למה קשה לעזוב קשר עם גזלייטינג

הרבה אנשים אומרים לעצמם:

"אם זה באמת רע, למה אני לא פשוט עוזב/ת?"

ואז מגיעה הבושה:

"מה לא בסדר איתי?"

אז קודם משפט אחד חשוב:

זה לא בהכרח קשור לחולשה.

זה קשור לאיך המוח והלב עובדים תחת ערעור מתמשך.

קשר עם גזלייטינג יכול ליצור מצב שבו את/ה:

• כבר לא סומך/ת על עצמך
• כבר לא בטוח/ה מה אמיתי
• כבר לא יודע/ת אם הבעיה אצלך
• ועדיין מתגעגע/ת לרגעים הטובים

בוא נפרק את זה.

למה זה לא "פשוט לעזוב"?

כי גזלייטינג לא רק פוגע בך.

הוא פוגע בכלי הכי חשוב שיש לך: היכולת לסמוך על עצמך.

וכשאין אמון פנימי, כל החלטה מרגישה מסוכנת:

• "אולי אני טועה"
• "אולי אני מגזים"
• "אולי אני הורס משהו טוב"

9 סיבות פסיכולוגיות שקושרות אותך לקשר כזה

1) תקווה

הוא היה טוב בהתחלה. יש רגעים יפים.

והמוח אומר: "אם נחזור לשם, זה יהיה מושלם."

2) רגעי חום נדירים שמרגישים כמו סם

דווקא כי קשה - רגע קטן של קרבה מרגיש ענק.

זה דומה למכונת מזל:

לא תמיד יש פרס, אבל לפעמים יש. ואז את/ה נשאר/ת עוד סיבוב.

3) ערעור עצמי

אם שכנעו אותך שאת מגזימה, את כבר לא בטוחה שאת יכולה לשפוט נכון.

ואז את מחפשת "אישור" מבחוץ כדי לעזוב.

4) בושה

"איך נתתי לזה לקרות?"

בושה גורמת להישאר, כי היא אומרת: "אל תספר/י, אל תעז/י."

5) פחד נטישה

גם קשר רע מרגיש לפעמים יותר בטוח מלהיות לבד, במיוחד אם יש פחד נטישה.

6) השקעה שכבר נעשתה

זמן, כסף, ילדים, מגורים, חברים משותפים.

המוח אומר: "השקעתי יותר מדי כדי לעזוב."

7) חיבור לזהות

לפעמים הקשר נהיה חלק מהזהות:

"אני זה שמבין אותו."

"אני היחידה שמצליחה להרגיע אותה."

8) פחד "לא למצוא מישהו אחר"

ואז את נשארת עם פחות מדי, כי זה נראה "עדיף מכלום".

9) בלבול בין אהבה לבין כאב

יש אנשים שגדלו עם אהבה לא יציבה, ואז יציבות מרגישה להם "משעממת".

והם מפרשים מתח ככימיה.

איך נראה "לופ" טיפוסי

זה בדרך כלל עובד ככה:

• משהו פוגע קורה
• את מעלה את זה
• הוא מבטל, הופך, מסביר למה את הבעיה
• את מתבלבלת ומתרצה
• מגיע רגע של חום או "סליחה"
• את נרגעת וחושבת "הנה, זה מסתדר"
• ואז אותו דבר שוב

זה לא "ריבים". זה לופ.

איך לדעת אם זה קשר שניתן לתיקון?

שאלה פשוטה:

האם כשהצבת גבול, הוא היה מסוגל לעשות שינוי עקבי?

תיקון אמיתי נראה כך:

• הוא מוכן להקשיב בלי לבטל
• הוא לוקח אחריות על התנהגות
• הוא משנה משהו בפועל
• לאורך זמן, לא יומיים

אם יש רק מילים, בלי מעשים, זה בדרך כלל לא תיקון.

תוכנית יציאה עדינה בשלבים (בלי דרמה)

שלב 1: להחזיר את המציאות אליך

• לכתוב ביומן קצר: מה קרה, מה הרגשתי, מה נאמר
• להפסיק להתווכח על "האם זה קרה"
• להתחיל להסתכל על דפוסים

שלב 2: להחזיר עוגנים

לפחות אדם אחד ששותף למציאות שלך:

חבר/ה, משפחה, מטפל/ת.

שלב 3: גבול אחד ברור

משפט קצר + פעולה:

"אם יש ביטול והשפלה, אני מסיים/ת שיחה."

ואז לעשות.

שלב 4: לבדוק 30 יום של מציאות

לא רגשות, מציאות:

האם יש שינוי עקבי או חזרה ללופ?

שלב 5: תכנון פרקטי

אם צריך: כסף, מקום, תמיכה, לוגיסטיקה.

לא חייבים לצאת ביום אחד. אפשר לבנות יציאה חכמה.

שלב 6: יציאה נקייה

קצרה, ברורה, בלי נאומים:

"זה לא עובד לי. החלטתי לסיים."

ואז להימנע משיחות שמטרתן רק לערער אותך שוב.

שלב 7: אחרי יציאה - טיפול בנסיגה

אחרי קשר כזה לפעמים מתגעגעים, לא כי היה טוב, אלא כי הגוף מכור לשקט שאחרי סערה.

שאלות נפוצות

למה אני מתגעגע/ת אליו למרות שהיה רע?

כי היו רגעים טובים, כי את אדם אנושי, וכי המוח מתגעגע להקלה ולאו דווקא לקשר.

האם זה אומר שאני חלש/ה?

לא. זה אומר שהיית בתוך דפוס מערער. עכשיו את/ה חוזר/ת לעצמך.

מה אם הוא מבטיח שהוא ישתנה?

תבקש/י מדד אחד מעשי ותראה/י עקביות לאורך זמן. לא מילים.