|
|
|
נא לחכות בסבלנות, מיד נשוב אליכם.
הזכויות שמורות!
חח סתם.. 😊
מאותו יום ובימים הבאים, טל לא זז ממנה וישב לצידה ימים ולילות, וגם אירית באה תמיד אחרי הבית ספר והייתה שם איתם בבית חולים. אבל במצבה של מאיה לא חל שיפור, היא פשוט בהתה בנקודה אחת כשמדי פעם הזיזה את עיניה או את ראשה טיפה או את פיה כי רצתה לומר משהו אך לא הצליחה. טל היה כבר מיואש, ואיבד תיקווה, חשב שהיא אף פעם לא תחזור לעצמה. הרבה אמרו לו לעזוב אותה ולהמשיך בחייו, אבל הוא לא יכול, פשוט עזיבתו תיחשב כבגידה באהבתה של מאיה. ובכל זאת בלבו עדין הייתה קרן אור של תיקווה שהם יחזרו להיות מאושרים כמו קודם. רק המחשבה על זה נתנה לו כוחות להמשיך לחכות לשיקומה.
אחרי כחודש, החלו להופיע סימנים של שיפור. מאיה כבר הצליחה לבטא מילים בודדות ולחייך, ולהזיז את ידיה, אבל רגליה עדין היו ללא תזוזה. טל ידע שהסבלנות שלו אינה לשווא וזה שווה את המאמץ שלו, גם פיזי וגם נפשי, פיזי זה הנוכחות שלו ימים שלמים וגם לילות מול עיניה של מאיה והוא ידע שזה גם משמש ככלי עזר לחזרה של מאיה לעצמה. ונפשי שממש כאב לו לראותה במצב הזה אבל הוא התגבר על הכאב והמשיך להילחם יחד עם מאיה על אהבתם ההדדית. רק חבל לו על החופשה המשותפת שהיו אמורים לחוות, אבל פספסו אותה. אבל לא היה לו אכפת העיקר שמאיה תהיה בסדר ותהיה איתו ולא משנה איפה. "מאיה.." אמר טל כשהוא בא אליה איזה יום אחד אחרי חצי יום כשהוא לא היה במחיצתה. הם התחבקו כמו שלא התראו שנים. והוא נישק אותה. "טלוש אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך!" אמרה מאיה כשבעיניה השתקפה הבעת כאב. "למה את עצובה?" שאל טל שתמיד הייתה לו הרגשה כשמאיה הייתה עצובה. "סתם.." "לא, אין דבר כזה סתם! עכשיו את מספרת לי מה קורה עם העיניים היפות האלה שאני לא רוצה לראותם עצובות!!" "חחח.." צחקה מאיה אך עדיין היה בעיניה עצב. "נו.. דברי!" אמר טל. "טל.. יש לי הרגשה שאני לא אחזור להיות כמו קודם.." "מאיה! אל תדברי שטויות, בטח שתחזרי! אולי זה ייקח קצת זמן, אבל אל תדאגי, אני אעזור לך לחזור לעצמך!" "טל.. איזה נשמה אתה, עכשיו אני בטוחה שאתה באמת אוהב אותי.." אמרה מאיה. "והיה לך עוד ספק בכך?" טל נשמע נעלב. "מאמי שלי.." אמרה מאיה ונשקה לו. "אין לי הרגשה טובה בקשר לזה.. אני לא מרגישה את הרגליים שלי.. אני.." "מאיה, זה לוקח זמן! בינתיים חל שיפור ענק במצבך! כי היית כמו צמח ולרופאים לא היה הרבה תיקווה שתגיעי למצב שבו את נמצאת עכשיו." אמר טל, אך הוא עצמו לא היה בטוח שהיא תחזור לעצמה באופן מוחלט כי הוא נזכר במה שאמר הרופא. שגם היא תחזור לעצמה יתכן שתהיה לה נכות קלה. "אבל אני לא מרגישה את הרגליים שלי!!" אמרה מאיה. "את לא צריכה להרגיש אותם.. כשתשתחררי הביתה את תרוצי כמו חתולה.." אמר טל וחייך אליה חיוך מאולץ ורצה לשכנע גם את עצמו בכך אבל היה לו קשה. מאיה גם חייכה כי היא השתכנעה בכך. אחר כך טל הלך לדבר עם הרופא על מצבה של מאיה. "היא לא מרגישה את רגליה.. מה זה אומר..?" שאל טל. "אמ.. עדין אין תוצאה סופית לבדיקות שערכנו לה לפני יומיים אך אני חושש מהגרוע מכל!" אמר הרופא. "ומה זה הגרוע מכל??" שאל טל בחרדה. "ששתי רגליה של מאיה יוותרו משותקות, ואין בידינו לעשות שום דבר.." "מה??" צעק טל. "כלומר? כלומר? מאיה לא תוכל ללכת?" "חוששני שלא.." אמר הרופא והשפיל את מבטו. "לא.. זה לא יכול להיות.. שיואוו למה אלוהים כל הצרות נופלות עלינו???" בכה טל. "אבל אל תספר את זה בינתיים למאיה, כי התוצאות אינם סופיות, אבל 99% אחוז שהנערה לא תוכל יותר ללכת על רגליה."
טל רץ לחדרה של מאיה כדי להיות איתה, ולעודד אותה והוא התכוון לא לספר לה את הבשורות הרעות.. אלא פשוט להיות איתה ולעודד אותה, ופשוט לאהוב אותה ואף פעם לא לעזוב. אפילו אם היא אף פעם לא תוכל ללכת הוא פשוט תמיד יהיה איתה. הוא נכנס לחדר ונדהם.. מאיה שכבה על הרצפה והרימה את ראשה והתבוננה על טל כשדמעות זלגו במורד לחייה ובעיניה היה מבט שואל ומלא בכאב.
יאאא היא ניסתה ללכת!! :cry: מסכנים!!! :cry: :cry: :cry: :cry: :cry:
מה עם ההמשך?!
אני יודעת שאני צריכה לחכות בסבלנות..פשוט שזה מסקרן אותי! זה כזה יפה..!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! :roll:
ברבי אני רוצה להגיד לך..יש לך עתיד! :wink:
יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אמא! היא ניסתה ללכת! איזה חמודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דיי היא חייבת ללכת! היא חייבת להינצל! א-י-ן מ-צ-ב ש-ל-א~!
"מאיה.." טל רץ אליה והרים אותה. "מאיה את בסדר.. מה קרה לך?" "נפלתי.." אמרה בקול רועד. "אבל איך נפלת?" "רציתי לקום ונפלתי.. אני לא יכולה ללכת טל, הרגליים שלי מתו.." אמרה ופרצה בבכי קולני. "לא אל תדברי ככה מאיה.." "אני יודעת מה אני אומרת.. ואתה לא חייב להסתיר ממני זאת, כי אני אגלה את האמת במוקדם או במאוחר." אמרה מתנשפת. הוא השכיב אותה בחזרה למיטה. "רק לחשוב שכל החיים אני אהיה קבורה בתוך המיטה הזאת.." "לא מאיה.. את לא!" "תפסיק להתעלם מהאמת! פשוט תשלים עם העובדה שאני נכה!" אמרה מאיה במבט מיואש. טל הצמיד את ראשו אל ראשה והעצבות מילאה גם אותו.
אחרי כמה ימים שחררו את מאיה מבית החולים על כיסא הגלגלים. היא לא הביטה על אנשים סביב.. מבטה היה שקוע ברצפה.. היא הרגישה רע וכבר לא יכלה לשמוח מכלום, היא אפילו לא יכלה לשמוח שטל איתה ולא יכלה אפילו להסתכל עליו. היא לא רצתה להיות נטל עליו, היא רצתה שהוא יהיה מאושר עם בחורה בריאה על שתי רגליים ולא עם נכה על כיסא גלגלים. כל פעם שטל בא לנשק אותה היא סובבה ממנו את ראשה. "מאיה! אולי תגידי לי כבר מה יש לך???"אמר לה איזה יום אחד. "אין לי כלום.. אני רק לא יכולה לקום מהכיסא!" "אבל אני לא מבין מה זה קשור אליי.."זה קשור.. שאני לא רוצה שתרחם עליי!" אמרה מאיה. "יווו אתך מה קשור לרחם?? אני אוהב אותך.." "אז אל תאהב אותי.." "מאיה.. נשמה.. למה את ככה?" "כי ככה אני.. מה לעשות.. החיים עשו אותי ככה!" אמרה בעצבים. "אני באמת אוהב אותך.." "אבל אני לא רוצה שתאהב אותי.. אתה לא מבין?!" צעקה ובכתה ומאיה. "אבל למה?" "כי אני פה.. לא יכולה לקום.. אני לא בחורה נורמאלית, אני נכה.. בבקשה תלך ותהיה עם מישהי אחרת!!" "אוי באמת.. נדמה שכבר היינו בסרט הזה.. כשביקשתי ממך שתעזבי אותי בגלל שחשבנו שאני חולה.. ואת לא רצית.. כי רציתי להיות איתי ולא משנה מה יקרה.. עד הסוף.." "אבל אתה לא מבין שלא יהיה לי סוף.. אני פשוט אהיה תקועה עד סוף החיים שלי בתוך הכיסא המזדיין הזה ללא תזוזה!" "דיי נשמה.. אל תאבדי תיקווה.. אולי אפשר לעשות עוד משו.. צריך לשאול ולהתעניין.." "אין סיכוי טל.. אין סיכוי.." "דיי אל תהיי כזאת פסימית!!" "כמו שאתה היית פסימי ואמרת שאין סיכוי לרפא את המחלה הזאת!" אמרה מאיה. "נכון, ואת התעקשת, ושכנעת אותי לעשות עוד בדיקת דם.. אם לא הייתי עושה אותה, הייתי משוכנע לנצח שאני עומד למות והייתי מחכה לזה בפחד וחרדה.. ואז החיים שלי היו הופכים להיות גיהינום!" "טוב.. זה לא זה.." אמרה מאיה. "אני לא רוצה שתהיה כבול איתי.. פשוט לא רוצה את זה בשבילך.." "מאיה תסתכלי עליי.." טל סובב את פניה אליו. "אני מאוהב בך.. אם אני לא אהיה אתך עדיף לי להיות חולה.. כי בלעדייך חיי אינם שווים גרוש.." אמר ונישק אותה. מאיה ידעה שגם בלעדיו חייה אינם חיים, ואם הוא יעזוב אותה עכשיו בתקופה הזאת של החיים שלה, תקופה שאולי תימשך לנצח, אז היא לא תשרוד. אבל היא לא רצתה שטל ירחם עליה אפילו שהוא אוהב אותה. ולא רצתה להרוס את החיים שלו בגללה. היא החליטה לא להיות כמוהו שהשאיר אותה לצידו כשידע שהוא עומד למות, היא פשוט החליטה לשחרר אותו.. אחת ולתמיד, מכיוון שידעה שהקשר הזה מלא בכאב.. מאז שהכירו זה כאב מתמשך שאולי אף פעם לא יסתיים..
"טל.." היא אמרה לו ליום המחרת. "חשבתי על זה כל הלילה.. ו.. הגעתי למסקנה ש.." "לאיזה מסקנה הגעת?" "שעדיף שניפרד.. שתחיה את חייך, ואני אחיה את חיי האומללים." אמרה. "על מה את מדברת? התחלקת על השכל?? אני בחיים לא אעזוב אותך!" אמר טל בנחישות. "אבל אני לא רוצה להיות אתך, תכריח אותי בכוח?!" צעקה מאיה. "מאיה, תגידי את בסדר? הרי דיברנו על זה אתמול!" "אז אתמול יכולת לשכנע אותי אבל חשבתי על זה והיום החלטתי שזה בדיוק מה שאני רוצה!" אמרה מאיה והשפילה את מבטה. "זה בכלל לא מה שאת רוצה.. אבל אם זה טוב לך ככה.. אני הולך!" אמר טל ויצא מהדלת. מאיה הסתכלה המומה בדלת הסגורה ואין סימן לטל. "יוו לא האמנתי שהוא יתעצבן עד כדי כך שהוא יעזוב אותי כאן לבד.. יוו מאיה מפגרת שכמותך.. למה את כזאת מפגרת?!" אמרה לעצמה בחשכה ובכתה. היא הייתה לבד, לגמרי לבד. טל שהלך ממאיה, חשב לעצמו שהוא לא ישאיר את הכול ככה, הוא ינסה לברר מה אפשר לעשות בעניין זה. ליום המחרת הוא הלך לברר ואמרו לו שיש ניתוח מאוד מסובך אבל לרוב הוא מצליח ויש סיכויים קלושים של סכנת חיים, אבל בכל זאת הם קיימים. טל ידע שזה סיכון אבל בכל זאת רצה להגיד זאת למאיה. הוא בא אליה דפק בדלת והרגיש שהיא פתוחה. הוא נכנס וראה את מאיה שהסתכלה והייתה המומה כשראתה את טל. "מה אתה עושה כאן? למה חזרת?" "להגיד לך משו.." "אין לך מה להגיד לי.. אחרי שהשארת אותי אתמול לבד.." אמרה מאיה. "כי רצית שאני אשאיר אותך וכבר לא היה לי כוח לשכנע אותך שתניחי לי להיות לצדך." "מה באת להגיד לי?" "אמ.. שיש סיכוי מאוד גדול שתחזרי ללכת!" "יאא איזה סיכוי?! מה צריך לעשות בשביל זה? אני אעשה כל דבר!" "זה ניתוח.. אבל יש בזה סיכון חיים.." אמר טל בדאגה. "לא אכפת לי! להיות נכה זה יותר גרוע מלמות תאמין לי! כמה שאני לא מפחדת אני אעשה את הניתוח הזה!! מתי אפשר?!" "אמרו לי להגיד לך שאם תרצי לעבור אותו שאני אביא אותך לבית חולים." "אוקי.. יאללה בוא עכשיו ומיד!" "את בטוחה?" "כן.. נו בוא כבר!!" הם יצאו מהבית, ונסעו באוטו של טל לבית החולים. איפה שמאיה אושפזה לבדיקות לפני הניתוח שאמור להיות עוד כמה ימים. בינתיים טל היה איתה יום ולילה והכין אותה נפשית לקראתו. "אני בטוח שהכול יצא לטובה!" אמר טל. "בעזרת השם!" אמרה מאיה. "אל תדאגי!! הכול יחזור להיות כמו קודם ונהיה מאושרים!!" אמר ונשק לה.
הגיע יום של הניתוח, טל ליווה את מאיה כשנשאו אותה לחדר הניתוחים. עיניה החצי עצומות בהו בטל והכול היה מטושטש לעיניה בגלל החומר המרדים, לבסוף השינה סחפה אותה והיא לא הרגישה כלום. טל ישב במסדרון והתענה, הוא נורא דאג שהכול יהיה בסדר. עברו כמה שעות ועדין אף אחד לא יצא להודיע מה קורה בחדר הניתוחים. גם אירית באה להיות שם אחרי שטל הודיע לה. אחרי כמה זמן טל הסתכל על השעון. "יוו כבר עברו 4 שעות, מה נסגר איתם?" אמר טל בדאגה. "טוב זה ניתוח מסובך.. בטח תיכף יגמר.." אמרה אירית. פתאום יצא הרופא מחדר הניתוחים. טל ואירי ישר כמה ובאו אליו. "נו מה?!" "היו קצת סיבוכים בניתוח.." אמר. "מה היה?" "היה לה קוצר נשימה.. אבל אל תדאגו כבר סידרנו את העניין.." "ומה יש לה עכשיו?" "עכשיו היא עדין בתרדמת.." "מתי היא תתעורר ומתי אפשר יהיה לבדוק עם הניתוח עבד?" שאל טל. "היא תתעורר רק בעוד 10 שעות ולהסיר את התחבושת יהיה מותר רק בעוד יומיים שלושה.." "יוו כל כך הרבה?" "כן.." אמר הרופא. "עכשיו יעבירו אותה לחדר.." אחר כך טל ואירית ראו שנושאים את מאיה לחדר.. היא ישנה ולא ידעה כלום.
ברבי אין לי מילים לתאר לך את הכישרון שיש לך!!!
איזה סיפור מדהיםםםםם חייבים שמאיה תחייה ברור?? אני אבכה אם לאאאאאאא :cry:
תמשיכי זה מדהיםםםם
ייאא זה יצליח נכון!?!?! :?:
טל נרדם ליד מיטתה של מאיה וכשהתעורר ליום המחרת, גם מאיה החלה להתעורר. "טל.." לחשה. "אאוץ'.. כואב לי.." "כן.. מאיוש אני יודע.. אבל עוד יומיים תחזרי ללכת!" אמר טל. "זה בטוח?" "אמרו שכן.. אז נותר לנו רק להאמין." "איזה יופי יהיה אם זה יעזור.." אמרה מאיה וחייכה. היא הייתה חלשה. "אני אביא לנו משו לשתות.." אמר טל. "טוב.." הוא יצא מהחדר. מאיה הייתה כבר חסרת סבלנות, היא רצתה לנסות עכשיו.. וחשבה מה זה משנה עכשיו או אחר כך. היא סובבה את רגליה לרצפה ונגעה בה. היא לא הרגישה את הנגיעה, היא רצתה לעמוד והתרוממה אבל מיד נפלה..
"לא....... אני עדין לא יכולה ללכת.." בכתה לעצמה. "מאיה!!" נכנס טל בריצה ועל פני מבט נדהם. "מה קרה? מה עשית.. מאיה!" "רציתי לקום.. ולא הצלחתי.." אמרה מאיה לופתת את צווארו של טל בזמן שהוא מרים אותה. "יווו מאיה! יא טיפשונת.. אמרתי לך שזה יהיה אפשרי רק עוד יומיים.." "אז מה עכשיו? הרסתי הכול? מטומטמת שכמותי.. הרסתי הכול?" "לא יודע.. לא נראה לי.. שהרסת.." אמר טל ונשמע ספק בקולו. "תקרא לרופא.. בבקשה.. שיגיד מה יהיה עכשיו.. נוו.." אמרה מאיה. "אני הולך לשאול אותו אחר כך אני אגיד לך.." "לא.. לא תגיד לי.. כי אתה מסתיר ממני כל דבר!" "אני אגיד לך, מבטיח! רק תאמת.." "טוב.." אמרה מאיה ועזבה את ידו שעד כה החזיקה בחוזקה כאילו פחדה שטל ילך ולא יהיה איתה.
טל דפק על דלתו של הרופא בהיסוס. "אפשר להיכנס?" שאל. "בטח תיכנס!" טל נכנס. "אמ.. רציתי לשאול.. מתי מותר למאיה לנסות ללכת?" "אמרתי כבר שרק בעוד יומיים!" "ואם היא תנסה קודם? מה יקרה?" ניסה טל לברר בעקיפין. "מה קרה טל?? היא ניסתה ללכת?" שאל הרופא בבהלה. "כן.." אמר טל והשפיל את ראשו. "אוי ואבוי!" אמר הרופא. "למה? מה יקרה עכשיו?" "יכולים להיווצר סיבוכים.. שיטט נו איזה חסרת סבלנות הבחורה הזאת!" "אז עכשיו היא לא תוכל ללכת בגלל זה? כן?" אה.. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא.. אני צריך לבדוק אותה!! אבל קודם שיעברו יומיים ואז נראה, אם היא לא תצליח ללכת אז זה כנראה בגלל זה!!" "מה אז נצטרך לחכות יומיים שלמים עד שנדע אם היא יכולה ללכת או לא?? איך נוכל להתאפק?" "אין ברירה!!"
כעבור יומיים של תהיות מה יעלה בגורלם של רגליה של מאיה. באה האחות לחדר כדי להסיר את התחבושות מרגליה. אחרי שעשתה זאת אמרה למאיה לקום ולנסות ללכת, מאיה הורידה בזהירות את רגליה, טל הסתכל במתח. "נו מאיה.. מה את מרגישה?"
מבט של הלם היה על פניה של מאיה. "מה? מאיה? מה את מרגישה?" שאל טל. "אני.. לא מאמינה!!" אמרה מאיה וחיוך עלה על שפתיה. לאחר מכן היא נעמדה על רגליה. "טל.." דמעות רעדו בעיניה. "מאיה, את יכולה לעמוד!! את מרגישה תרצפה כן?" "כן טל.." "אוקי.. עכשיו תעשי כמה צעדים.." אמר הרופא שבחן הכול מהצד. מאיה הזיזה את רגליה ועשתה צעד ועוד צעד. "דוקטור, למה אני עדין מרגישה חולשה וכאב ברגליי?" "טוב.. זה ברור! הרגע עברת ניתוח, ברור שתרגישי ככה, זה נורמאלי לחלוטין!" חיוך של אושר עלה על פניה של מאיה, היא ראתה שטל מביט בה מהופנט. "מאיה שלי!!" קרא. "בואי אליי.." הוא לא האמין שהוא אמר את המילה "בואי". מאיה רצה אליו וכשהגיעה רגליה התכופפו והיא נפלה לזרועותיו. "יוו מה קרה למה היא נפלה?" שאל טל. "כי.. אממ.. עכשיו עוד לא מומלץ לרוץ.. השרירים עוד חלשים.. ו.. טוב אתם מבינים.. לא לרוץ!! ללכת לאט לאט ועוד כמה שבועות תבריאי לגמרי!!" "יששש.." צעק טל והניף את מאיה באוויר.
אחרי כמה ימים מאיה השתחררה מבית החולים באופן מוחלט. והיא חזרה לביתה והחזיקה בטל כדי לא ליפול. הוריה של מאיה היו כל אותו הזמן בחו"ל והם בכלל לא ידעו מה קרה לבתם בזמן העדרם. אימו של טל הייתה מאושפזת בב"ח לגמילה מאלכוהול, והוא לעיתים ביקר אותה. "איזה מזל שהוריי לא נמצאים! ככה פחות סבל עבורם וכשהם יחזרו, הם יפגשו את בתם מאיה המחודשת.." אמרה מאיה. "כן הא.. עדיף שההורים פחות ידעו..חח" צחק טל. "מאיה, את קולטת? עכשיו נוכל להירגע! לאף אחד מאיתנו לא צפוי מוות או סבל כלשהו, אני לא חולה ואת לא נכה!" אמר טל באושר. ונישק אותה, הפעם שררה שלווה בלבו. "מתי ההורים שלך חוזרים?" שאל אותה. "אמ.. עוד שבוע בערך..למה?" "אז מתי ניסע לחופשה, רק אני ואת?" "מתי שרק תחליט! אני תמיד ארצה!" אמרה מאיה. "לאן את רוצה לנסוע?" "אתך?.. עד סוף העולם!" "נו ברצינות.." "נראה כבר מאמי.. כל החיים לפנינו! לאן אתה ממהר.." אמרה מאיה ולא האמינה שהיא אמרה זאת כשרק לפני כמה זמן חשבה שזה הסוף. "בואי ניסע לאי רומנטי ונתחתן שם!" אמר טל. "חחח נתחתן?" "כן.. למה לא? ונביא ילד.." "חח עוד משו?" צחקה מאיה. "כן.. וילדה.." "חח טוב.." "אני רוצה לשחק עם בני כדורגל ולקנות לבתי כל יום בובה חדשה." "חחח רק אל תפנק אותם יותר מדיי!!" צחקקה מאיה. "אויש כמה אני אוהב אותך!!" אמר טל ונישק אותה וחיבק חיבוק ענק.
אחר כך הם הלכו לחוף הים איפה שכל כך הרבה זמן לא היו ושהוו שם כמה שעות. צפו בשקיעה והיו מחובקים ובלבם שכנה הרגשת רווחה ענקית כי הם ידעו שיוכלו להיות ביחד ושום דבר לא יוכל להפריד ביניהם. הם התנשקו מלא והיו מאושרים.
אחרי שבוע כשחזרו הוריה של מאיה היא הציגה את טל בפניהם כחתן שלה לעתיד, הוריה כמובן קיבלו את זה בהומור אבל ידעו שמאיה וטל מאוהבים. טל תמיד בא אליה והיא אליו. הוא גר לבד מאז שאביו מת ואימו בב"ח לגמילה.
איזה יום אחד היא באה אליו, הוא הכין לה הפתעה, ארוחה רומנטית לאור נרות. והם רקדו לצלילי המוסיקה השקטים, ושכחו מכל העולם, כאילו שרק הם קיימים. אחרי זה טל לחש לה באוזן. "מאיה.. אני רוצה לממש את אהבתנו, אבל רק אם את מסכימה.." היא לא ענתה אבל בעיניה היה הניצוץ הזה והיא כרגיל לא יכלה לסרב לו. הוא לקח אותה בזרועותיו והביא אותה למיטה והם עשו אהבה, הפעם הראשונה של טל מאהבה כל כך גדולה והפעם הראשונה של מאיה בכלל. והיא הייתה מאושרת שזה הולך לקרות עם מי שאהבה יותר מכל דבר בחיים. ובכלל לא כאב לה היא נהנתה להרגיש את טל בתוכה וידעה שמעתה והלאה לבו וגופו והוא כולו שלה והיא שלו. אחרי אותו הלילה הם הרגישו איך אהבתם התחזקה, ונהייתה כמו אויר בשבילם.
אחרי כמה שבועות מאיה הלכה לבדיקה משום שהמחזור החודשי לא הופיע, ואמרו לה לתדהמתה הרבה שהיא בהריון. היא כמובן נבהלה, כי היא עוד ממש צעירה ובאה לבשר את הבשורה לטל. "טל.." אמרה במבט מיואש. "מה קרה מאמי..?" אמר וחיבק אותה. "אני בהריון.." אמרה לו ישר. טל הביט בהפתעה ושתק. "טל..? תגיד משו.. אל תשתוק? אתה רוצה שאני אעשה הפלה?" "לא! השתגעת? אני רוצה את הילד הזה! אני הכי מאושר בעולם!!" אמר בחיוך גדול וחיבק את מאיה בחוזקה.
טל ומאיה היו מאושרים, למרות שמאיה קצת פחדה כי היא הייתה צעירה מדיי בשביל ללדת ילד. היא לא סיפרה להוריה עדין על כך ופחדה שהם יכעסו נורא. היא גם הייתה מודאגת בגלל הלימודים שלה שנפסקו בגלל כל המאורעות האחרונים שקרו, אך היא הייתה נחושה בדעתה להמשיך ללמוד אחרי הלידה. הם היו בביתו של טל ודיברו על זה. "טל.. לא מוקדם עדין לילד? אני רק בת 17 ואתה 18.. זה מחויבות גדולה מדיי!!" "שטויות!! נסתדר!!" "טוב.. אם אתה אומר.. ומאיפה הכסף לגדל אותו?" "נעבוד!! לא בעיה!!" "טוב.. אבל מה אם ההורים שלי? כשייוודע להן הם יעיפו אותי מהבית!" "אויי חח לכל דבר יש לך מה להגיד! אל תדאגי! גם ככה אנחנו נוסעים!." "אבל לא לכל החיים טל!" אמרה מאיה. "לאן את רוצה לנסוע?" שינה טל נושא לשיחה. "לוונציה!" אמרה מאיה. "למה דווקא לשם..?" "ככה! כי אני אוהבת תעיר הזאת!" "אוקי.."
טל קנה כרטיסי טיסה לוונציה עיר באיטליה, משום שמאיה כל כך רצתה לנסוע לשם, משום שזאת עיר רומנטית על המים. לפני הנסיעה מאיה החליטה נחושה בדעתה לספר להוריה על הריונה. "אימא, אבא, אני חייבת לספר לכם משהו, לפני שאני אסע עם טל לחו"ל" "מה? ספרי! מה קרה?" אמרה אימה. "אני בהריון! רק רציתי שתדעו את זה עכשיו!" "בהריון???"צעק אביה. "כן.." אמרה מאיה במבט מושפל. "את עוד צעירה מדיי.. עוד מוקדם להביא ילדים!! זה אחריות רבה מדיי!" "לא נורא נסתדר!" אמרה מאיה. "לא! את תעשי הפלה!" אמרה אביה. "איזה הפלה? השתגעת? שום הפלה! אני רוצה את הילד הזה.." "אם את משאירה אותו.. אין לך מה לעשות בבית הזה!" "אבל למה? יוו איתכם! תבינו אותי כבר, אני וטל לא סתם אוהבים.. אנחנו מאוד מאוד אוהבים.. והילד הזה הוא פרי אהבתנו!" "אין לי עוד מה להגיד! הפלה וזהו!" המשיך אביה בנימה כעוסה!" "אין בעיה, אם אתם מבקשים לבחור בין התינוק לביניכם, אז הבחירה כבר ידועה לכם, ביי!!" אמרה מאיה ויצאה מהבית בטריקת דלת.
יאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ברבי מתוקה יש לך כישרון ענקקק
אני אומרת לך........ יש לי מלא חברות שכותבות סיפורים אבל אין עלייךךך
את פשוט מוכשרתתתתתת.................
המשךךך בבקשה מתוקה
QUOTE יאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ברבי מתוקה יש לך כישרון ענקקק
אני אומרת לך........ יש לי מלא חברות שכותבות סיפורים אבל אין עלייךךך
את פשוט מוכשרתתתתתת.................
המשךךך בבקשה מתוקה
דוגרי..
:biggrin: 😂
רוצים המשךךךךך
יש לך כישרון יואווווווווו הלוואי עליי להיות כמוך מתוקה יש לך כישרון ענק ואת מותחת אותנו אז תני ת'המשך!!
"טל.. הם גירשו אותי מהבית.." "מה.. איך? למה?!" "כשסיפרתי להם על ההיריון, הם אמרו לי לעשות הפלה או לא לחזור אף פעם לבית.. אז כמובן שהלכתי.. כי אני לא אעשה הפלה!! על גופתי המתה!!" "דיי מאיוש תירגעי! הם יירגעו וכשתחזרי מהחופשה שלנו הם יקבלו אותך, כי הם יראו מה זה להיות בלעדייך חודש!" "מקווה שכך יהיה!" "בינתיים תחשבי שנבלה בנעימים בוונציה ואל תהיי עצובה!!" אמר טל ומאיה חייכה וחיבקה אותו.. הרי היא לא ידעה מה מצפה להם..
הגיע יום הנסיעה. הזוג הנרגש והמאוהב חיכה בקוצר רוח בשדה התעופה לטיסה שלהם. כשהם עלו למטוס מאיה לא האמינה שזה קורה לה, התגשמות חלום. כשהם היו במטוס וחיכו להמראה הם דיברו ביניהם בהתרגשות. "נו איך את מרגישה מתוקה?" "טלוש, אני בעננים, אני כל כך מאושרת.." אמרה מאיה. "חח לא יותר ממני מאמי" אמר טל בחיוך זורח. “עוד 5 דקות עד להמראה, נא לחגור חגורות וליישר את המושבים!" הודיעו ברמקול. כולם התכוננו בהתרגשות להמראה. "מאמי, אנחנו טסים אל החופש שלנו, אל האושר שלנו, נשמה שלי.." אמר טל וחיבק את מאיה מהצד. "אבל יהיו לנו צרות כשנחזור, ההורים שלי יהרגו אותנו.." אמרה מאיה. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, הם יתגעגעו אליך ואז לא תישאר בלבם עוד טינה והם יקבלו גם אותך וגם את התינוק שלך.." אמר טל. "תינוק שלנו!" תיקנה אותו מאיה. "כן.. ואם הם לא יקבלו אותך עם התינוק שלנו, תמיד יש לך מקום אצלי, בבית ובלב.." אמר טל. והם התחילו להתנשק פתאום המטוס החל לנוע בקצב איטי, הם הביטו למעטה וראו את האדמה זזה, אחר כך המטוס זז בקצב יותר מהיר ולבסוף המריא לאוויר. חיוכים מאושרים היו מרוחים על פניהם של כל הנוסעים. "כמה זה זמן נסיעה עד לוונציה, אתה יודע?" שאלה מאיה. "עד 5 שעות לא יותר.. תשני בינתיים, לא ישנת בלילה מרוב ציפייה.." אמר טל. "לא בא לי לישון.." אמרה מאיה והביטה דרך החלון, עננים אפורים הצטברו באוויר. "טל, נראה לי עומד לרדת גשם.." אמר מאיה. "אויש מאמי איך את יודעת, הרי אנחנו בשמיים!" "לא לא, סתכל בחלון, לפי מצב העננים עומדת להיות סערה!" אמרה. "נו אז מה.." "מה נו אז מה.. זה מסוכן לטוס בסערה!" "אוי שטויות! זה לא הרבה זמן נסיעה, שום דבר לא יקרה.." אמר טל בנחישות. "טוב, אני סומכת על החושים שלך.." אמרה מאיה וחייכה. "לפי השעון שלי, עכשיו לילה.. תשני קצת.." "אוקי.." אמרה מאיה והורידה קצת את הכיסא למעטה ועצמה את עיניה. היא נרדמה. אחרי איזה שעתיים התעוררה כשהרגישה רעד בכל גופה. היא פקחה את עיניה וראתה שהייתה פאניקה במטוס. "מה קורה כאן?? טללל" העירה את טל בצעקות. "מה קרה מאיה?" "משו קרה.." "מה?" פתאום החלו ליפול דברים והמטוס התנדנד מצד לצד. "מה קורה פה טל???" צרחה מאיה. "לא יודע.. צריך לשאול את אחת הדיילות!" "אז תשאל כבר.." פתאום נשמע קול ברמקול. "כל הנוסעים נא שימרו על השלווה ותחגרו חגורות בטיחות, אנחנו עומדים לבצע נחיתת אונס." "מה? מה זה נחיתת אונס?" שאלה מאיה. "נחיתת חירום.. משו קרה!" אמר טל בבהלה. הוא ראה הבעת לחץ על פניה המפוחדות של מאיה. "מאיה, תירגעי, יהיה בסדר.." "מקווה.." אמרה ברעד. "אנחנו מאבדים גובה.." מישהו במטוס צעק. "אלוהים ישמור.." צרחה מאיה. "מאיה, תירגעי, אנחנו פשוט נוחתים!" אמר טל ברוגע. "איזה נוחתים.. אנחנו טסים מעל האוקיינוס.." אמרה בפחד מאיה. "בטח נעבור אותו תיכף אל תדאגי, שום דבר לא יקרה לנו!" "טל, אתה בטוח? אחרי כל הצרות שעברנו אני לא אופתע שיקרה עוד משהו שלא ציפינו לו.." "דיי דיי מתוקה, הכול יהיה בסדר.." אמר טל וחיבק אותה. "בואי שבי ותחגרי חגורה.." הם הרגישו את הגובה של הטיסה הולך ופוחת ומתחתיהם היה הכחול של האוקיינוס מתקרב אליהם עוד ועוד. "טל, אני מפחדת.. מאוד.." אמרה מאיה והחזיקה את בטנה. "אני רוצה שנגיע בשלום, אני רוצה שנחיה באושר עם הילד שלנו, למה אנחנו לא מצליחים בדבר כל כך פשוט.. הרי זה כל כך פשוט כשיש אהבה, אבל למה חייב לקרות כל רגע דבר אחר שקוטע את החיים שלנו ומכניס אי שקט וחרדה.." אמרה מאיה. "מאמי! עברנו כל כך הרבה, נעבור גם את זה, בשלום!" אמר טל. מאיה לא הסתכלה עליו אלא בהתה בחלון ודמעות רעדו בעיניה, היא ממש פחדה ובלבה שכנה הרגשה לא טובה. פתאום הם הרגישו ירידה מהירה. "טל.. טל.. אנחנו נופלים.." צעקה. "לא.. מאיה זה.." טל כבר לא ידע איך עוד לעודד, הוא ידע שמאיה צודקת, לצערם הרב היא צדקה. הוא חיבק אותה בכתפיה וגם פחד. המטוס הלך ונפל עוד ועוד. לבסוף הוא התהפך ושקע בתוך הים. כאשר באו לחלץ אנשים מהמטוס, קשה היה למצוא איזה נפש חיה, הכול היה דומם. פתאום ראו תזוזה קטנה, זה היה טל שעדין חיבק את מאיה שלא זזה. החלו להוציא אותו מהמים על האונייה של המצילים, ואת מאיה השאירו בתוך המים ללא רוח חיים. לאחר שטל התאושש הוא הסתכל סביבו. "איפה מאיה?" שאל. "מי זאת מאיה?" שאלו אותו. "מאיה, אהובתי.." צעק טל. "לצערנו היא מתה.." "לא!! היא לא מתה, היא לא יכלה למות.. לאחר כל מה שעברנו, היא לא מתה, היא לא עזבה אותי בצורה כל כך אכזרית.." בכה טל. "בבקשה... תוציאו אותה משם.. תביאו אותה אליי.. בבקשה.." "אין טעם בחור.." אמרו לו בראש מושפל. "לא.. אם מאיה מתה, גם לי אין מה לעשות בעולם הזה, בלי מאיה ובני.." "אתם לא תוציאו אותה, אני אעשה זאת" אמר טל וקם על שתי רגליו. "מה אתה מתכוון לעשות?" טל לא אמר מילה הוא קפץ לתוך המים וצלל פנימה אל תוך המטוס השקוע בקרקעית. הוא חיפש את מאיה בכל הפינות, ואז הוא מצא אותה, היא הייתה כולה כחולה ולא נשמה, טל ידע שזהו זה, אין תיקווה, אהובתו ובנו פשוט מתו. הוא הוציא אותה לסירת המצילים, ובכה מעליה, עיניה היו עצומות ופיה פתוח וכחול. טל עשה לה הנשמה, שפשף את פניה, לא עזר כלום, מאיה לא זזה. "עזוב אותה, אין כבר מה לעשות.." "לא... מאיה, אל תמותי, עכשיו כשאנחנו יכולים להיות מאושרים, אני לא יודע איפה אנחנו וזה גם לא אכפת לי, רק אל תמותי לי, כי אני אמות יחד אתך.." בכה טל מעליה והרכין את ראשו על בטנה, בתקווה לשמוע נשימות אחדות, אך כלום. היא לא נשמה, לא היה לה דופק, היא מתה. טל הפנים זאת לאחר כמה זמן שחיכה נואשות שתתעורר, אך תקוותו פחתה ככל שעבר הזמן וגופתה של מאיה נעשתה דוממת יותר ויותר. כשהם הגיעו לחוף, טל לא ידע איזה חוף זה וגם לא היה לו אכפת, הוא נשא את מאיה בזרועותיו, עדין לא משלים עם מותה הטראגי, עדין מצפה לאיזשהו נס, אך שום דבר. שפתיה של מאיה נותרו כאלה חושניות כמו שהיו שטל לא התאפק ונשק לשפתיה הקשות כמו אבן והקרות כמו קרח, ולא הרגיש כלום, כאילו הוא מנשק פסל, בדמות אהובתו שגרמה לו אושר כה רב ועכשיו נותרה רק גופתה חסרת החיים בזרועותיו. הוא ידע שבלעדיה לא מסוגל לחיות.. הוא חשב והגיע למסקנה, שלא לכל סיפור יש סוף טוב, זה סיפור אהבתם הטראגית יישאר טרי לעולם. טל לא רצה יותר לחיות, הוא רצה להיות איתה.. בכל מקום, בכל שעה, בכל מצב, אפילו אם בשביל זה יצטרך למות. השמיים החשיכו והשמש האדומה גלשה במורד השמיים כדי לשקוע בתוך הים. כך גם טל רצה, לשקוע בתוך הים יחד עם מאיה אהובתו הנצחית, הוא הרים אותה בשתי ידיו וחיבק אותה בזרועותיו ואז החל ללכת בתוך המים, רחוק, כדי לשקוע בהם לעד, הוא נשא את מאיה, לעבר המראה שתמיד אהבה בו לצפות, הוא נשא אותה לעבר השקיעה.
הסוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!!סורי שהסוף טראגייי... זה שם של הסיפור.. לא?
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי