל תסבלי סתם בשבילו! מיהו בכלל?!" "אולי את צודקת.." אמרתי לה ונפרדנו וכל אחת מאיתנו הלכה לביתה.
בלילה לא יכולתי להירדם מרוב מחשבות שהציפו את ראשי.. ומול עיניי הייתה דמותו המושלמת של אלעד.. נאנחתי ברכות.. והוצאת את היומן שלי. יומן אישי שהייתי כותבת בו ברגעים שממש הייתי חייבת לשפוך את הלב, לכתוב כל מה שאני מרגישה, וגם ככה לא יכולתי להירדם. הדלקתי את המנורה שעמדה על השידה ליד מיטתי ופתחתי את יומני במקום מסוים. מזמן לא פתחתי אותו ולא קראתי בו או כתבתי בו, וזה היה נחמד להיזכר. מה קרה לי ומה הרגשתי עוד מתקופת היסודי. התחלתי לקרוא :" הוא אמר לי שאין סיכוי בינינו.. אך התעלמתי ממילותיו והמשכתי לחלום.. " זה היה לפני שנתיים בערך. סגרתי את היומן. אני תמיד חולמת על אנשים שלא שמים עליי.. מה יהיה הסוף איתי?? אמרתי לעצמי. ואז פתחתי בעמוד חדש. והתחלתי לכתוב: "אני לא יודעת ממה להתחיל.. אבל זה חונק אותי.. הוא כזה מושלם.. הוא כזה.. שאין מילים בפי לתאר אותו.. אבל הוא לא מתייחס אליי אף פעם.. יש לו את החברה שלה.. היפיפייה.. אז מי שאני שהוא ישים לב לקיומי." סגרתי בטריקה את היומן. פשוט לא יכולתי יותר לכתוב, עצמתי את העיניים חזק חזק וביקשתי בלבי: "אלוהים עשה שהוא יהיה שלי..." פקחתי אותם ופשוט כעסתי על עצמי על הדברים השטותיים שביקשתי מאלוהים. כשיש דברים הרבה יותר רציניים. למשל לבקש שאימא שלי תחזור.. אבל זה בלתי אפשרי כי היא בשמיים.. או לבקש שלא יהיו פיגועים.. שיהיה שלום.. שלא יהיו אנשים חולים ונכים. שכולם יהיו מאושרים. אבל ביקשתי דווקא את זה..
השמךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
איזה מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
תמשיכי כבררררררררררררררררררררררררררררררררררר
יאווו איזה יפהההה יא כישרונית אחת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חחח נשמות... הפרק הבא הוא מחר 😊
איזה יפה!!!!!!!!!!!!!
אהבתי!!!!!!!!!!!!!!!!!
רוצים המשך! רוצים המשך! רוצים המשך!......!!!!
יא מהמם.... כשרונית מאוד...
תמשיכי
כ-י-ש-ר-ו-ן :!: :!: :!: :!:
תמיד אמרתי לך את זה... את פשוט ילדה מ=ו=כ=ש=ר=ת!!!!!! :wink:
אני מחכה להמשך שיבוא מחררררר....
תגובות אנשים ת-ג-ו-ב-ו-ת!!!! 8O
יפהה לאלללההה!!
כל הסיפורים שלך כאלה יפיםםםםם!! במיוחד זה שקוראים לו הנצח שלנו אני חושבת.. כמה בכיתי..
תמשיכייי 😁
רגע...
אני בשוק.......
אוקיי....
זה מהמם מוצ'ק.............
נראה לי יש לך כישרון כמו כל הכוכבים בשמים וכל טיפה קטנה של מים!!!
קיצר..................
אהבתי רצחחח שימי השמך!!!
