המשך כאילווווווווווווווו
חחח
וואי איזה סיפור יפהההההההההההההההההה
מצטערת המחשב שלי נדפק...
היא לא יכלה לזוז מהמקום, ודג'ו כבר כמעט נעלם בערפל. ורק בגבול האור והחושך הוא עצר והרים את עצבעו לשפתיו והינהן בשלילה. ברגע הבא הוא נעלם בערפל וגבריאלה הרגישה שהיא חופשייה, היא רצה אליו אבל הוא נעלם וסגר אחריו את הדלת שהיא לא הצליחה למצוא.
הקולות הכועסים נשמעו יותר ברם, הם רצו אחריה כיון שלא רצו שהיא תעזוב, וכאשר היא הסתובבה היא הבינה מדוע היא לא מצליחה לזוז. היא היתה קשורה בידיים ורגליים. והאור הבוהק האיר את הכל מסביב.
- לא, אני צריכה ללכת אחריו,- היא צעקה.- הוא מחכה לי. הוא צריך אותי...
אבל הכל שוב התכסה בערפל, ושוב הופיע דג'ו. הוא נראה כל כך מאושר עד שהיא נבהלה.
אבל האנשים הבלתי נראים התחילו לצעוק עוד יותר, והיא הבינה שהם רוצים לגנוב ממנה את נישמתה כדי שהיא לא תוכל ללכת אחרי דג'ו.
- לא, לא, לא!- צעקה היא אליהם אבל הם לא הקשיבו לה. או שלא שמעו.
-הכל בסדר, גבריאלה תחזיקי מעמד, גבריאלה, עוד קצת, גבריארלה...- מישהו המשיך לחזור על מילים אלו. היא ניסתה לזוז אבל לא הצליחה. ואז גבריאלה ניסתה לקום, וכאשר פתחה את עיניה היא הבינה שהיא מצליחה להבדיל משהו. מעליה עמדו נשים וגברים בחלוקים תכולים ולבנים. לא היו להם פנים- היו רק ידיים בכפפות כתומות וחמושים בסכינים חדים שנכנסו כל אחד בתורו לתוך גופה העומלל.
- לעזאזל! דיק, הלחץ שוב נופל,- נשמע איפשהו מעל לראשה, וגבריאלה הבינה שהיא הגיעה לגיהנום. אבל משום מה זה לא הפחיד אותה. החיים היו הרבה, הרבה יותר מפחידים.
- תעשה משהו,- אמר קול אחר, מאוד כועס.- אנחנו מאבדים אותה.
גבריאלה חשבה, שכנראה זה השד הראשי, גם כועס אליה. זאת אומרת, זה הוא גורלה, שאפילו השדים בגיהנום לא יכולים להתיחס אליה נורמלית. אז כנראה היא באמת, ילדה מגעילה ורעה, שצריך לברוח ממנה כמו מחולרה. היא בוודאי עשתה משהו נורא.
-הם נאספו בשביל להרוג אותי!- הבינה גבריאלה.- בדרך הכי כואבת וארוכה. טוב, כנראה זה מגיע לי...
- איזו צרה,- אמר קול גברי- תביאו עוד שני ליטר פלזמה.
הרופאים המשיכו בעירוי לומרות שהבינו להיא לא תצא מזה. פה יכל לעזור רק נס. לחץ הדם המשיך כל פעם לרדת לרמה מסוכנת, והלב היה חלש, ועבד לאט עם הפסקות, וכל שניה יכל לעצור.
פתאום הכל ניהיה שקט, וגבריאלה נמתחה בשלווה מלאה. סוף סוף הם עזבו אותה! הערפל הקר שוב התחיל להטוף את הגוף. הוא השתיק את הקולות הכועסים, קירר את העור הרותח וריפא את הפצעים.
שוב בא דג'ו. הוא הופיע מהערפל לגמרי בשקט, וכאשר הוא עצר על ידה, הוריד את ידו על שיערה הבהיר שנהיה כהה יותר ברוב זיעה.
השפתיים שלו זזו. הוא אמר רק כמה מילים, והפעם גבריאלה שמעה בבירור. הוא הושיטה אליו את ידיה בתפילה עילמת אבל הוא הוריד את ידיה.
- אני לא רוצה שתלכי איתי אל החושך,- הוא חזר, והקול שלו לא היה כועס, או לפחות עצוב. דג'ו נראה רגוע ושלם על עצמו- היא לא ראתה אותו כזה כבר הרבה זמן.
- אבל למה, דג'ו?! הרי אני לא יכולה בלעדיך. אתה חייב לקחת אותי איתך.
- את אדם חזק, גבי.
היא ניסתה להתווכח, אבל הוא סגר לה את הפה בנשיקה מתוקה.
- את חייבת לחיות,- הוא סיים.
- אני לא חזקה...ואני לא יכולה... לא יכולה לחיות בלעדיך!
אבל הוא רק נשק לה בפעם אחרונה... נשיקת פרידה...ונעלם בערפל.
אירנושששששששששששששששששששש
געגעתיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
איזה סיפור מהמם יש לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לב יווווווווווווווווווווווווווווווווו :biggrin:
כיתבי המשך במהרהההההה :!:
וכמובן שיהיה לך חג שמח,ושנה טובההההההההההההההה
תודה מאמי...גם לך...
דרך אגב...
מה בקשר לישון אצלך ביום שישי?
sweety15,
אולי תתקשרי אלי ונדבררררררררר
אני חושבת שיאללה סבבההה
אבל הפעם את יושנת אצליייייי
חח חמודותתת
וסיפור מהמםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!
ה-מ-ש-ךךךךך
יאאא איזה סיפור עצובבבב
המשךךךךך!
תודה בנות....
אני מבטיחה המשך מחר....
sweety15,
מה????????????????????.
מחר????????????
הבטחת היוםםםםםםםםםםםם :cry: :cry: :cry:
נו כתבי היוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
כמובן, היא טובעת, טובעת כמו ג'ימי, אחיו של דג'ו. מערבולת הכאב משכה אותה אל תוך החשכה, אל הקרקעית, והיא לא היתנגדה, רק ניסתה לנשום את נשימתה האחרונה. נדמה היה לה שדג'ו איפשהו קרוב, עכשיו, הוא יקח אותה בידייו החזקות. היא ניסתה למצוא אותו בחשכה המסתובבת אבל פתאום הבינה שהוא כבר מזמן הלך. הוא הלך! הוא נטש אותה! היא לגמרי לבד בגלים הגועשים.
ואז קרה דבר מופלא. כוח, לא כנוע כמו חוקי הטבע, הרים וזרק אותה אל פני האגם הגועש. היא בלעה אויר, צעקה, בכתה.
- אוקיי, זה עבד,- נשמע קול.- עכשיו נוציא אותה.
-לא, לא, לא צריך!- רצתה לצעוקגבריאלה אבל לא הצליחה. היא שוב הרגישה כאב, דקירות, את החגורות שהחזיקו אותה בכיסא העינויים. אש בערה בתוך גופה ונדמה היה לה כי אפילו אוקיינוס של מים קפואים לא יקרר אותה.
- תפסיקו!- רצתה לצעוק גבריאלה. היא הרגישה קורעים ממנה משהו. והמשהו הזה- הלב שלה! הם לוקחים את ליבה כי הם רוצים לקחת את דג'ו. היא היתה בטוחה שעכשיו הם יחתכו אותה חתיכה אחר חתיכה כדי לקחת ממנה את הדבר האחרון... והכי יקר שהיה לה.
היא לא ידעה מי המציא את העינוי הזה. אבל היתה בטוחה שזאת היתה אמה. זאת אלועיזה חשבה על הכל, אלועיזה עקבה אחריה וסיפרה הכל לאם הנזירה. אלועיזה מסרה אותה לידי התליין. ועל זה היא שנאה אותה עוד יותר מאשר אי פעם.
- גבריאלה! גבריאלה! תעני לנו, גבריאלה!- הקולות פתאום נשמעו רכים, כמעט עדינים, אבל גבריאלה יכלה רק לצעוק מהכאב שהם גרמו לה, ושאי אפשר היה לברוח ממנו. מישהו המשיך לקרוא לה, ולרגע היה נדמה לה שהאם גרגוריה נמצאת לידה ומלטפת את שערותיה.
היא לא ישר הבינה שהשד שאכל אותה כבר הלך, כל עוד היא צעקה, מישהו גירש אותו.
- אלוהים אדירים, תודה לך!- נישמע קול ממש קרוב.- כמעט איבדנו אותה. עוד קצת, ו...
ה-ו... הזה אמר שעוד קצת והיא היתה הולכת אחרי דג'ו. היא היתה חיה, אבל רצתה למות. היא שרדה, ודג'ו היה אשם בכך, כייון שלא רצה לקחת אותה איתו. הוא זרק את גבריאלה והלך, כדי לעולם לא לחזור, כמו שלא חזר אביה. כל מי שהיא היתה תלויה בו עזב אותה. והיא שרדה, לומרות שיכלה למות כבר הרבה פעמים. ודווקא זה נראה לה הכי לא פייר.
- איך את מרגישה, גבריאלה?
כשהיא שמעה את הקול השקט היא פתחה את עיניה וראתה פני אישה בגיל הממוצע. יותר נכון, רק את עיניה, כיוון ששאר הפנים היו מכוסים במסיכת רופאים. כל מי שהיה סביבה לבש מסיכות כאלה. הקולות שבהתחלה הבהילו אותה נישמעו הרבה יותר רכים.
גבריאלה רצתה לענות, אבל לא הצליחה להוציא הגע. העיניין היה לא רק בעייפות- ליבה מת, ונשמתה היתה ריקה. היא לא רצתה לדבר- אפילו אם יכלה.
- היא לא שומעת אותי,- אמרה האישה, ובגופה של גבריאלה עבר רטט חלש. בקול הרופא נשמעה אכזבה, שנישמעה פעמים כה רבות בקולה של אלועיזה. "את שיקרת לי!"- היא היתה צועקת ומתנפלת עליה באגרופים. "מעניין, גם הם יתחילו להכות אותי?"- לא היה לה אכפת, פשוט מעניין. היא רק לא רצתה שהשדים עם הזנבות המחודדים שבהם הם עיינו את גופה ונישמתה, יחזרו.
לזמן מה הם השאירו אותה לבד, וגבריאלה שוב נעלמה לאנשהו רחוק,- למקום לא ידוע, שהיא עוד אף פעם לא היתה בו, אבל גם פה היה משעמם, נורא, ובודד.
כאשר היא התעוררה, על פניה היתה מסיכת חמצן שקופה, שהסריחה מחומצה, וגבריאלה הרגישה שבא לה להקיא. הגלגלת שאליה ישבה, נסעה לאנשהו, היא הבינה זאת לפי התיקרה, ומשקופי הדלתות הלבנות עם המספרים השחורים.
" עכשיו אנחנו ניקח אותך לחדר שלך". אמר מישהו והיא חשבה שהיא הגיעה לבית הכלא. היא ברצינות ליכתה שמישהו יגיד לה- " את אשמה בכך ובכך..." אבל אף אחד לא אמר מילה. אחר כך היא הרגישה שמרימים אותה ומשכיבים על המיטה. הסדינים הקרים נגעו בגופה כמו קור של אוקיינוס, אבל אחרי כל מה שקרה זה היה אפילו נעים.
,- היא נזכרה. נידמה שזה, המילים של שלי (Shelly). אבל עד כמה שהיא ידעה הוא לא היה בקוטב הצפוני. והיא, ככל הנראה דווקא שם, על פיסגת העולם, כדי שלאלוהים יהיה ברור יותר למי הוא נותן את פסק הדין האחרון.
- תמשיכו בעירוי,- נישמע קול גברי נעים,- כל שלוש שעות- וחמצן, חייב חמצן...
אירנוש איזה סיפור עצובבבבבבבבבבבבבבבבבבב :cry: :cry: :cry:
תמשיכיייייי מתה על הסיפור שלךךךךךך
אני במתתתתתתתתתתתחחחחחחחחחח
לב יוווווו
אלינוש :biggrin:
מ=ד=ה=י=םםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
את ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש מוכשרתתתתתתתתתתתתת!!!
תכתבי לנו המשששששששששךךךךך!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ודחווףףףף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! :biggrin:
המשך....
אחר כך גבריאלה נרדמה, וישנה כמעט יממה. פעמים או שלוש היא היתעוררה מרחשים שונים, כשבאו לישר את הסדינים. מדי פעם היא הרגישה דקירות קלות. עם הזמן היא הבינה שהיא לא בבית כלא, אלא בבית חולים. אחר כך היא נזכרה מה עשו איתה, נזכרה צעקת אישה שנשמע מהערפל, והבינה מה קרה...
היא איבדה את הילד של דג'ו.
אתר האהבה הישראלי