זה לא היה לי קל, זה סתם התחיל להיות סיפור רגיל כמו אצל כול בחורה שנולדה, עם חיים רגלים בגיל קטן עם דברים קטנים, שטויות...אבל אצלי זה לא היה ככה מעולם הבעיות התחילו מגיל קטן, כאילו שנולדתי מקוללת, אין לי כוח לכתוב, ולהסביר לאנשים עד כמה שאני פגועה,
אפחד לא מבין את זה כי הוא לא עבר מה שעברתי,
יש אנשים חושבים את עצמם חכמים ומבינים את זה,
אבל הבעיה שלא, הם לא מבינים כלום...
הם לא יודעים שום דבר עליי ועל החיים שלי,
הם לא יודעים איך הייתי ומה היה לי,
הם לא יודעים מה איך אני עכשיו ומה יש לי
והם גם לא יודעים מה יהיה ואיך אני יהיה,
את הדבר הזה אפחד לא ידע לעולם וגם לא אני,
אף בן אדם לא ידע את זה ואף יצור, חוץ מאלוהים,
שכמו שאומרים שהוא תמיד לצדנו, אך העם באמת זה כך?!
את זה לעולם גם לא נדע,
כל כך הרבה שאלות שאין להן תשובה...
אני עכשיו חושבת למה אני סובלת כל כך בגלל השאלות האלה.
כשאני יצטרך לדעת זמני יגיע,
אבל אין לי כוח לחיות,
נמאס לי מלסבול והכול,
אני רוצה לדבר עם בן אדם בוגר על זה למשל עם אמי לספר לה מה קורה,
הבעיה עם אני יספר לה משהו,
היא לא תרשה לי לעשות דברים,
עד שבזמן אחרון נתנו לי לצאת בשעות מאוחרות,
אך לא ידעו מהן הסיבות האמתיות לזה שאני יוצאת,
חלק מכירים את הסיפור שלי עם עומר,
אמי מעולם לא ידעה לאן אני יוצאת באמת, היא חשבה לחברה,
אבל זה באמת היה אליו...
אז איך אני יספר לה מה עכשיו קורה?!
היא לא תאמין בי יותר..
ועכשיו גם יש את העניינים האחרים לגבי מה שהוא רוצה,
בקיצור אני לא יסביר אין לי כוח לדבר על זה,
אני רק יגיד שכחותיי נגמרו
ואני פשוט מיואשת,
כי אז אני חושבת אליו ומאוכזבת
כי עם יקרה משהו ביננו...
אני לא יודעת עם הוא יודע לאהוב..
בפגישה הוא נראה כיודע אבל באיסיקיו לא..
שוב השאלות..
שאין להן תשובה.




