עשתרת — אלת האהבה והפריון של פיניקיה
בלב הפנתיאון הפיניקי ניצבה דמות מרכזית אחת שהשפיעה על תרבויות שלמות באגן הים התיכון: עשתרת, אלת האהבה, הפריון והמלחמה. שמה מהדהד בכתבי הקודש, בכתובות עתיקות מצידון ומצור, ובזיכרון הקולקטיבי של העולם העתיק. מנקודת מבט יהודית, דמותה של עשתרת מעוררת עניין מיוחד — שהרי היא מוזכרת במקרא לא כסיפור רחוק, אלא כאיום ממשי על אמונת ישראל.
המקורות ההיסטוריים: מצידון ועד מגידו
העדויות הארכיאולוגיות לפולחן עשתרת מגיעות מכל רחבי הלבנט. כתובות מצידון מן המאה החמישית לפנה"ס מציגות אותה כאלה הראשית של העיר, ומלכי צידון נשאו את התואר "כוהן עשתרת". בצור, נקשרה עשתרת עם הפולחן הימי ועם ברכת הסוחרים. פסלוני עשתרת מטרקוטה נמצאו באתרים רבים ברחבי ארץ ישראל — ממגידו ועד באר שבע — עדות חומרית לחדירת פולחנה לתוך חיי היום-יום של תושבי הארץ.
"ויעזבו את ה' ויעבדו לבעל ולעשתרות" (שופטים ב, יג)
פסוק זה מבטא את המתח היסודי: עשתרת לא הייתה אלה זרה ורחוקה, אלא מציאות דתית שהתחרתה באמונה המונותאיסטית של ישראל.
מהות הפולחן: אהבה, פריון ומוות
פולחן עשתרת כלל מספר רבדים. הרובד הראשון היה פולחן הפריון — טקסים שנועדו להבטיח את פוריות האדמה, הצאן והאדם. הפולחן כלל ריקודים, שירה, הקרבת קטורת ומנחות, ולפי חלק מהמקורות — גם פרקטיקות מיניות טקסיות ב"קדשות" שפעלו במקדשיה.
הרובד השני היה אהבה כוח קוסמי. בתפיסה הפיניקית, עשתרת ייצגה את כוח המשיכה היסודי שמחזיק את העולם יחד. האהבה לא הייתה רגש אנושי גרידא — היא הייתה עיקרון אלוהי שמפעיל את מחזורי הטבע.
הרובד השלישי, המפתיע יותר, היה עשתרת כאלת מלחמה. בכתובות מצריות היא מתוארת כרוכבת על סוס מלחמה. שילוב זה של אהבה ומלחמה — של יצירה והרס — שיקף תפיסה פיניקית עמוקה לפיה כוחות החיים והמוות שזורים זה בזה.
עשתרת במקרא: האזהרה הנבואית
המקרא מזכיר את עשתרת (או "עשתורת") פעמים רבות, ותמיד בהקשר שלילי. ספר מלכים מספר ששלמה המלך, בהשפעת נשותיו הצידוניות, בנה במה לעשתרת על הר המשחה מול ירושלים. הנביאים ראו בכך את השורש להתדרדרות הרוחנית של ישראל.
ירמיהו הנביא תיאר את פולחן "מלכת השמים" — שזוהתה על ידי חוקרים רבים עם עשתרת — כתופעה משפחתית שבה כל בני המשפחה משתתפים: הילדים מלקטים עצים, האבות מבעירים את האש, והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים.מדוע היה הפולחן כה מושך? התשובה קשורה לתפיסת האהבה. בעוד אמונת ישראל דרשה נאמנות בלעדית לאל אחד — "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" — הפולחן הפיניקי הציע חוויה דתית אינטימית יותר, מוחשית יותר, הקשורה לגוף, לטבע ולמחזוריות החיים.
ההשוואה התיאולוגית: שתי תפיסות אהבה
כאן נחשף הבדל יסודי בין שתי תפיסות עולם. בפיניקיה, האהבה האלוהית התבטאה דרך הגוף, דרך הטבע ודרך הטקס. האלים אהבו, התאוו, נלחמו — ממש כבני אדם. הפולחן חיבר את האדם לכוחות הטבע.
באמונת ישראל, האהבה האלוהית קיבלה משמעות אחרת לחלוטין. האהבה בין ה' לישראל מתוארת בשיר השירים כאהבה עזה ורוחנית כאחד, אך היא מבוססת על ברית, על מחויבות מוסרית ועל בחירה חופשית — לא על כוח טבע עיוור. הרמב"ם ניסח הבחנה חדה: עבודה זרה נובעת מהרצון להפוך את האלוהי למוחשי ונגיש, אך בכך היא מצמצמת את האינסופי לסופי. אהבת ה' האמיתית, לעומת זאת, דורשת מאמץ אינטלקטואלי ומוסרי — היא אהבה שגדלה מתוך הכרה בגדולת הבורא.המורשת: מה נותר מעשתרת?
פולחן עשתרת נעלם עם חורבן העולם הפיניקי, אך השפעתו המשיכה. אפרודיטה היוונית ירשה מאפיינים רבים מעשתרת, ודרכה הגיעו רעיונות פיניקיים למערב. השם "אסתר" — גיבורת המגילה — נגזר לדעת חוקרים מ"עשתר" או "אישתר", שם קרוב לעשתרת.
מבחינה יהודית, הוויכוח עם עשתרת לימד שיעור חשוב: אהבה אמיתית דורשת מסגרת מוסרית. הפיניקים הבינו שהאהבה היא כוח עצום, אך בלי עיגון אתי, כוח זה יכול להיות הרסני כמו כל כוח טבע אחר. תורת ישראל הציעה חלופה — אהבה שמחוברת לצדק, לחסד ולאמת.
"כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, ו)
פסוק זה מהדהד, אולי שלא במודע, את עולמה של עשתרת — אלת האהבה שהייתה גם אלת המלחמה. אך שיר השירים הפך את הרעיון: האהבה אינה כוח אלילי עיוור, אלא ביטוי של הנשמה האנושית בדרכה אל הקדושה.
