אני מרגישה יותר מדי לבד.. נראה לי אחת הבעיות לזה בגלל שאני מפחדת... אני לא אמיצה מספיק.. חח.. אני יודעת שזה נשמע די מצחיק.. אבל אחרי האהבות הדפוקות שהיו לי זה לא פלא, וגם אין לי דוגמה נורמאלית מההורים... אז זה קצת בעיה בשבילי לצאת מכל החומות האלה שבניתי לעצמי כדי לא להפגע. זה לא שאני נראת לא טוב.. אני לא רוצה להשתחצן אבל אני נראת בסדר גמור.. אני גם אוהבת לכייף לצאת למקומות... אבל אני לא ממש מעזה.. חברות אין לי כל כך.. כל אלה שסמכתי עליהן ואהבתי אותן תקעו לי סכין בגב.. אני בעצם לא סומכת ממש על אף אחד..וגם לא מאישמה אף אחד, כמו שאומרים " החבר אף פעם לא נגדך אלא פשוט הוא תמיד בעד עצמו".
אני לא יכולה לספר לאף אחד איך אני מרגישה כי פשוט לא מבינים אותי. הבן אדם היחיד שהבין אותי תמיד שזה היה ידיד נפש מת לפני כ11 ימים. אני מרגישה נורא.. יש לי סיוטים בלילה.. אני כל הזמן חולמת עליו.. וזה טיפה מפחיד... אמא שלי לא מבינה אותי בכלל לדבר איתה זה כמו לדבר לקיר.. והקיר יקשיב לי כבר יותר טוב.. היא ישר מתחילה להשוות אותי אליה להגיד שאני כל הזמן טועה. שאני סתם נלחצת והיא כזאת רגועה וחכמה ובלה בלה בלה.. נמאס לי כבר!!
אני רוצה מישהו שיאהב אותי שיבין אותי.. שתמיד יהיה שם בשבילי גם ברגעים הקשים. שיכבד אותי.. אולי אני רוצה יותר מדי? אולי אין דבר כזה? אוףףףף לפעמים אני חושבת שאולי פשוט למות ותכלס לא נראלי שזה יזיז למישו במיוחד.. הם יכולים להגיד אויי מסכנה... איזה זמן קצר בהתחלה אבל אחכ ישכחו מזה מיד...
מרב שאני כל החיים שלי פוחדת... סגורה וביישנית.. אני לא ממש עושה את הדברים שאני אוהבת ולא ממש נהנת מהחיים.. כן, אני יודעת שזה טפשי לחיות כמעט 18 שנה ולא להנות מהשנים הכי יפות. אבל מה לעשות? אפחד לא נותן לי הרגשה של בטחון.. אפילו בבית. אמא שלי לא מעודדת אותי כלל... היא רק מבקרת את ההתנהגות שלי ומשווה אותי אל עצמה... ואם פתאום מתחילים להזמין אותי קצת וזה.. היא מקנאאא כי בגילה היא סבלה בערך כמוני. אני לא רוצה להיות כמוהה לא רוצה!! מה אני עושה? איך אני אצא מהסתגרות הזאת?..
לבד...
