|
|
|
חחחח נשמות שלייי במקום לשלוח את ההמשך באשכול של הסיפור ..
החלטתי לרשום כאן את כולו....
ואחרי ייבוש רב סוף סוף המשכתי וסיימתי... ואני מביאה לכן אותו...
תיהנוווו
בהתחלה כל הסיפור.. מכיוון שאני לא זוכרת איפה עצרתי בפעם הקודמת.. אז הסיפור הוא כולו ביחד.. ואתן תחפשו איפה שהפסקתם לקרוא ותתעדכנו במה ששכתם.... ומי שעוד לא קרא בכלל תהיה לו הזדמנות לקרוא עכשיו הכל ביחדדד!! כמובן חילקתי לכמה הודעות כי הכל לא נכנס חחח...
אזזז תיהנווווווו =)))
אני אוהבת אותו.. אני כל כך אוהבת אותו. הוא בכלל לא מודע לאהבתי.. כי רק היא בראש שלו.. רק אותה הוא אוהב.. רק אותה. כבר שנה שאני עוקבת אחריו בהפסקות במבט מיואש כשרגליי מדגדגות ורוצות לפצוח בריצה מהירה עד אליו. אני לא מסוגלת יותר לראות אותם יחד.. את המקובל והמקובלת של השכבה. מלך ומלכה. ומי אני? נערה פשוטה שבחיים לא תהפוך לנסיכה יפת תואר. הם מתנשקים מול העיניים שלי כשהחיוכים מתפשטים על שפתיהם. הוא מאושר איתה, לפחות ככה הוא נראה לעיני כולם. אוף אני שונאת אותה! אני כל כך שונאת אותה!! הנה הם שוב.. שיואו למה הם עושים לי את זה??
"דיקלה!! על מי את חולמת??" שאלה אורטל כשראתה אותי עם מבט חולמני בוהה אל על. "על מי אם לא עליו??? אוף אורטלי... אני לא מסוגלת יותר לראות אותם ביחד.. בא לי לרצוח אותה!!!" "אויש אל תדאגי דיקלונת.. בסופו של דבר אלעד ישים עליך..." "הוא לא!!! נראה לך?? אני מי אני? אני סתם אחת, כל עוד יש לידו את היפה, הזוהרת , המלכה האהובה על כולם, אז מי אני?!" אמרתי והרגשתי איך דמעה עומדת לנחות מזווית עיני. "דיי.. אל תתייאשי!" אמרה אורטל והניחה את כף ידה על כתפי בעידוד. לפתע אלעד וחברתו עברו שוב על פנינו, מתגאים, עם אף למעלה וחיוך מאושר. אני רק עקבתי אחריהם עם ראשי ופשוט רציתי לרוץ אליהם ולהפריד בניהם. לצעוק לאותה הגנבת: 'עזבי אותו!! הוא שלי!!' אך לא יכולתי.. אני לא אמיצה עד כדי כך.
הם חלפו על פניי כמו רוח קלילה לפני שעוד הספקתי להניד עפעף ובתוכי נשבר הלב לחתיכות. חזרתי לכיתה ביחד עם אורטל, אבל המחשבות לא נתנו לי להתרכז בחומר הנלמד. הזוג הנערץ למד בכיתה שלי.. הם ישבו זה ליד זו וכל שנייה התחבקו עד שהמורים נאלצו תמיד להפריד ביניהם. הייתי אכולת קנאה פשוט התבוננתי עליהם מהצד וכל כך רציתי להיות במקומה. לחבק אותו, לראות את החיוך שלו שמחייך רק אליי.. לנשק את שפתיו הרכות, לגעת בו.. לדעת שהוא שלי ושסוף סוף התגשם חלומי... אבל אין מצב שזה יקרה, זה פשוט לא נועד לקרות. "דיקלה.. בוקר טוב!!" התעוררתי בבהלה מחלומי בהקיץ, על אלעד. "כן המורה?!" קראתי בבהלה. "על מי את חולמת תגידי לי? את לא יודעת שיש לך על זה עוד מעט בגרות?!" "כ.. כן.." גמגמתי.. כל כך שנאתי את המורה הזאת.. היא אף פעם לא אהבה אותי.. "אולי תשתפי את כולנו בחלומות שלך???" היא חייכה חיוך גדול ולא נחמד. "עזבי המורה.. דיי.." נהייתי כולי אדומה. "נווו.. עד שאת לא מספרת השיעור לא מתנהל.." הסתכלתי לאחור על אלעד, הוא חייך. וחיבק את חברתו המתנשאת. ואני פשוט רציתי להיקבר בתוך האדמה.
"המורה.. הניחי לה.. הילדה נבוכה.. חלאס!" פתאום שמעתי את קולו של אלעד מאחוריי. "חח אוקי רק בגלל שביקשת.." אמרה המורה, אלעד היה תלמיד אהוב שלה מאז ומתמיד. ואני לא האמנתי למשמע אוזניי.. אלעד הגן עליי, אלעד שאף פעם לא החליף איתי מילה בודדת.. חש לעזרתי.. רציתי לקפוץ משמחה, למרות שידעתי שאולי הוא היה עוזר לכל אחד שהיה נקלע למצב כזה. "נכון! הניחי לילדה המסכנה.. את לא רואה?.. היא עומדת לבכות.." אמרה גם שירן הזנזונת של אלעד בקול ציני ומתנשא כהרגלה. מה היא מתערבת בכלל.?? רציתי להביא לה מכות, אך התאפקתי. המורה המשיכה בשיעור ואני כרגיל לא יכולתי להתרכז, הסתכלתי אחורה על אלעד וחייכתי אליו, הוא חייך אליי בחזרה. שיואוו אני לא מאמינה שזה קורה.. פעם ראשונה.. פעם ראשונה שהוא התייחס אליי.. הייתי מאושרת.. וידעתי שזה אושר אבסורדי, ושאין מצב כזה בעולם שהוא יתייחס אליי מעבר לזה, ואין גם סיכוי שיהיה בינינו משהו, הרי הוא מאוהב עד השמיים, רואים עליו.. כשהוא איתה הוא מחייך מאוזן לאוזן.. תמיד מנשק אותה, מחבק כאילו מפחד להיפרד ממנה לשנייה, מתגאה, מספר לכל חבריו שהוא מצא את אהבת חייו.. את היפה בנשים.. את המלכה ששבתה את לבו.. והוא מאושר לצידה. לבי בכה בקרבי.. אני כל כך רציתי להיות במקומה.
בסוף היום אספתי את הדברים שלי והלכתי הביתה ביחד עם אורטל, חברתי הכי טובה. אורטל לצערי לומדת בשכבה ולא בכיתה, ונורא הצטערתי על כך.. כי הרגשתי כל כך לבד בתוך הכיתה הענקית הזאת שלא היו לי בה חברות, וראיתי רק מול העיניים שלי את הזוג המפואר. הם היו באמת זוג יפה ומתאים, היא הייתה פצצה והוא חתיך עולמי.. מין מצא את מינו. חשבתי בעצב.
"דיקלה.. תפסיקי כבר לחשוב עליו.. אני יודעת שהוא מדהים ביופיו.. אבל הוא גם שוויצר, מתנשא ובכלל לא בשבילך!!" "אני יודעת אורטלי... אבל מה אני אעשה נגד הרגשות שלי?!" "אוי נו באמת.. על איזה רגשות על מדברת? את לא הייתי קרובה אליו אף פעם.. אין לך דיבור איתו. את בסך הכול נדלקת עליו.. זאת פשוט אובססיה להשיג מישהו מושלם כמוהו.. אבל תאמיני לי שהוא לא מושלם.. כי יופי זה לא הכול.. הוא גאוותן.. והוא בטח אוהב המון בחורות!!" אמרה אורטל. "לא נכון!! עובדה שיש לו חברה מאוד יפה.. והוא צועק בכול פינות של הבית ספר שהוא סוף סוף מצא אהבת חייו וכמה שהיא מושלמת.." אמרתי. "אוי ואת באמת חושבת שהוא לא בוגד בה?!" חייכה אורטל כאילו קלעה בול במטרה. "לא!! אני לא חושבת.. נראה לי שהיא מספיקה לו.." "כן.. עד שימאס לו.. אני מכירה טיפוסים כמוהו.. לא יציבים ולא יודעים מה זאת אהבה.." אמרה אורטל ונאנחה. "טוב.. אולי את צודקת.. אבל אני רוצה אותו.. אני רוצה אותו איתי.. כל כך רוצה אותו.. זה הורג אותי לראות אותם ביחד כל היום מול העיניים שלי.. אני מתייסרת.. אני ר-ו-צ-ה אותו!!!" אמרתי לה. "את יכולה לרצות.. אך אני אומרת לך מעכשיו.. שאין לך סיכוי!!" אמרה אורטל.
"אבל.. אבל אורטל.. רק היום אמרת שהוא עוד ישים עליי.. מה קרה ששינית את דעתך?.." "כי.. דיקלונת חשבתי על זה במהלך השיעורים.. ו.. פשוט אני לא רוצה שתמשיכי להשלות את עצמך מאמי.. יש לו חברה.. הוא "מאוהב" בה.. כדבריו.. אז אין לך מה לעשות.. אל תסבלי סתם בשבילו! מיהו בכלל?!" "אולי את צודקת.." אמרתי לה ונפרדנו וכל אחת מאיתנו הלכה לביתה.
בלילה לא יכולתי להירדם מרוב מחשבות שהציפו את ראשי.. ומול עיניי הייתה דמותו המושלמת של אלעד.. נאנחתי ברכות.. והוצאת את היומן שלי. יומן אישי שהייתי כותבת בו ברגעים שממש הייתי חייבת לשפוך את הלב, לכתוב כל מה שאני מרגישה, וגם ככה לא יכולתי להירדם. הדלקתי את המנורה שעמדה על השידה ליד מיטתי ופתחתי את יומני במקום מסוים. מזמן לא פתחתי אותו ולא קראתי בו או כתבתי בו, וזה היה נחמד להיזכר. מה קרה לי ומה הרגשתי עוד מתקופת היסודי. התחלתי לקרוא :" הוא אמר לי שאין סיכוי בינינו.. אך התעלמתי ממילותיו והמשכתי לחלום.. " זה היה לפני שנתיים בערך. סגרתי את היומן. אני תמיד חולמת על אנשים שלא שמים עליי.. מה יהיה הסוף איתי?? אמרתי לעצמי. ואז פתחתי בעמוד חדש. והתחלתי לכתוב: "אני לא יודעת ממה להתחיל.. אבל זה חונק אותי.. הוא כזה מושלם.. הוא כזה.. שאין מילים בפי לתאר אותו.. אבל הוא לא מתייחס אליי אף פעם.. יש לו את החברה שלה.. היפיפייה.. אז מי שאני שהוא ישים לב לקיומי." סגרתי בטריקה את היומן. פשוט לא יכולתי יותר לכתוב, עצמתי את העיניים חזק חזק וביקשתי בלבי: "אלוהים עשה שהוא יהיה שלי..." פקחתי אותם ופשוט כעסתי על עצמי על הדברים השטותיים שביקשתי מאלוהים. כשיש דברים הרבה יותר רציניים. למשל לבקש שאימא שלי תחזור.. אבל זה בלתי אפשרי כי היא בשמיים.. או לבקש שלא יהיו פיגועים.. שיהיה שלום.. שלא יהיו אנשים חולים ונכים. שכולם יהיו מאושרים. אבל ביקשתי דווקא את זה..
למחרת בבית הספר באתי בחוסר רצון, כי לא רציתי שוב לראותם ביחד, אבל כן רציתי לראות את אלעד.. המחשבה שאני שוב אראה אותו החזיקה אותי על הרגליים. ראיתי את אורטל יושבת על הגדר עם כמה בנות.. התקרבתי אליה. "אהלן!" אמרה וחייכה. "היי אורטלי.. ראית את.." "את?.. את אהובך?" "כן..." "אוי תפסיקי כבר עם זה.. תעזבי אותו כבר..." אמרה אורטל. "לך קל להגיד!!!!" אמרתי והזעפתי את פניי. "ממש לא!! אבל זה לטובתך.." "טוב בואי נעלה לכיתה..."
בכיתה ישבתי לבד ובהיתי באלעד ובשירן מתנשקים בצד. הסתובבתי, העדפתי לא לראות. "אלעדוש אני תכף חוזרת טוב צ'וצ'י?" שמעתי את קולה הנלהב של שירן. "טוב מאמוש.. אבל אל תתעכבי יותר מדיי.." אמר אלעד. "טוב מותקקק.." אמרה והלכה. נשארנו לבד בכיתה, רק אני והוא. זה היה דיי מוזר, כי לא דיברנו והיה שקט כזה.. שקט לא אופייני לכיתה שלנו וגם לאלעד. "דיקלה.." פתאום שמעתי את קולו פונה אליי מתוך הרהוריי. "הא?" לא הבנתי מי דיבר אליי כי הייתי שקועה בתוך עצמי עם המחשבות הנצחיות שלי. "דיקלה.. על מי את חולמת???" חיקה אלעד את המורה שלהם. "חחחח.." צחקה גם דיקלה. "כן.. הא? זה היה מפדח... מה הייתי עושה בלעדיך?" דיקלה לא האמינה שהיא אמרה את זה. אזרה אומץ ודיברה איתו. "שטויות..." אמר אלעד וחייך במתיקות. שיואו הייתי מכורה לחיוך הזה, למבט ולצחוק הזה.. כשהוא חייך פשוט רציתי ללכת אליו ולמשוך לו בלחיים. "אז על מי באמת את חולמת?" שאל אותה. "על .. סתם אף'חד!" "יש לך מישהו?.. או שאת רוצה מישו??" המשיך לשאול אותה. "למה אתה שואל?" "סתם.. מתעניין, אסור?" "חח לא.. מותר.. לא, אין לי! ואם יש מישהו שאני רוצה אז יש לו חברה והוא בחיים לא ירצה אותי.." אמרתי מתאפקת לא לבכות מולו. "אוי באסה.. לא נורא עוד יבוא.. אל תדאגי!!" "אני לא דואגת.." "יפה! ככה צריך!!" "אלעד מותק חזרתי.." בפתח הופיעה שירן. "התגעגעת אליי??" שאלה והדביקה לו נשיקה ארוכה בפה. "בטח מאמווש אבל לא נתת לי לחכות הרבה זמן! ככה אני אוהב אותך..." "גם אני אותך פוצי.." אמרה שירן. אויש היה בא לי להקיא מכל הפוצי מוצי שלהם, זה היה עם כל כך הרבה התלהבות. בדרך חזרה מהבה"ס הלכתי לבד כי אורטל השתחררה שעה קודם. וכרגיל הייתי בחשיבה האינסופית שלי. על מי אם לא על אלעד. "דיקלה.." קול קטע את מחשבותייי. הסתובבתי וראיתי את אלעד. מה קורה פה? האם הוא התחיל להתייחס לקיומי? הייתי בהלם מוחלט. "מה קורה? אפשר ללוות אותך הביתה?" שאל. "איפה שירן??" שאלתי אותו כדי להבליט בפניו שזה לא בסדר מה שהוא עושה, כי יש לו חברה. "היא הלכה הביתה עם חברות.. כי הן אמרו שהיא מזניחה אותן בגללי.." אמר. "אבל לדעתי היא לא הייתה אוהבת את הרעיון שאתה מלווה אותי הביתה.." אמרתי לו שוב. "שטויות.." אמר אלעד. הכל שטויות אצלו. "טוב.. בוא.." אמרתי והוא הצטרף אליי. "רוצה נחלום ביחד?" שאל. "נחלום? למה?" שאלתי מופתעת. "כי אני רואה את אוהבת לחלום הרבה.." "חח כן.. דיי הרבה.." "מגניב!" אמר. "באמת?" "כן.. הלוואי ששירן הייתה חולמנית כמוך.." "למה?" "כי... היא.. זתומרת אין לי שום דבר נגדה היא מקסימה והכול.. ואני אוהב אותה.. אבל אין בה את הרגישות הזאת שאני אוהב אצל הבנות.. כמו אצלך למשל.. אין זה פשוט כל כך מושך אותי.." אמר. "וואי.." לא הייתה לי מילה אחרת להכניס באמצע, לא ידעתי מה להגיד לו, רק חייכתי. "מה את עושה היום בערב?" שאל. "למה?" "סתם... רוצה נלך לטייל או משו?" "אבל.. אלעד.. יש לך חברה.." הייתי בשוק טוטאלי, הוא הזמין אותי לצאת איתו, שיואוו איזה הלם, בחור שבחיים לא חשבתי שישים עליי... סוף סוף... " נו אז מה... זה לא אומר שלא יכולות להיות לי ידידות.." אמר. " אני אוהב לדבר אתך.. אוהב את הרגישות שבך.. אוהב את זה שאת לא רוצה להתערב ביני לבין החברה שלי.. אבל תביני מתוקה.. אין לך מה להפסיד.. ושירן לא תדע מזה.. ממילא היא יוצאת עם חברות כי הן צעקו עליה.." "אבל מקודם אמרת שמותר שיהיו לך ידידות!! אז איך פתאום אתה לא רוצה ששירן תדע מזה??"
בערב ישבתי מול הטלוויזיה עם אחותי הקטנה ממני ב5 שנים, חיבקתי אותה ותהיתי אם הוא יתקשר. פתאום נשמע צלצול טלפון. "הלו.." "היי יפיופה..." בקע קולו ברקע. שיואו לרגע חשבתי שאני חולמת, סוף סוף זה מתגשם.. החלום שלי, החלום הכל כך נואש שלי להיות עם אלעד.. לשמוע את קולו שמדבר אליי ואת החיוך שמחייך אליי. יכול להיות שאני הוזה?. "היי חתיך.." עניתי לו באותה נימה. "אז מה, רואים אותך היום??" שאל. "מממ.. זאת שאלה רטורית..." אמרתי וחייכתי לעצמי. "חח נו יאללה מאמי.. אני בא לאסוף אותך ב10, הולך?" "סבבה!! מחכה לך בקוצר רוח.." אמרתי ואז ניתקנו. בדיוק ב10 על השעון הוא צלצל בדלת והלכתי לפתוח. אושר אחותי הקטנה כבר נרדמה מזמן ולא תבחין בהעדרי. "שלום מותק.." אמר אלעד ישר כשפתחתי את הדלת והביא לא נשיקה בלחי. שיואו הוא היה כל כך חתיך.. התלבש אלגנטי, וריח הבושם שלו היה כה חזק וממכר. "היי.." רק מילה בודדה יכולתי להגות מפי ברגע הזה. "נזוז?" שאל. "כן..."
"לאן הולכים?" שאלתי בדרך. "מממ.. לאן בא לך? " "לא יודעת.. ולך?.." "אפשר ללכת לסרט אם את רוצה.. או.. סתם לשבת בפארק בסטלבט.." "חח.. האמת שאין לי כוח לסרטים... קודם היו לי סרטים עם ההורים.." "חח טוב זה גם סוג של סרטים.." צחק אלעד. "ואחר כך אחותי הכריחה אותי לראות איתה את השטויות שלה.." "טוב חפיף.. רוצה נשב בפארק.. נדבר וזה?.." "מממ טוב." הלכנו לפארק הכי קרוב לביתי, והתיישבנו על הספסל. "מממ.. נחמד פה.. וואו תראה כמה כוכבים..." אמרתי והתבוננתי מהופנטת בשמיים שהיו זרועי כוכבים. "כן... נשמה רומנטית שכמוך.." אמר אלעד וחייך. "חחח אתה אוהב גם רומנטיקה אצל בנות..?" שאלתי אותו. "כן.. זה הדבר שאני הכי אוהב.. לצערי לשירן אין את זה.." אמר באכזבה. "וואי וואי.. אז היא לא בראש שלך הא?.." אמרתי לו ובתוכי רציתי לקפוץ משמחה, אך התאפקתי. "חח כן.. ולהגיד לך משהו?.." "חופשי.." "נראה לי אני יותר מכור ליופי שלה ולא לפנימיות.. וזה כ"כ חסר לי... כי עם יופי לא מתחתנים את יודעת..." "כן.." "אז.. אני מרגיש שכל מה שמייחד אותי עם שירן זה רק משיכה גופנית... תשוקה.. אבל.. כל זה קצת מאוס עליי.. אני מרגיש שאין בינינו ריגושים, אין על מה לדבר.. אין בה את הרגישות הזאת, הבנה, רומנטיות... לא יודע.. מצד שני אני כבר לא בטוח שאני מאוהב בה.. יכול להיות שאני רק מסונוור.." "יכול להיות... ולפי דעתך שירן מאוהבת בך?.." "אמממ.. אולי.. אבל .. איך אומרים.. היא יותר מדיי נדבקת.. את מבינה לא?.." אמר. "כן.. אבל.. וואו.." אמרתי והייתי קצת המומה מכל המתרחש. "למה את בהלם?.." "כי.. כשראיתי אתכם ביחד בבית ספר.. וואי חשבתי שהכל מושלם ביניכם.. נראיתם כל כך מאושרים ביחד.. זוג מהשמיים.. ואתם באמת נראים טוב ביחד.." אמרתי מסמיקה קלות. "חחח כל זה רק חיצונית.. כי אף אחד לא מודע למה שמתרחש בתוכנו.. " אמר אלעד והתבונן בעצב. "למה נהיית עצוב?.." שאלתי אותו. "לא יודע.. וואי.. זה קצת מוזר לי.." אמר. "מה מוזר לך?.." "לשבת פה אתך ולחלוק אתך את כל מחשבותיי כשרק אתמול לא החלפנו אפילו מילה אחת בינינו.. וואי לא ידעתי מה אני מפסיד..." "מה אתה מפסיד?.." "פשוט את באמת מבינה אותי, כיף לי לדשבר אתך.. את יודעת להקשיב, עם פנימיות מושלמת.. וכמובן.. עם יופי מושלם.." הוא אמר. "דיייי.. אל תסחף.." אמרתי וחשבתי 'וואו הוא מעוניין בי או שנדמה לי?..' "באמת.. איך לא הבחנתי בך קודם?.."
אחרי הפגישה, חזרתי הביתה מאושרת.. ריחפתי בעננים עם חיוך מאוזן לאוזן. היה 1 בלילה.. 'וואו 3 שעות רק ישבנו בפארק ודיברנו?.. הוא אפילו לא ניסה לגעת בי או לנשק אותי.. אולי בגלל שלא נעים לו מחברה שלו.. כי כל דבר יחשב כבגידה'. חשבתי ונרדמתי במהרה. למחרת קמתי במהירות עוד לפני שאבא שלי הספיק להעיר אותי. ורצתי לבית ספר בדילוגים נמרצים. בשער תפסה אותי אורטל והסתכלה עליי במבט בוחן. "היכן היית אתמול גברת נכבדה? התקשרתי אליך בסביבות 10 ככה.. אחותך אמרה שאת לא נמצאת, מסכנה כנראה הערתי אותה מהשינה.." "כן...." "מה כן?! איפה היית??" "חח מה זה חקירה משטרתית?" שאלתי בחיוך מאושר. "חח נו בחיאת דיקלההה איזה רעה לא רוצה לספר לי הא?" "תירגעי אורטל, אני תכף מספרת לך.. פשוט עוד לא הספקתי לדרוך בבית ספר ואת ישר תקפת אותי.. חח זה משהו שבחיים לא תאמיני שדבר כזה יכול היה לקרות אי פעם... זה נשמע כזה דמיוני.. כאילו חלמתי את זה.. אבל אני לא!! אלף פעם צבטתי את עצמי כדי לבדוק אם לא חלמתי.. או אולי זאת הייתה אשליה של דמיוני הפרוע.." אמרתי במבט מהורהר. "נו כבר!! אני בשיא המתח.. את רוצה להרוג אותי?!" אורטל סחבה אותי על הספסל. "קדימה!! מה היה אתמול?! יצאת עם מישהו?.." "כן... אבל בחיים לא תאמיני עם מי!!!" "עם מי?! נוווו !!" "אלעד..." "מה?!?!?!" אורטל פערה את פיה בתדהמה. "חח את רואה אמרתי לך שתהיי בהלם..." אמרתי. "אחותי.. אין את לא מפסיקה להפתיע אותי כל פעם מחדש.. איך זה קרה?! הרי לפני יום לא החלפתם מילה ביניכם.. ואז פתאום אתם יוצאים..." "חח.. האמת.. גם אני דיי לא בטוחה שזה אמיתי.." אמרתי וצבטתי את עצמי בכוח הכוח. "אאוץ'" אמרתי. "אבל הרגשתי את הכאב... סימן שלא חלמתי את זה..." "אבל איך?? ספרי!! אני רוצה לדעת פרטים!! אל תהיי רעה!!" "אוקיי.. אתמול אחרי הבית ספר התפתחה בינינו שיחה.. הוא החמיא לי הרבה.. אז קבענו להיפגש.. הוא אמר שהוא יתקשר אליי כדי לקבוע.. בחיים לא האמנתי שהוא אכן יתקשר אליי.. אבל הוא התקשר וקבענו, ונפגשנו.. וזה היה נפלא!!! יואו אני לא מאמינה.." אמרתי בקולי ההמום. "ו.. מה קרה בפגישה? התנשקתם? התחרמנתם? משהו?.." שאלה אורטל. "חח לא.. גם אני חשבתי שהוא יגיע לקטע הזה.. אבל כנראה שהוא רק אוהב לדבר איתי.. הוא מוצא בי את הדברים שכל כך חסרים לו בקשר שלו עם שירן.. אליה הוא נמשך, ואיתי הוא רק אוהב לדבר.. מין קשר כזה של ידידות, הבנה.. אבל לא אהבה ולא תשוקה... מין קשר כזה סתמי.. שבשבילו זה כלום.. אך בשבילי זה המון.. אני רועדת מכל מבט שלו.. מכל חיוך.. מצורת הדיבור שלו.. אני לא יכולה יותר.. כנראה הוא אוהב את שירן, למרות שאין בה את הדברים שהוא אוהב בבנות מבחינת אישיות.. וזה מה שהוא מוצא בי.. אבל אני לא יכולה לחלוק בו ככה.. בעוד שאיתה הוא מתנשק, בה הוא נוגע.. ואותי הוא מחזיק לצד.. רק לרגעים שבהם הוא יצטרך לשפוך את לבו.. זה לא הולך ככה!!!"
אחרי זה עברתי במסדרון וראיתי את אלעד כרגיל דבוק לחברתו המתנשאת. שלחתי אליו חיוך, והוא חייך אליי בחזרה. שירן הסתכלה עליי מופתעת מהמבטים ששלחתי לעבר החבר שלה. "בוא נכנס לכיתה" אמרה ולקחה את ידו, היא סחבה אותו הרחק ממני. בכיתה השיעור התנהל כרגיל, וכמו כן כרגיל לא יכולתי להתרכז בחומר כי הייתי שקועה בחלומות.. בהפסקה קלטתי את אלעד יושב עם החברים שלו, שירן להפתעתי לא הייתה לידו.עמדתי בקצה המסדרון והתבוננתי עליו. הוא קלט את מבטי ואמר לחבריו: "אני כבר בא!" ונע לכיוון שלי. "אהלן מה המצב?" אמר ונתן לי נשיקה בלחי. "בסדר.. מה אתך?" "חיים את יודעת.." אמר. "איפה שירני..? אני לא רואה אותה בסביבה .. וזה מוזר אתה יודע.." "חח כן באמת מוזר.." אמר אלעד וחייך את החיוך המושלם שלו שגרם לי לרצות לנשק אותו לפני כל הבית ספר. "רציתי להגיד לך תודה.." אמר פתאום. "תודה על מה?" "על אתמול... זה היה מושלם.." "מה היה מושלם? בסך הכל ישבנו ודיברנו.." "כן.. אבל האווירה הזאת.. לא יודע.. הייתי יושב ככה ומדבר אתך שעות על גבי שעות.. באמת.. אני מרגיש שאנחנו יכולים להיות ידידים ממש טובים!!" אמר. "כן.." אמרתי באכזבה שהשתלטה עליי יותר ויותר. "ידידים.." פלטתי וחייכתי חיוך מאולץ. "היי.. מה אתם עושים?.." אמרה שירן שבדיוק התגנבה מאחורי אלעד, והסתכלה פעם עליו ופעם עליי בחשד. "סתם מדברים את יודעת.." אמר אלעד באי נוחות. "אה.." אמרה שירן והנהנה בראשה, בחוסר אמון. "טוב אז אתה בא?.." שאלה. "כן.. בא מותק.. ביי דיקלה ותודה על הספר הוא מאוד שימושי.." אמר. "בבקשה.." אמרתי בעצב. הוא קרץ לי והלך עם שירן. 'אני לא מבינה אותו.. מה הבעיה שלו לספר לה שאני ידידה שלו.. בטח הקנאה אוכלת אותה.. חבר כזה חתיך..' הרהרתי והלכתי לכיתה.
בסוף היום אני ואורטל עמדנו לצאת מהשער ולברוח מהכלא הפרטי הזה.. אך פתאום עיניי קלטו את אלעד ושירן הולכים מחובקים, ועם חיוך שלא נמחק. הם הלכו לידינו.. פתאום ראיתי איך אלעד מנשק את שירן נשיקת פרידה ארוכה ולוהטת והיא הלכה. והוא המשיך בדרך לבדו. פתאום הרגשתי את המרפק של אורטל על מותניי. "לכי דברי איתו!! זאת ההזדמנות שלך! עד שחברתו הקרצייה לא לידו.. קדימה!!" "טוב.. טוב.." אמרתי והתקרבתי אליו. "היי.." אמרתי. "היי.." הוא אמר ואפילו לא הסתכל עליי.. "קרה משו?" שאלתי. "לא מה פתאום.." "אז למה אתה כזה מצוברח.? בגלל שנפרדת משירן?.." "לא מה פתאום נפרדתי!!!!" אמר פתאום בבהלה. "חח לא, אני מתכוונת.. עכשיו נפרדת.. לכמה שעות..." צחקתי. "חח.. לא זה לא בגלל זה.. פשוט.. לא יודע.. דיברתי עם שירן.. ואני פשוט לא מרגיש בנוח.. אני חייב להגיד לך.." "מה קרה?.. דבר נשמה?.." פתאום הרגשתי כזאת חופשייה איתו. "שמעי... אני לא יכול יותר לדבר אתך ולא להיפגש.. וזה מאוד מצער אותי, כי יכולנו להיות ידידים הכי טובים.." "למה? למה אתה לא יכול מה קרה??"
"תראי.. היה לי עימות כבד עם שירן.. היא מאוד מקנאה.. ו.. תראי.. אני לא רוצה לאבד אותה.. אני קשור אליה." "אה... מבינה... אבל, אבל, רק תסביר לי משהו.." "מה?" "למה לא יכולות להיות לך ידידות??" "כי.. עזבי.. זה לא טוב לשירן.." "מה לא טוב לשירן?! מה אתה כבול אליה? אני לא מבינה את זה!!!" התחלתי לכעוס. "יש משהו.. ש.. אני לא יכול לספר.. פשוט לא.." אמר אלעד ולא הביט בי. "מה זה? אלעד? תסתכל עליי!!" אמרתי וסובבתי את פניו אליי. "נו אני לא יכול.. ביי נשמה היה נעים להכיר.." אמר והביא לי נשיקה בלחי והלך.
חזרתי לאורטל ההמומה שראתה הכול. מהצד. "יוו אני לא מאמינה... מה עובר עליו?!" שאלה. "אין לי מושג.. " אמרתי. "אולי תנסי לברר את??" "אני?! חחח" אורטל צחקה. "אתך היה לו דיבור .. יצאת איתו.. ואותי הוא אפילו לא מכיר.. אז הוא יספר את הסוד שלו דווקא לי ולא לך?!" "חח טוב אולי מתבייש לגלות לי.." "עלק מתבייש... לדעתי זה משהו באמת רציני.." אמרה אורטל במבט מלא בספקות. "כמו מה?" "לכי תדעי.. הכול יכול להיות.. אבל לדעתי זה בגלל שירן הפרחה שלו.. הוא מפחד עליה.." "חח אורטל נו באמת...." חייכתי בציניות. "אבל.. בעצם את צודקת." "מה תעשי?" "מה יש לי כבר לעשות? אני אשאיר הכל מה שזה.. ממילא אין לי סיכוי איתו... כי הוא רוצה אותי בתור לא יותר מידידה.. אז עדיף בשבילי שאני אתרחק ממנו.."
נפרדתי עם אורל והלכתי לביתו. כל אותו היום הרהרתי מה באמת קורה לאלעד.. למה הוא כל כך מפחד על שירן שלו.. למה לא יכולות להיות לו ידידות?? למה הוא התבונן עליי במבט כה מיואש ועצוב כשהוא דיבר על שירן שהוא נורא קשור אליה שהוא לא יכול לאכזב אותה.. או לעשות לה רע.. מה הסיפור ביניהם?!
כעבור חודש.
כל הזמן הזה עקבתי אחרי אלעד ושירן וכל כך כאב לי שלא יכולתי לבוא אליו, לדבר איתו.. אלעד מדיי פעם אמר לי שלום כששירן לא הייתה בסביבה. ורק כשהיא באה, אנחנו מיד הפכנו לשני זרים. הבחנתי בעצבות בעיניו של אלעד וכמו כן משהו עצוב אפילו בהתלהבות של שירן. פשוט הייתה לי תחושה שמשהו פשוט לא כשורה איתם, והחוסר הידיעה הזה פשוט הרג אותי.
יום אחד הבחנתי בשירן יושבת לבדה כשדמעות מציפות את עיניה. התקרבתי אליה ונגעתי בכתפה. "שירן... את בסדר? קרה משהו?" "לא!" אמרה שירן והפנתה אליי את גבה. גם ברגעים כאלה היא הייתה מתנשאת ומגעילה. "שירן? את בטוחה? למה את בוכה? אני יכולה לעזור??" "לא!!!! תעופי כבר!!!" צעקה שירן ואני נרתעתי לאחור. "טוב.. מצטערת.." התבוננתי עליה במבט מבוהל מהצרחות שהיא הביאה והלכתי.
"יואו משהו באמת קורה איתם... משהו לא טוב בכלל.. מה אני אעשה, אני חייבת לגלות מה זה!!!" אמרתי לאורטל כשהלכנו הביתה באותו היום. "מה תעשי??" "אין לי מושג... אבל אלוהים ישמור, זה כל כך כואב לראות מישהו שאוהבים כל כך עצוב..." אמרתי. "את אוהבת את שירן?" שאלה אורטל וגיחכה.. "חה חה ממש מצחיק.. אני מדברת על אלעד!!" אמרתי. "וואלה??" אמרה אורטל עדין מצחקקת. "נו דיי אורטל!! זה בכלל לא מצחיק!! את לא מבינה שזה שובר אותי??" "כן.. מבינה.. אבל הצעה שלי אליך.. רדי מהם.. הם לא מעוניינים בקרבתך!!" "לא!! זה שירן לא מעוניינת!! היא מקנאה!!! ואלעד פשוט שפוט שלה וזה הכול!!!" "טוב.. יש משהו במה שאת אומרת...." אמרה אורטל. "אורטל.. רוצה לבוא אליי עכשיו?" שאלתי. "כן.. למה לא?.."
נכנסנו לביתי. ואני מיד לקחתי את הטלפון. "לאן את מתקשרת?" שאלה אורטל. "לאלעד.." "לאלעד?! מאיפה יש לך את הטלפון שלו?" "נווו.. אז כשהוא התקשר אליי..באותו יום שיצאתי איתו.. לפני איזה חודש... זוכרת?! אז..יש לי שיחה מזוהה אז שמרתי את הטלפון שלו.. כי אולי ידעתי שאני מתישהו אצטרך אותו.." אמרתי וחייכתי. "ולמה את כל כך צריכה אותו עכשיו?" "נו אורטל אל תהיי כזאת מעצבנת.. אני חייבת לדבר איתו.. עד שאני לא אדע מה קורה לו אני לא ארד ממנו..." אמרתי. "מתי הספקת לעלות עליו??" צחקה אורטל, ומיד שלחתי עליה כרית בצחוק.
חייגתי את מספרו. "אויש את משוגעת אחותי.." אמרה אורטל. "שששש..." שמתי אצבע על שפתיי. "הלו.." ברקע בקע קולו המתוק של אלעד. היה לו קול כזה עצוב, שהיה לי חשק עז לבכות.. מעצם העובדה שידעתי שקורה לו משהו ולא יכולתי לעזור לו. "אלעד.." אמרתי בשקט. "כן?.. מי זאת?.." "הוא לא זיהה אותי? איך זה יכול להיות ? "אלעד.. זאת דיקלה..." המשכתי לדבר בקולי הלוחש. "מה.. מה רצונך?" שאל אלעד והבחנתי בלחץ בקול שלו. "אלעד אני חייבת דחוף לדבר אתך!!! דחוף דחוף!!" אמרתי. "בבקשה... פעם אחת.. אחרונה.. בבקשה.. שירן לא תדע מזה..." אמרתי. "מאמוש מי זה?!?" שמעתי את קולה הילדותי של שירן ברקע. "טעות במספר מאמי.." "לא עכשיו.. ביי.." אמר אלעד בשקט וניתק.
"מה?" שאלה אורטל במבט תוהה. "כלום... הוא לא רצה לדבר איתי.. שירן הזנזונת הזאת הייתה אצלו.. אויש איך אני שונאת אותה.. הלוואי שתמות!!!" אמרתי בזעם. "דיי תירגעי אחותי... עדיף שתעברי הלאה, הוא גם ככה לא בשבילך..." "לא!! אני לא אעבור הלאה!! לא ולא!!! עד שאני לא אגלה מה קורה ביניהם אני לא אירגע!!" "טוב חושחש הבלש" אמרה אורטל. "תצחקי אורטל, תצחקי!!! אבל אני לא אעצור עד שאני לא אגלה את האמת!!!"
אחרי שאורטל הלכה ממני. אני שקעתי בהרהורים אינסופיים.. חשבתי רבות על אלעד.. ועל שירן.. על זה שהיא התנהגה אליה היום בגסות ועל זה שאלעד לא רוצה לדבר איתה בשום אופן... מחשש ששירן שלו תיפגע. ככה עם דמעות בעיניים נרדמתי. ואז העיר אותי צלצול טלפון. "דיקלה...?" שמעתי קול מוכר ואהוב ברקע. "כן אלעד..." אני זיהיתי אותו מיד וחיוך התפשט על שפתיי. "תקשיבי אין לי הרבה זמן כי עוד שעתיים הבטחתי לשירן שאני יוצא איתה.. היא הלכה לבייתה להתארגן.. רוצה שאני אקפוץ אליך ונדבר?" "כן!! בוודאי.. זה הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.. תבוא!" טוב עוד רבע שעה אני אצלך..." אמר וניתק. אני נשמתי בהקלה.. והאושר הציף אותי.. שוב כמו אותו יום אלעד יבוא וידבר איתי.. יגיד כמה שטוב לו לדבר איתי.. ואני אקשיב לו.. ואתבונן עליו מוקסמת מיופיו. והעיקר.. אולי אני אגלה סוף סוף את הדבר שכה מעיק על אלעד.. את הדבר שהוא מסתיר ממני וכנראה מכולם.. את הדבר שמפריד בינינו...
***
"היי.." אלעד עמד בפתח בדיוק לאחר רבע שעה שהם ניתקו את השיחה.
"היי... כנס..." חייכתי והוריתי לו לשבת. "תרגיש כמו בבית.." "תודה.." הוא גם חייך במבוכה והתיישב. התיישבתי לידו והתבוננתי בו בחיוך. הוא היה נבוך מהמבט שלי. "אמ.. למה את מסתכלת עליי ככה?" "ככה איך?.." "לא יודע.." "סתם.. מזמן לא דיברנו.." אמרתי. "כן, דיקלה שמעי.. אממ.. באתי כדי להגיד לך.. ש.." "ש..? נו אלעדוש דבר חופשי.." "להגיד לך... ש.. זה.. בקשר לשירן.." גמגם. "נוו תגיד כבר!! מה שזה לא יהיה!" אמרתי בקוצר רוח. "טוב.. אוקי.. אז.. זה יהיה ממש כואב.. ואני מקווה שתביני אותי.." "כן מאמי.. דבר.."
"שירן חולה..." "חולה?! מה יש לה?!" שאלתי בבהלה. "לוקמיה..." אמר בעצב אלעד. "מה?!?!?" פערתי את פי בתדהמה. "כן..." אלעד השפיל את מבטו. "אויששש אני כל כך מצטערת..." אמרתי ועיניי התמלאו בדמעות. "עכשיו את מבינה.. למה אני לא יכול לאכזב אותה.." "כן.. אבל מה זה קשור אליי? אני בחיים לא אתערב ביניכם... אני לא כזאת!" "אני יודע.. אבל שירן ביקשה.. היא כנראה הרגישה ש.." "ש.. מה? נו למה אתה לא יכול להגיד משפט עד הסוף?!.." אמרתי. "כי קשה לי דיקלה.. מאוד מאוד קשה לי!!" "טוב.. אני מבינה.. אז מה היא הרגישה?!" "היא ביקשה שאני אתרחק ממך.." "כן, את זה אני יודעת... אבל למה, מה עשיתי?" "זאת הבעיה.. שלא עשית שום דבר.. הבעיה זה אצלי.." "טוב דיי לדבר בחידות ורמזים... פשוט תגיד כבר!" "שירן פוחדת.. היא מלאה בחרדות.." "אבל למה?.. מה הבעיה שלה?" "היא פוחדת שאני אעזוב אותה בשבילך.." "חחח אבל נתת לה סיבה לפחד? אני לא מבינה את זה.. הרי לא קרה בינינו כלום..." "אני יודע.. אבל.. היא הרגישה שאני מרגיש אליך דברים..." "מרגיש.. א..אליי? מה.. מה אתה מרגיש?" גמגמתי מופתעת. "לא יודע בעצמי.. ת'אמת, כבר מאז שראיתי אותך בפעם הראשונה אני פשוט הרגשתי את זה, כשראיתי אותך בתחילת כיתה ט'.. באמת.. לא יודע למה לא התקרבתי אליך.. הרגשתי שאת שונה.. שונה מאחרות.. לא יודע למה, זאת הרגשה פנימית כזאת.." "מה?! שתקת 4 שנים.. למה?.." "לא יודע.. הייתי דפוק! מזמן כבר רציתי לבוא אליך, לפתוח אתך שיחה, להתקרב אליך.. אך את היית כל כך סגורה, ביישנית.. חולמנית.. שלא העזתי.. חשבתי שאת כזאת שלא בעניין.." "חח.. האמת שאני הבחנתי בך רק שנה שעברה בכיתה י"א.. אבל כל השנה לא יכולתי להוריד ממך את עיניי.. הייתי מתפוצצת מקנאה כשראיתי אותך עם שירן.. אבל שתקתי.. ות'אמת.. כששאלת על מי אני חולמת.. אמרתי שאני רוצה מישהו שיש לו חברה ולעולם לא יביט לעברי... התכוונתי אליך.." "מה?! באמת? וואי... אני בהלם..." עיניו המקסימות של אלעד נצצו והחיוך המדהים שלו התפשט על שפתיו. אך מיד החיוך שלו נמוג, והעצבות מילאה אותו. "אבל זה בלתי אפשר דיקלה.. כבר הבנת אני מקווה.." "כן... הבנתי מאמי.. שאתה חייב להיות עם שירן... לנצח!" "לא.. זה העניין.. שלא, שלא לנצח.. דיקלה.. אנחנו לא יודעים כמה זמן היא תחיה.. אני באמת אוהב אותה.. אבל אני לא יודע... אני רק יודע שגם אליך אני מרגיש משהו מאוד חזק... וזה מבלבל אותי.. בגלל זה החלטתי שאני מתרחק ממך ולא רק בגלל ששירן ביקשה.. אלא באמת היא עכשיו זקוקה לי יותר מתמיד.. אני חייב לתמוך בה... להיות לצידה בתקופה הקשה הזאת שהיא עוברת.. טיפולים, בלאגנים.. מצב נפשי עגום.. את מבינה.. כן?" "כן.. מבינה.." השפלתי את מבטי. "אני מקווה שהיא תחלים... באמת.. אני אתפלל בשבילה בכל לילה... אני, אני.. באמת.. אני הייתי עושה הכל כדי שהיא תהיה בסדר.. באמת.. גם אם אף פעם לא היינו נשארים ביחד.. גם אם תהיה תמיד איתה והיא תהיה איתך.. העיקר שהיא תהיה בריאה ושלמה.." אמרתי בבכי. והסיבה העיקרית.. זה שאיבדתי את הסיכוי שלי להיות עם אלעד והסיבה הנוספת בגלל שכאב לי הלב על שירן.. למרות ששירן מתעבת אותי.. אני לא רציתי את זה בשבילה. "תודה מותק.. את נהדרת.. באמת יש לך נשמה טובה.. ידעתי שיעשה לי טוב לדבר אתך.. בשביל זה באתי.. באמת.. אולי יום מן הימים נזכה להיות ביחד .. אבל עכשיו לא על חשבון סיבלה של שירן.. היא זקוקה לי כל כך..." "כן, אני מבינה, אני מקבלת את זה.." "העיניים שלך אדומות.." אמר אלעד. "גם שלך.." חייכתי בעצב. "השפתיים שלך.." אמר. "מה איתם?" "מושכות..." אמר בלחש ונישק אותי.. לאחר שהתנתקנו ופקחנו את העיניים. אלעד קם. "מצטער יפיופה.. אני חייב לזוז.. קבעתי עם שירן.. אני לא יכול לאכזב אותה." "כן.. תלך.." אחרי שהוא הלך, נפלתי על הספה בבכי רועם, לאחר שנרגעתי נגעתי בשפתיי ולחשתי.. 'אני אוהבת אותך אלעד...'
***
ליום המחרת קמתי לבית ספר פשוט חסרת כוחות מרוב שבכיתי כל הלילה ללא מעצור. פגשתי את אורטל בחצר בית ספר. "אהלן בלשית... יש תוצאות?!" שאלה אורטל. "כן..." אמרתי בראש מושפל. "וואלה?" התפלאה אורטל. "לצערי..." אמרתי מתאפקת לא לבכות. "למה לצערך? הרי רצית לגלות מה זה הדבר שמפריד בינך לבין האביר שלך... הדבר שמונע ממך להילחם עליו ולכבוש את לבווו.." אמרה אורטל בקול דרמטי כאילו היא מופיעה בהצגה. "דיי אורטל.. זה לא מצחיק... גיליתי דבר נורא!" "מה .. מה גילית? דיקלה אל תפחידי אותי... נווו!!" אורטל סחבה אותי על הספסל הרגיל שלנו שעליו העברנו דיונים למיניהם. ישבתי מולה ולא יכולתי להוציא הגה.. מחשש שאני לא אוכל יותר לדחוק את הדמעות בפנים. הרכנתי את ראשי בשתי ידיי. "דיקלה..." אורטל ליטפה את ראשי. "אף פעם לא נהיה ביחד..." אמרתי. "טוב זה היה ברור עוד מהתחלה...." אורטל גלגלה את עיניה. "מזמן כבר אמרתי לך שהוא לא בשבילך." "לא את לא מבינה אורטל... לא בגלל זה..." "אז למה? בגלל שירן?!" "שירן חולה...... יש לה לוקמיה.." מלמלתי והדמעות פרצו מעיניי. "מה אמרת?! לשירן יש סרטן הדם?!?! היא עומדת למות?!" אורטל פערה את פיה לרווחה. "כן.." הנדתי את ראשי בחיוב. "נו אז למה שלא תהיו ביחד??? אם היא תמות הדרך שלך פנויה.." "אויי אורטלל איך את יכולה להיות כזאת חסרת רגישות!!! אני לא רוצה שהיא תמות!! אני מרגישה נורא מעצם המחשבה הזאת... ועוד שאני איחלתי לה את זה כשהיית אצלי.. אבל.. אבל היא בסה"כ מסכנה... והיא זקוקה לאלעד בתקופה הזאת.. יכול להיות שהיא תבריא.." אמרתי. "לא נראה לי... מהמחלה הזאת לא נראה לי שאפשר להבריא.." אמרה אורטל. "בכל אופן.. גם אם לא.. לא נראה לי שאני אוכל להיות עם אלעד מהמחשבה שזה רק בגלל ששירן מתה!" "לא נכון דיקלה!! נראה לי אם שירן לא הייתה הוא היה אתך...." "תקשיבי אורטל.. זה עוד לא הכול!" "רגע.. מה עוד?!" "הוא אמר לי משהו שממש הפתיע אותי.. את הסיבה שבגללה שירן ביקשה ממנו להתרחק ממני." "והיא?...." "ש.. הוא התחיל לפתח אליי רגשות.." "הא?!" "כן.. הוא אמר שהוא מרגיש אליי משהו מאוד חזק.. והוא שם עליי עין עוד בתחילת כיתה ט'.." "מה?! אז למה הוא שתק.. מה הוא דפוק?!" "חחח כנראה... לא יודעת מה נסגר איתו... אבל ת'אמת הוא אמר שאם שירן לא הייתה באמצע יכולנו להיות ביחד.. הוא אמר שהוא אוהב אותה.. אבל גם אליי יש לו רגשות אז הוא מבולבל.. והוא בעצמו רוצה להתרחק ממני.. כדי לא לגרום כאב לשירן שלו..." "אז מה תעשי?..." שאלה אורטל. "כלום...אין לי מה לעשות.. אבל אני לא רוצה ששירן תמות... אוףף אני ארגיש נורא!!" אמרתי. "חח איזה נשמה טובה את...." אמרה אורטל. "מה הקשר נשמה טובה?? אני פשוט אנושית... וכואב לי כשאחרים סובלים גם אם זה האויב הכי גדול שלי... ככה אני.. אני לא מאחלת רע לאף אחד... ואם אני אומרת משהו כזה אז אני לא מתכוונת..." אמרתי וניקיתי דמעה מלחיי. "כן אני יודעת.." אמרה אורטל ושמה את ידה על כתפי. "בואי נעלה למעלה.." אמרתי וקמתי.
נכנסתי לכיתתי ואורטל הלכה לכיתתה. ראיתי את אלעד ושירן יושבים בקצה של הכיתה. שירן הרכינה את ראשה על ברכיו וחיבקה אותו בחוזקה והוא ליטף לה את הראש. אני התבוננתי עליו.. פתאום הוא הרים את ראשו וענינו נפגשו ואז הוא מיד השפיל את מבטו והתמקד רק בשירן. התחיל השיעור.. כרגיל לא יכולתי להתרכז בחומר.. כל רגע הפניתי את גבי לאחור כדי להסתכל על אלעד והוא הסתכל עליי בחזרה וכל הזמן הבחנתי במבטה המלא קנאה של שירן.
בהפסקה הלכתי לכיתה של אורטל לדבר איתה. היא סיימה להעתיק מהלוח ושתינו יצאנו החוצה.
"אויש אורטל.. דיי אני כבר לא מסוגלת יותר לראות אותם ככה... מצד אחד אני לא יכולה לסבול את זה שהוא איתה והוא לא יכול להיות איתי אפילו אם הוא כל כך רוצה.. ומצד שני אני כל כך מרחמת עליה... כל כך... היא מה זה מסכנה.. שיואוו יש לי צמרמורת רק מהמחשבה שהיא הולכת למות.. דיי.. יואו.. באמת, אפילו אם אני אף פעם לא אהיה עם אלעד.. ורק היא תהיה איתו העיקר שהיא תחיה.... כי באמת, אם היא לא הייתה חולה נראה לי הוא היה עוזב אותה בשבילי....אבל אני לא רוצה את זה עכשיו.. שהוא יהיה איתה!!" אמרתי נחושה בדעתי לוותר עליו.
בסוף ההפסקה עלינו למעלה. "אורטל תלכי לכיתה, אני הולכת שנייה לשירותים.." אמרתי. "סבבה.. נתראה בהפסקה הבאה.." אמרה אורטל והלכה. אני נכנסתי לשירותים ופתאום שמעתי קולות מתוך התא: "חח איך הרעיון שלי הא???" זה היה קולה של שירן. "משהו סוףףף.." ענתה לה מישהי שלא הכרתי את הקול שלה. "אבל למה את עושה את זה?? הרי זה בסוף יתגלה גם ככה..." "כדי להפריד בינו לבין דיקלה השרלילה הזאת.." אמרה שירן. ואני רק עמדתי והקשבתי חסרת נשימה. "אבל אין ביניהם כלום....." "הוא אוהב אותה... אבל הם אף פעם לא יהיו ביחד.. שמעת אותי?? לעולם לא!!!"
יצאתי מהשירותים בהליכה מהירה, לא רציתי להמשיך לשמוע, הייתה לי סחרחורת. נכנסתי לכיתה, היא הייתה ריקה.. ושם רק אלעד ישב עם חבריו מהשכבה. "מה אין שיעור??" שאלתי. "לא יש חלון.. המורה לא הגיע.." אמר אלעד. "אה.." אמרתי. עדין לא התאוששתי מההלם. "דיקלה, את בסדר? את נראית חיוורת. "אה.. כן.. אני בסדר גמור.." אמרתי והתיישבתי.. והרכנתי את ראשי על השולחן. "תגידי.. ראית את שירן? היא נעלמה לי פתאום..." "כן..." הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. "היא בשירותים..." אמרתי ושוב הפניתי את מבטי ממנו ושקעתי בהרהורים. 'שירן המציאה את המחלה שלה כדי להפריד בינינו!!! וואי אני לא מאמינה כמה רוע יש בבחורה הזאת.. איך היא יכלה לעשות את זה?! מסכן אלעד.. היא לא קולטת כמה הוא סובל בגללה?.??" ממש רציתי לרוץ כבר ולספר הכל לאורטל, להתייעץ איתה מה עליה לעשות.. אבל לאורטל לא היה שיעור חופשי. "אלעדוש!!!" שמעתי את קולה הצבוע של שירן. היא הופיעה בפתח עם חיוך זדוני ומרושע, שכל כך היה בא לי למחוק לה אותו בכוח. בת זונה! היא הורסת הכל לי ולאלעד.. ואני כל כך ריחמתי עליה... מסכנה.. עלק!!!! היא באה לאלעד ונישקה אותו ארוכות.. ואני פשוט לא יכולתי לסבול את זה.. איך היא מרמה אותו ומנצלת את טוב לבו. קמתי על רגליי ויצאתי מהכיתה.
הצצתי לכיתתה של אורטל... היא ישבה בשולחן ראשון אז היא ראתה אותי. היא עשתה לי סימנים עם היד כאילו שאלה מה קרה .. אז אני עשיתי סימן עם הראש כאילו אני קוראת לה החוצה. אז היא עשתה לי סימן של 'רגע' עם היד. "המורה אני יכולה לצאת לשירותים?" שאלה את המורה. "אוקיי.. לכי.." אורטל קמה ויצאה אליי. "מה קרה אפשר לדעת?!?! למה את לא בשיעור.." "יש לי חלון... תקשיבי.." "נו.. דברי.." "בואי החוצה לספסל שלנו.. אני לא רוצה שאף אחד ישמע את מה שאני אגיד לך עכשיו.. פליזזז..." אמרתי. "טוב טוב.. בואי..." ירדנו לחצר והתיישבנו בספסל הקבוע שלנו. "נו.. מהר.. אני חייבת לחזור לשיעור.." אמרה אורטל. "גיליתי משהו..." אמרתי. "חחח.. אולי תלכי לעבוד בתור בלש חשאי???" צחקה אורטל. "נו אורטל.. זה מאוד רציני.. גיליתי את זה בטעות..." "נו נו.. ספרי מה גילית.." "נכון כשחזרנו מההפסקה הראשונה אז אמרתי לך לעלות ושאני הולכת לשירותים?" "כן.. אז?...גילית איזה מטמון באסלה? חחח" המשיכה לצחוק אורטל. "דיי אורטל נווו אני מנסה להגיד לך משהו.." "נו אז קדימה... אל תמשכי את זה יותר מדיי!!" "אוקיי שמעתי את שירן מדברת עם מישהי בתוך התא..." "וואלה?? היא בטח דיברה עם עצמה.. היי שירן.. מה המצב הכל טוב? וואלה סבבה.." צחקקה אורטל. "דיי כבר אורטל!!!! היא אמרה.. שכל עניין המחלה זה שקררררר אחד גדול!! ושהיא המציאה את זה כדי להפריד ביני לבין אלעד..." "דיקלה?? את מרגישה טוב?!" שאלה אורטל ושמה את ידה על מצחי. "כן.. אורטל.. אני לא הוזה אם לזה את מתכוונת.. באמת שמעתי אותה!! באמת!!!" אמרתי נחושה בדעתי לשכנע את אורטל בדבריי. "אוקיי אני מאמינה לך..אבל פשוט קשה לי להאמין.. כי לפני זה אמרת שהיא חולה ועכשיו פתאום לא חולה... זה קצת מבלבל אותי.. וקצת מפחיד אותי.." אמרה אורטל. "אבל אותי זה יותר מפחיד!!! את לא מבינההה היא לא חולההה אבל בגללה אני ואלעד לא נהיה ביחד!!!" אמרתי ועיניי התמלאו בדמעות. "אז אולי תספרי לו את האמת??" "חחח הוא בחיים לא יאמין לי כי היא תכחיש!!!" "אולי כן?! תגידי ששמעת אותה מדברת עם מישהי בתא.. ואני אגיד שאני הייתי לידך.. למרות שאני לא אבל מאיפה הוא ידע..." אמרה אורטל והסתכלה עליי במבט מחושב. "יווו אורטל את גאון!!! אם הוא יסרב להאמין לי אני לפחות אדע שניסיתי!!!!" "כן! לכי על זה מאמי אין לך מה להפסיד.. תספרי לו הכל.. ואז תשאירי בידיו את ההחלטה למי להאמין!"
בסוף היום הלכנו אני ואורטל הביתה. רציתי להזמין את אורטל אליי הביתה, אבל היו לי תוכניות אחרות, ולא רציתי שאורטל תזמזם לי באוזן את הבדיחות הילדותיות שלה. התכוונתי להתקשר לאלעד ולקבוע איתו פגישה.
"על החיים ועל המוות" אמרתי בקול רם והרמתי את הטלפון. "הלו.." בקע ברקע קולו האהוב של אלעד, שכל כך אהבתי לשמוע וזה גרם לי מיד לחיוך רחב. "אלעד..." אמרתי. "כן.. מי זה?.." שאל. "מה אתה לא מזהה אותי זאת דיקלה!!" אמרתי. "לא לא.. זו טעות במספר ביי.." אמר וניתק. "בטח שירן הפרחה הזאת לידו.. שיואוווו אני כל כך שונאת אותה... אני לא מבינה איך יכולתי לרחם על מכשפה כמוה.. איך?!" אחרי כמה שעות שוב התקשרתי אליו. "הלו.." ענה. "אלעד אל תנתק.. אני חייבת לדבר אתך.. זה הכי דחוף בעולם.." אמרתי. "לא היום.. אני עסוק.. אולי מחר נצפה ביחד במשחק.." אמר. "טוב.. ביי" אמרתי וניתקתי בייאוש. "אוףף הם לא נפרדים לרגע הא?..אוףף מעצבן כבר!! בעוד שאני יודעת שהיא מרמה אותו והוא מאמין לה!!!"
למחרת הלכתי לבית ספר בחוסר רצון.. פשוט לא יכולתי לראות אותם ביחד. 'מעניין מה יעשה אלעד כשהוא יגלה ששירן שיקרה לווו ואז הוא יעזוב אותה ויבוא אליי ויגיד שהוא אוהב אותי ושהוא היה פשוט עיוור..' הייתי שקועה בחלומות בהקיץ. בהפסקה ישבתי לבדי עם ראש מורכן על השולחן ושמעתי את אלעד ודיקלה מדברים. "אלעד תגיד.. אתה אוהב אותי?.." שאלה. "מאיפה השאלה...? הרי ברור שכן.." אמר אלעד והתבונן עליי. מילותיו ננעצו כמו סכין בגבי, הרגשתי את הכאב העז הזה, את הרצון לקום אליו ולהגיד לו את כל האמת בפנים.. לחשוף את פרצופה האמיתי של שירן! אך לא עשיתי זאת, ישבתי במקום כמו בול עץ ולא זזתי. "דיקלה..." שמעתי את קולה של אורטל. "הנה את.. חיפשתי אותך.." היא נכנסה לכיתתי. אלעד ושירן הסתכלו עלינו. "אמממ.. אני צריכה לדבר אתך.. בואי.." היא אמרה ומשכה אותי החוצה. "מה קרה??" שאלתי לאחר שהיינו כבר ישובות על הספסל שלנו. "מה מה קרה?! אני רוצה לדעת מה נסגר!! סיפרת לו כבר?." "לא.. לא הספקתי.." "למה את מחכה?!" "כי התקשרתי אליו אתמול והוא היה עם שירן הזאת.. אוףף בא לי להרוג אותההה..." אמרתי והזעפתי פנים. "חחח.. תהרגי אותה ברגע שתספרי לאלעד את האמת!! זה יהיה הסוף של הקשר שלהם!!" אמרה אורטל. "אל תהיי כל כך בטוחה.. יכול להיות שהוא לא יאמין לי..." "לכי תדעי.. אולי כן!" "טוב אבל איך אני אדע, אם הוא לא מאפשר לי אפילו לראות אותו? אוף!" "אההה אני יודעת מה תעשי!!" אמרה פתאום אורטל. "נו מה?? גאון שכמוך.. זרקי עוד רעיון מבריק..." "תכתבי לו מכתב!!" "מכתב?! נו באמת זה לא פיתרון מאמי!!" אמרתי בלעג. "אבל למה?? אם אין לך אומץ להתייצב מולו..." "יש לי אומץ.... אני אמצא אומץ... הבעיה היא לגרום לו להיפגש איתי...." אמרתי באכזבה. "אה!! אני יודעת מה תעשי..." אמרה פתאום אורטל והסתכלה בשובבות. "חחח מה עוד?. הגאון אורטל?" "תכתבי לו פתק.. ובו תמסרי לו את המקום והשעה של המפגש שלכם.. ואז הוא יוכל איכשהו להתחמק משירן עם איזה תירוץ.. עוד תראי שזה יצליח! פשוט תגידי לו שאת מחכה לו שם.. גם אם הוא לא יבוא.. אבל שלא יאכזב אותך... כי זה ממש חשוב לך ובלה בלה בלה.. הבנת.. לא?.." חייכה אורטל גאה בעצמה על הרעיון שלה. "כן... אני חושבת שכן..." קיבלתי את ההצעה שלה. "אבל איך אני אעשה את זה אם השירן הזאת לא מתרחקת ממנו לשנייה.." אמרתי. "סמכי עליי.." אורטל קרצה לי. "חח מה את זוממת??" שאלתי. "אל תדאגי... תשבי עכשיו בשיעור ותכתבי לו את זה.. ובהפסקה תבואי עם הפתק אליי ואז אני אגיד לך מה אנחנו הולכות לעשות.. ואנחנו נעשה את זה בגדול!!!"
בשיעור ישבתי ובמקום להקשיב להסברים של המורה, כתבתי פתק לאלעד, כתבתי לו איזה מגילה על משהו שאני חייבת לדבר איתו וזה עניין של חיים ומוות וזה חשוב לי והוא חייב לבוא.. וכו. "דיקלה! מה את עושה?" קפאתי במקומי, והרמתי לאט לאט את מבטי. ממולי עמדה המורה ובחנה את מקור עיסוקי ביסודיות. "סתם.. כלום.." אמרתי והאדמתי. 'אוף דווקא בשיעור של המכשפה צץ לי הרעיון המבריק לכתוב פתק.. כלומר לאורטל צץ הרעיון.. בעע.. הייתי צריכה לחכות עוד שיעור עכשיו היא לא תעזוב אותי..' "אוקי.. עכשיו תקראי בקול רם את מה שאת כותבת.. במקום להקשיב לחומר הנלמד!" הרגשתי שהדם עולה לי לראש.. והייתי אדומה כמו עגבנייה. "לא.. אני לא יכולה.. זה משהו אישי.." "אין דבר כזה אישי בשיעור שלי!!!! לא מקובל עליי שום דבר חוץ ממה שקשור לשיעור.. על כן את מתבקשת להקריא לנו את מה שכתבת כדי שנדע שזה היה באמת כל כך חשוב שהיית חייבת לכתוב את זה על חשבון השיעור שלי..." "לא.. דיי אני לא יכולה.. אני אכניס את זה לתיק.. באמת.. זה לא יקרה יותר..." כמעט התחלתי לבכות. "אם את לא תקראי, אני אקרא!!!" אמרה וחטפה לי את הפתק. "לא!!!" הושטתי את ידי קדימה כדי לתפוס אותו. "אוקיי.. אז ככה..." אמרה המורה.. "לא בבקשההה.." צרחתי כמו משוגעת. "המורה תניחי לה.. תראי איך הבחורה מבקשת.. זה באמת חשוב לה.. זה לא יקרה שינית.. אני סומך עליה.." אמר אלעד מהקצה השני של הכיתה. "אוקי... אבל זה רק בגלל שביקשת...." אמרה המורה וחייכה בלבביות והחזירה לי את הפתק. לפעמים אני חושבת שהיא דלוקה על אלעד, היא נמסה כשהוא מדבר ומוכנה לבצע כל מה שהוא יגיד. אלעד הציל את החיים שלי שוב.. כי אם היא הייתה קוראת את הפתק, הייתי נקברת בתוך האדמה, ובחיים לא היה לי יותר סיכוי לספר לאלעד את האמת.. בגלל ששירן הייתה מגלה שאני יודעת הכול. "תכניסי את זה לתיק.. ויותר שאני לא אראה דבר כזה.. ברור לך?!" "כן... ברור..." אמרתי בראש מושפל, התאפקתי כדי לא להביא לה איזה כאפה, מגיע לה, מכשפה!
בהפסקה רצתי מיד לכיתה של אורטל. "וואי אורטל, את לא יודעת מה קרה לי... כמעט נדפקו לנו כל התוכניות..." אמרתי לאורטל בקושי נושמת מרוב הריצה שדפקתי. "מה קרה?.." "דפנה המכשפה הזאת תפסה אותי כותבת את הפתק, ומרוב שהיא כל כך שונאת אותי היא רצתה להקריא אותו לפני כל הכיתה.. שיואוו הייתי מתה אילו אלעד לא היה מבקש ממנה לא לעשות זאת." "פששש.. אילו רק ידע שהמכתב מיועד לו.." אמרה אורטל בשובביות המאופיינת לה. "כן.. נו מה התוכניות?? איך אני הולכת להביא לו את זה??" שאלתי בקוצר רוח. "שירן לידו???" "חחח נראה לך היא לא תהיה לידו?? היא שם מתמזמזת איתו בכיתה.. אוף בא לי לבוא אליהם.. ופשוט להגיד לו הכול ליד שירן.. ואז נראה איך היא תצא מהתסבוכת הזאת ואיזה תירוץ היא תקריץ!!!" "חחחח דיקלה אל תסחפי.. אם לא, תהרסי לנו הכול.. צריך שאת והוא תפגשו רק שניכם במקום אינטימי.. כדי שהוא יסתכל לך בעיניים וידע שאת דוברת אמת... וכאן הוא יחשוב שאת פועלת מתוך הקנאה, וזה גם התירוץ שיבוא לראשה המתוחכם של שירנוש שלנו.. אז תירגעי ואל תהיי פזיזה מדיי.. צריך לחשוב על כל צעד שאנחנו מבצעות!!" אמרה אורטל. "פשש אורטל.. את צריכה להיות רוצחת שכירה או פורצת בנקים.. מתאים לך.." צחקתי. "חחח תודה על המחמאה בובה.." חייכה אורטל כאילו הסכימה שזה הייעוד שלה. "אוקיי עכשיו נעבור למבצע..." אמרה ופניה הרצינו. "חחח למבצע..." צחקתי. "לא מצחיק... זאת באמת משימה לא קלה.. תקשיבי מה אנחנו הולכות לעשות.." נו.. כולי אוזן!" "אוקי.. דיקלה.. קודם כל הם לבד בכיתה?" "אממ נראה לי שכן.. למה?." "אוקיי אני באה אתך ביחד... נכנסת לכיתה ולוקחת את שירן.. אני אמציא לה כבר איזה תירוץ.. ולאחר מכן, כשאת שומעת שיצאנו והתרחקנו את נכנסת מהר לכיתה ונותנת לאלעד את הפתק.. ואומרת לו שיסתיר אותו ולא יראה לאף אחד ואז יוצאת מהר מהכיתה... ואז שירן חוזרת ולא מבינה מה רציתי מהחיים שלה וממשיכה להתמזמז עם אלעד בעוד שהוא מתכנן איזה תירוץ למכור לה..חחחח. נו מה דעתך??.." שאלה אורטל. "מממ.. רעיון טוב, ואם שירן לא תרצה לצאת??" "היא תצא סמכי עליי..." אמרה אורטל. "בונא אורטלי את חכמה.. מה הייתי עושה בלעדיך?!" אמרתי וחיבקתי אותה. "בשביל זה יש חברות לא?." אמרה אורטל וקפצה מהשולחן שעליו היא הייתה ישובה. "קדימה בואי יש רק 10 דקות להפסקה. ושתינו יצאנו. עמדנו מספר דקות ליד הכיתה שלי ושמעתי את שירן ואלעד מתלחשים ביניהם. "אוקיי.. אני נכנסת.. תתחבאי מאחורי הדלת כדי ששירן לא תראה אותך כשהיא תצא איתי.. אני התחבאתי מאחורי הדלת והחזקתי אצבעות, ואורטל נכנסה לכיתה.."בהצלחה אורטלי.." לחשתי.
"וואי שירן את בחיים לא תאמיני מה ראיתי..." שמעתי את אורטל אומרת. "מה אכפת לי מה ראית, מי מכיר אותך בכלל..??" אמרה שירן. "באמת.. את חייבת לבוא איתי זה משהו מאוד מאוד חשוב.." אורטל לא הרפתה. "אני חייבת לדבר אתך... זה מאוד חשוב!!!" "אז להראות לי או לדבר איתי??" "גם וגם...נו בואי מה אכפת לך זה ייקח רק דקה!!" "בשביל זה את חייבת להפריד ביני לבית אלעדוש?!" "שירני לא יקרה כלום אם נפרד לדקה..." אמר אלעד. "אתה רואה?? לא אכפת לך לא לראות אותי.. אתה לא אוהב אותי..." אמרה שירן ועשתה פרצוף עצוב. אורטל גלגלה את עיניה. "לא שירני.. מה הקשר.. פשוט הבחורה רוצה לדבר אתך על משהו חשוב, אז את יכולה להתנתק ממני לדקה ולראות מה רצונה." אמר אלעד. "טוב..." אמרה וקמה בחוסר רצון. שמעתי את אורטל ושירן יוצאות מהדלת. לאחר שנעלמו מהאופק נכנסתי מהר לכיתה. "אלעד..." לחשתי. "דיקלה? מה קורה??" "אורטל לקחה את שירן בכוונה..." אמרתי. "מה? למה?" "כי הייתי חייבת להביא לך את זה....." אמרתי והושטתי לו את הפתק. "מה זה??" "תקרא בו אחר כך... עכשיו תחביא את זה ואל תראה לאף אחד....זה מאוד חשוב!!!" אלעד החביא את הפתק בתוך הכיס בחולצתו. "אז את הפתק הזה כתבת כשהמורה תפסה אותך חח" צחקק אלעד. "חח כן... איזה מזל שאתה התערבת.. אם לא, הייתי אוכלת אותה.." "כן הא.." "עכשיו אני חייבת ללכת לפני ששירן תחזור..." "כן.. באמת תלכי..מהר.. כי היא תעשה הצגה אם היא תראה אותך..." "ביי.. תקרא את זה.." אמרתי והתכוונתי ללכת מהר מהכיתה אך פתאום שמעתי קולות: "תעזבי אותי רמאית!!" זאת הייתה שירן שהתפרצה לתוך הכיתה ואחריה דהרה אורטל שניסתה לעצור אותה. שירן פערה את עיניה כשראתה אותי עומדת ליד אלעד. "אז בשביל זה קראת לי?? כדי שחברה שלך השרמוטה הזאת תגנוב לי את אהבת חיי נכון?!" "מה הקשר?? ניסיתי להגיד לך משהו את לא רצית להקשיב.." אמרה אורטל. "כן.. ממש... רצית לסובב אותי על אצבע הקטנה... אז שתדעי לך למרות שאני בלונדינית אני לא עד כדי כך טיפשה!!!" אמרה שירן והזעיפה את פניה. "תעזבי אותו כבר מכשפה!!" אמרה לי שירן. "שירן בסך הכול דיברתי איתו וזה לא קשור לאורטל.. בכלל לא ידעתי שהיא מדברת אתך.. זאת הכיתה שלי ואז נכנסתי לפני השיעור.. והתחלתי לדבר עם אלעד מה רע בזה?" שאלתי אותה. "אז למה היא ניסתה לעצור אותי, כשרצתי בחזרה?!" שאלה שירן, פיקחית הבחורה בדיוק כמו מרושעת. "כי היא רצתה לדבר אתך ואת ברחת לה..." "חח לא עליי לא תוכלו לעבוד.. את פשוט רוצה את אלעד לעצמך.. אבל את לא תצליחי להפריד בינינו!!!" אמרה. "או שאולי כן... הרי לא נותר לי הרבה זמן לחיות..." אמרה ופרצה בבכי. אויש כמה זיוף, פשוט היה בא לי להגיד לה בפרצוף שהיא שקרנית מגעילה והכול הצגה אחת גדולה. ואלעד התמים עוד מאמין לה, טוב ברור מי לא יאמין לשחקנית כזאת מוכשרת.
"אל תדאגי... את תחיי עד 120 שנה.." אמרתי. והיא הסתכלה עליי במבט זועף מבעד לדמעות המזויפות. "דיקלה.." אמר אלעד והסתכל עליי במבט מזהיר. "טוב.. אני הולכת.. תהיי בריאה מותק.." אמרתי ויצאתי עם אורטל מהכיתה. "בדיוק נשמע צלצול, ואז נאלצתי להיכנס בחזרה.
בסוף היום אני ואורטל הלכנו הביתה ודיברנו על כל מה שקרה. "וואי.. איזה פשלה הייתה היום עם השירן הזאת..." אמרה אורטל. "באמת, מה סיפרת לה כזה שהיא ברחה ממך?? חח." שאלתי. "חח סתם התחלתי לחרבש לה משהו אז היא הבינה שאני רק רוצה לבלבל לה ת'מוח." אמרה אורטל. "טוב אבל לפחות היא חשבה שאת שם כי את רוצה לגנוב לה את אלעד והיא לא מנחשת אפילו שאת יודעת הכול!" "מקווה שהנחשית הזאת לא תגלה את הפתק..." אמרתי. "איפה קבעת איתו ובאיזה שעה??" "בפארק שלנו ב10 בערב. "למה כל כך מאוחר??" "כי אושר הולכת לישון ואז אני אוכל ללכת בלי שהיא תשב לי על הראש..." אמרתי. "אה אוקיי..אבל תדעי לך שיכול להיות שהוא לא יבוא... אל תסמכי על זה.. אולי הוא לא יצליח להיפטר משירן.."אמרה אורטל. "טוב.. בכל אופן מקווה שהוא יגיע.." אמרתי. "טוב שיהיה לך בהצלחה מאמי ותעדכני אותי.." אמרה אורטל, נישקה אותי בלחי ונפרדנו.
בערב חיכיתי כבר בקוצר רוח שתגיע שעה 10. כבר בחמישה ל10 ישבתי על הספסל שבו ישבנו אז כשנפגשנו פגישה חלומית, שבחיים לא חשבתי שזה יקרה.. אבל זה קרה, כלומר לחלומות יש נטייה להתגשם. עבר רבע שעה והוא לא הגיע.. עוד רבע שעה ועוד רבע שעה, כבר התחלתי להתייאש, אך פתאום ראיתי דמות מוצלת נעה לכיווני, הזקפתי את ראשי ואימצתי את עיניי, זה היה הוא.
"דיקלה.." קולו נשמע מתוך החשכה. "וואי כבר חשבתי שלא תבוא... אני מחכה לך ארבעים דקות..." אמרתי והסתכלתי על השעון. "כן.. מצטער.. פשוט אמרתי לשירן שאני נפגש עם חבר ילדות שלי והיא התעקשה לבוא איתי.. עד ששכנעתי אותה שזה ישעמם אותה.. שיחת בנים וזה.. כבר חשבתי שאני אבוא ולא אמצא אותך פה.." "אה.. טוב הייתה לי הרגשה חזקה שתבוא.. בגלל זה נשארתי, אבל ת'אמת כבר התחלתי להתייאש...." "סורי.. אז הנה באתי.. מה היה כל כך דחוף?" שאל. "תשב..." אמרתי והוא התיישב. "נו?.." שאל במבט מסוקרן.. היה לו מבט כל כך מתוק... שכמעט יצאתי מדעתי, רק בהיתי בו בשתיקה. "נו? דיקלה? את מתכוונת לשתוק עוד הרבה? קדימה שפכי.." אמר ונגע עם ידו בלחי שלי.. באותו רגע עברה בי צמרמורת. "אלעד.. זה לא קל לי להגיד את זה... כי זה עניין מאוד רציני שישפיע גם עליי גם עליך וגם על שירן.." "שירן? מה קשורה שירן אני לא מבין..." "תראה אני יודעת שממש קשה להאמין לזה.. אבל שירן שיקרה לך ואתה נפלת בפח.. היא שיקרה כדי להפריד בינינו..." "מה?!" שאל אלעד מופתע. "בקשר למה בדיוק היא שיקרה...??" "בקשר למחלה שלה.." "אוי באמת דיקלה תעזבי עכשיו את המחלה שלה.. מה זה קשור בכלל??" "חכה אלעדדד תקשיב לי עד הסוף..." "נווו..." "טוב אז הייתי בשירותים, ושמעתי אותה מדברת עם מישהי... שכל עניין המחלה הוא תרמית כדי להפריד בינינו... זה מה ששירן אמרה למישהייי.. ואני שמעתי את זה בטעות!! אתה מבין אלעד?? מזל ששמעתי את זה ושאני יכולה לחשוף את פרצופה בזמן... כי ראיתי כמה אתה סובל ופשוט הרגשתי כל כך רע מזה... כי גם אני ריחמתי עליה וכאב לי הלב.." "מה?? רגע אני לא מבין משהו.. מה חודש שלם היא הובילה אותי שולל??" אמר בתדהמה. "כן! בדיוק!! אין לה שום מחלה, הכול הצגות!!!" "אני לא יכול להאמין בזה.. זה לא עולה על דעתי דבר כזה!!" אמר אלעד והרכין את ראשו בשתי ידיו. "מבינה אותך מאמי..." חיבקתי אותו וכאב לי לראות איך הוא סובל. "רגע את מאה אחוז בטוחה בזה??" הוא הסתכל עליי במבט מלא תיקווה. "כן.. אני שמעתי את זה.." "את בטח סתם אומרת.. כי אי אפשר להמציא מחלה... זה תמיד מתגלה בסוף..." "אלעד.. אני לא הייתי בחיים אומרת סתם.. למה לי לעשות את זה? אני לא כזאת... אני פשוט לא רוצה ששירן תמשיך לרמות אותך ויחד עם זאת להפריד בינינו.. זה לא פייר..." "את צודקת.. אבל איך? אני לא מאמין...." אמר והבחנתי בדמעות שנצצו על לחייו בחשכה. "אל תבכה... אני אוהבת אותך.." אמרתי לו פתאום. והוא הסתכל עליי המום. "את מה?!?!" "כלום.. סתם..." אמרתי והפניתי את מבטי. "דיקלה תסתכלי עליי." הוא לקח את הפנים שלי וסובב אליו. "תחזרי על מה שאמרת..." "בשביל מה? מה זה חשוב??" "חשוב לי!!!" "אמרתי שאני אוהבת אותך..." אמרתי שוב, המילים האלה זרמו לי בחופשיות.. רק הלחץ היה בפנים, הלחץ שהפעילו עליי עיניו של אלעד שחפרו בי בור. "באמת? את אוהבת אותי?" הוא חייך. "כן.. מה מפתיע אותך?" "לא יודע.. מפתיע אותי שאני נמצא באותו מצב שלך..." אמר. "אה כן? טוב אני יודעת שאתה אוהב את שירן..." "לא.. לא.. אני אוהב אותך! אני מאוהב בך!" אמר. "אה??? לא לא שמעתי טוב..." "שמעת מצוין..." אמר. "בגלל זה זה מפתיע אותי.. שרק לפני חודש לא דיברנו בכלל והיום אנחנו מאוהבים." "גם אני מופתעת.." אמרתי והאושר הציף אותי. "בעצם עוד מהרגע הראשון שראיתי אותך.. פשוט הקסמת אותי.." אמר. "גם אתה... דיי אני עדין לא מאמינה שהחלום שלי התגשם..." אמרתי. "אז תאמיני.. היה שווה לחלום הא??" אלעד חייך את החיוך המושלם שלו ונישק אותי.. אחרי שהתנתקנו הוא אמר : "את יודעת מה.. הלוואי ומה שאת אומרת לגבי שירן נכון והיא סתם שקרנית.. ככה תהיה לי סיבה טובה להיפרד ממנה וגם לא יכאב לי הלב שאני עוזב אותה בעת המחלה שלה..." אמר אלעד. "אבל אלעד...אם תשאל אותה ישירות אם זה נכון היא תכחיש... אז מה תעשה??" "אני אסחב אותה לעשות בדיקת דם.. אפילו אם היא תתנגד.. והבדיקה לא משקרת.." אמר אלעד וחייך אליי.. אך בעיניו הייתה עצבות עמוקה שהוא ניסה להסתיר בכל כוחו..
למחרת באתי לבית ספר כולי מלאה בחרדות.. פחדתי ששירן תעשה הצגה נוספת ואלעד יאמין לה ולא לי...
"נווו ספרי לי מה היה אתמול?! דיברת איתו?! סיפרת לו?!" חקרה אותי אורטל כשישבנו על הספסל שלנו. "כן..." אמרתי בעצב. "יאאא ומה הוא אמר?? אבל למה את עצובה?! עשית את הדבר הנכון!!" "כי.. מסכן הוא סובל!!" אמרתי. "אז היית מעדיפה שהוא ימשיך לסבול מהרעיון ששירן שלו עומדת למות? ככה הוא לפחות גילה שהכול שקר והיא לא תמות וגם אתם תוכלו להיות ביחד!!" "חח אורטל זה לא כל כך פשוט!" "למה לא?!" "כי שירן מסוגלת להתנקם בי... אם היא הייתה מסוגלת להמציא מחלה כדי להפריד ביני לבין אלעד, אז היא תהיה מסוגלת לכל דבר..." "וואלה לא חשבתי על זה..." אמרה אורטל ושקעה בחשיבה. "אבל עזבי את זה טוב? קודם שאלעד יגלה שהיא שיקרה...."אמרה. "אם בכלל.." אמרתי. "שירן הזאת מסוגלת לעשות עוד הצגה כדי שהוא יאמין לה.." "אההה אז שייקח אותה לעשות בדיקת דם ואז השקר יתגלה!!!" אמרה אורטל בחיוך של ניצחון. "כן.. הוא כבר חשב על זה..." אמרתי באכזבה. "אני פוחדת... פוחדת לאבד אותו... אבל מה שאני יודעת זה שהלב שלו כבר שלי..." אמרתי וחייכתי. "מזתומרת הלב שלו, שלך?!" לא הבינה אורטל. "חח אתמול הוא הודה שהוא מאוהב בי... כמובן אחרי שאני בטעות אמרתי לו..." "מאוהב בך?! הוא אמר את זה?! יאוו אני לא מאמינהה חח איזה מגניבבבב..." חייכה אורטל חיוך גדול. "חחח.. כן אבל בכל זאת אני לא יכולה לשמוח.. לא יודעת יש לי מין מועקה בלב.. והרגשה לא ממש טובה.." אמרתי בפחד. "אויש דיי את עם השטויות שלך.. הכול יהיה בסדר, עוד תראי!" "הלוואי והייתי אופטימית כמוך אורטלי.." "אז תהיי!! זה הכול בראש שלך!! אם תחשבי חיובי יהיה חיובי!"
בצלצול עלינו לכיתה. ראיתי שאלעד ושירן לא הגיעו, זה הפתיע אותי מאוד.. כי הם תמיד באים.. ביחד.. אז מה קרה פתאום... אולי זה בגלל מה שסיפרתי לאלעד?
רציתי שכבר יגמר היום הזה כדי להתקשר לאלעד ולוודא מה נסגר עם שירן ולמה הם שניהם לא הגיעו היום לבית ספר.
השעה המיוחלת הגיעה, ואני מיד דהרתי לכיתה של אורטל, שתינו רצנו מהשער, כלומר אני רצתי ואורטל ניסתה להשיג אותי. "אולי תפסיקי לרוץ ככה?? כבר אין לי נשימה.... תירגעיייי הוא לא יברח ממך..." "הוא כן יברח.." צעקתי. "חח פשוט אני כבר סקרנית לדעת מה קורה איתם.. שיואוו המתח הורג אותי!!!" "חח גם אותי האמת.." אמרה אורטל. "אני באה אליך..." "טוב אז תמהרי קצת אורטללל איזה צב את.. עד שאת רצה יכולתי לרוץ עד הבית ולחזור שמונים פעם.." "טוב בואי נגזים..." רטנה אורטל.
פרצתי לתוך הבית שלי כמעט ריסקתי את הדלת. "חח דיקלה תיזהרי.. שלא תהרגי בטעות בן אדם..חח" צחקה עליי אורטל.
לא עניתי לה, חייגתי מיד את מספרו של אלעד שכבר זכרתי בע"פ. "הלו.." שמעתי את הקול שלו. "אלעד!!!" צעקתי בטלפון. "אחחח דיקלה.. אני אהיה חירש בגללך..." אמר. "חח סורי.. מה אתך מאמי למה לא באת היום לבית ספר? וגם שירן לא באה..." "וואי את לא יודעת מה היה..." "מה? ספר!" "האשמתי אותה בזה שהיא שיקרה לי.. לא אמרתי לה שאת אמרת לי אל תדאגי.. אמרתי פשוט שאף פעם לא ראיתי תוצאות של הבדיקות שלה, אז אמרתי שאני אומר את זה כי יש בי עוד תיקווה שהיא לא חולה..וגם אמרתי לה שאולי היא סתם שיקרה כדי שאני לא אעזוב אותה. כי שתביני.. היא פחדה שאני אפרד ממנה כדי להיות אתך... בגלל זה ברגע שהיא ניחשה על מה אני הולך לדבר איתה אז באותו יום לפני חודש... אז היא סיפרה לי את זה... וזה פשוט שבר אותי.. ריחמתי עליה, לכן לא יכולתי לעזוב אותה.. לכן רציתי להתרחק ממך.. אוף אני פשוט אידיוט... איך יכולתי להיות כל כך תמים?!" "זה לא אשמתך אלעד... היא פשוט שחקנית.. וערמומית מדיי!" אמרתי. "אוף דיקלונת... מתי כבר נוכל להיות ביחד? אני כל כך מתגעגע אליך.. לנשיקות שלך ולחיבוקים.." "חח אלעדוש מאמי.. הנשיקות והחיבוקים זמינים בשבילך 24 שעות ביממה.. רק שתהיה פנוי בשבילם.." אמרתי וחייכתי. ואורטל שהייתה לידי ובהתה בי בנשימה עצורה גם חייכה. "חח עוד מעט מאמי.. תהיה לי הוכחה ששירן שיקרה לי.. ואני אפרד ממנה.. ונוכל להיות ביחד..." אמר. "אויי אני כבר כל כך מצפה לזה..." אמרתי. "אל תצפי יותר מדיי, זה לא בריא.." אמרה אורטל. "צודקת אורטלוש.. אני מאוד מאוד מקווה שלא יקרה עוד שום דבר כזה בלתי צפוי.. דיי הפחד הורג אותי.." אמרתי. "אל תדאגי דיקלונת.. האמת תמיד יוצאת לאור.. והטוב תמיד מנצח.. תהיי בטוחה" אמר אלעד. "מקווה.." חייכתי, אך המועקה לא נתנה לי מנוח.
"אני מפחדת אורטל.." אמרתי אחרי שניתקתי את השיחה. "אויש נו אין לך מה לפחד אחותי.. הכול יהיה בסדר..." "אלעד אמר ששירן הלכה לעשות בדיקת דם.. ואיך היא בדיוק תעשה אותה.??" "היא לא יכולה.. אין אין לה ברירה אחרת.. רק להודות!" אמרה אורטל. "חח הנחשית הזאת תודה במשהו?! תחלמי על זה.." אמרתי.
למחרת הלכתי לבית ספר בתקווה שאלעד גם יבוא. והוא בא, אך שירן לא הגיעה. נורא התפלאתי, אז שמחתי שאני אוכל להיות היום עם אלעד בלי שהיא תתערב.
נראה לי זה היה היום הכי מאושר בשבילי בבית ספר, כי הייתי עם אלעד. אפילו אורטל השאירה אותנו לבד והלכה לחברותיה האחרות שאותן הזניחה כשהייתה איתי. אלעד חיבק אותי בחופשיות, לעיני כולם, וכל החברים שלו היו בשוק, שיום לפני הוא היה עם שירן הפצצה, היפיפייה המקובלת והיום הוא איתי.. עם אחת לא קשורה לעולם, חולמנית, ביישנית, סגורה, מנותקת מכולם.. מקור לזלזול. הוא איתי ושם פס על מה שאחרים חושבים, הוא מתמסר רק לאהבתו אליי. שמתי לב למבטים מלאי הקנאה ששלחו אלי בנות מהשכבה..הקנאה בערה להן בעיניים. התנשקנו לעיני כל העולם, שיראו ושיאכלו את הלב. עדין לא האמנתי שבחור כל כך חתיך ישים עליי ועוד יתאהב בי.. אני זוכרת שלפני חודש בסה"כ זה היה רק בגדר חלום, מאין אשליה... אבל למרות שהייתי מאושרת, בתוכי הייתה אותה המועקה שלא נתנה לי מנוח, המועקה שמשהו עלול לקרות, מה שהכי הרג אותי זה שלא ידעתי מה.. לכן לא יכולתי למנוע זאת.. הייתי שבויה באי וודאות.. לכן, התמסרתי בגוף ובנפש לגורל, רק הוא יחליט מה יקרה.
בסוף היום המאושר שהייתי עם אלעד, גם ישבתי לידו בשיעור. וכשנגמר היום הלכנו הביתה, אני והוא ביחד. ודיברנו. "תגידי אלעד.." "כן מותק.." "אתה יודע למה שירן לא באה היום?!" שאלתי. "לא יודע וגם לא אכפת לי.... האשמתי אותה בשקרים, אולי בגלל זה היא לא הגיעה כי היא לא יכולה להסתכל לי בעיניים." "עדיף שלא תבוא!" חייכתי וחיבקתי אותו בחוזקה. "מחר צריכים לקבל את תוצאות הבדיקה..." אמר.
"וואי..." אמרתי בחשש, והרגשתי צביטה בלב. "רוצה עכשיו לבוא אליי קצת?" שאלתי. "למה לא? סבבה.." חייך ופנינו לכיוון ביתי. "יש לי רעיון יותר טוב.." אמר פתאום אלעד כשהתקרבנו לבית שלי. "איזה?" "בואי נלך לים... אין אני פשוט יובלות לא הייתי שם.. כי שירן לא אוהבת ים... אוף היא בכלל לא בראש שלי...." "יאללה בוא.." אמרתי. "אבל קודם תן לי לעלות ולזרוק תתיק בביתי" "כן גם אני אשים אותו אצלך ואז לבוא לקחת.." אמר אלעד. ועלינו לביתי, שמנו את התיקים וישר הלכנו. הגענו לים, חלצנו את הנעליים.. ופנינו לכיוון הים.. החול שרף את רגליי, השמש הייתה חזקה מדיי, וכל רגע יבבתי שכואב לי עד שאלעד החליט שהוא מרים אותי, הוא החל לסחוב אותי עד הים ושם השכיב אותי על החול והחל לנשק אותי בלהט.. מעולם לא הייתי מאושרת כמו ברגע הזה... שהרגשתי שכל העולם הוא שלי... שבעצם נמצאים רק אני והוא בכל העולם, הזמן עצר מלכת.. לא רציתי שהיום הזה יגמר אי פעם, רציתי לנצח להיות שם עם אלעד להתנשק על החול, לחוש את פעימות הלב המגבירות את הקצב מנשיקה לנשיקה.. עברה בי צמרמורת מכל נגיעה שלו, מכל ליטוף.. מהמילים שהוא לחש באוזני.. מילות אהבה שבחיים לא חשבתי שתתממש אי פעם.. אבל זה קרה.. כמו נס משמיים, אלוהים שלח לי את המלאך הזה.. מלאך שחדר כה עמוקות ללב שלי ואני זכיתי בלבו.. אני עדין לא מאמינה. היינו שם עד השקיעה.. לא הפסקנו להתנשק, לגעת אחד בשני.. ללטף.. לדבר, להתחבק.. התגלגלנו על החוף כמו שני מופרעים.. משוגעים מאהבה..
חזרנו לביתי רק בלילה, אמרתי לו שישן אצלי ומחר נלך ביחד לבית ספר, אך הוא סירב ואמר שהוא חייב לחזור.. וכמו כן הוא מפחד לחצות את הגבול, וגם אני עוד לא הייתי מוכנה נפשית, וחיכיתי עד שנהיה בקשר הכי רציני שאפשר ושהכול יקרה מאהבה טהורה ואמיתית. "נשמה.. זה היה יום מדהים.. באמת.. בחיים לא נהניתי ככה כמו שנהניתי היום אתך.. את נהדרת.." אמר ונישק אותי נשיקה ארוכה ארוכה. "חחח אל תדאג נעשה שידור חוזר מחר.." אמרתי. "חח כל יום! עד שבסוף ימאס לך מזה חח" צחקק אלעד. "בחיים לא.." לחשתי. "אוקיי.. אז מחר תצפי ליום סוער במיוחד.." "במיוחד?" שאלתי. "כן! כשיתגלה השקר של שירן... נהיה ביחד רשמית.." אלעד שוב נישק אותי והלך. הלילה ישנתי עם חיוך על שפתיי למרות המועקה שהייתה לי בלב, אבל שנעלמה בזמן שהייתי עם אלעד.. הרי לא ידעתי שהיום "הסוער במיוחד" יהפוך כה מהר לסיוט.
למחרת. בבית ספר שוב הייתי ביחד עם אלעד כי שירן לא הגיעה שינית, כבר בעצמי התחלתי לדאוג לה, ככה אני עם לב רחמן. "למה לדעתך שירן לא הגיעה היום? וגם לא הגיעה אתמול?" שאלתי את אלעד בהפסקה, כשישבנו באותו מקום שרק לפני זמן קצר ישבו אלעד ושירן והתחבקו והתנשקנו ואני התבוננתי עליהם עם קנאה ורציתי להיות במקומה, אך הנה זה מתגשם, סוף סוף!
בהיתי בו ארוכות, מצפה לתשובה, הוא נראה מהסס ולא מוצא מה להגיד. "וואלה.. לא יודע מה קרה, אולי נכנסה לדיכאון בשל כל מה שקרה..." אמר לבסוף. "ויש על מה!" הנהנתי בראשי.
שוב אותו יום בבית ספר היה היום המאושר שלי.. למרות שהיו לי קצת ייסורי מצפון שאני מזניחה את אורטל, שאפשר להגיד נטלה חלק בהגשמת החלום שלי. אבל כמו כן הרגשתי גאווה, שעכשיו אני, הנערה הפשוטה, תפסה את מקומה של המלכה היפיפייה והמקובלת, לצד ההורס של השכבה.
עברו כמה ימים, אלעד אמר שכבר היו צריכים להתקבל התוצאות של הבדיקה של שירן, אך הוא לא מצליח להשיג אותה.
בזמן האחרון קלטתי מבטים כועסים על פניה של אורטל.
"אורטל, מה יש לך??" שאלתי אותה. "מה יש לי?!?! בזמן האחרון.. את בכלל לא יורקת לכיווני.. אלא נמצאת כל היום רק עם המלך שלך... שאגב אני, עזרתי לך להשיג אותו...." "נו אז מה את מנסה להגיד בזה??" "שאנחנו מאוד התרחקנו בימים האחרונים.. וזה לא צריך להיות ככה בין חברות הכי טובות..." "פשוט תראי אורטל.. אלעד היה מאז ומתמיד החלום שלי.. אז עכשיו כשהגשמתי אותו.. אני רוצה להיות כמה שיותר איתו.. במיוחד עכשיו כשאני מרגישה שמשהו רע עומד להתרחש.. ושהחלום שלי יכול להתנפץ.. לא יודעת.. אני ממש פוחדת.." אמרתי לה כובשת את דמעותיי. "אין לך מה לפחוד... אלעד שלך.. הוא מאוהב בך.." "לא יודעת אורטלי.. אבל אני מרגישה ששירן עוד לא יצאה מהתמונה... אני מרגישה שאני עוד אסבול בגללה..." "אל תחשבי על זה.. תחיי את הרגע ובנתיים את מאושרת לצדו של אלעד ותקווי שזה ימשך ככה.." אמרה אורטל. "מקווה.." אמרתי עם ראש מושפל. "מצטערת שהתנפלתי עליך ככה... זה לא יפה מצדי.." אמרתי אורטל
"לא באמת את צודקת.. לא הייתי צריכה להזניח אותך בצורה כזאת." "לא.. את לא אשמה.. אבל תחשבי קצת עליי לפעמים.." אמרה אורטל וחייכה. "כמובן!" חייכתי גם וחיבקתי אותה בחוזקה.
כל אותו אחה"צ ביליתי עם אלעד.. הוא היה אצלי.. ואני? פשוט הייתי בעננים. עד שהגענו בשיחה לשירן. "את יודעת מה? היום אני אקפוץ אליה.. לדרוש את תוצאות הבדיקות.. ולראות גם מה איתה... למרות מה שהיא עשתה אני לא רוצה להיות אויב שלה... "אוקיי.." אמרתי בהסכמה. "באמת אין לך שום בעיה עם זה??" שאל. "לא.. תלך.." "אוקי עוד מעט.." אמר וחיבק אותי כאילו פחד להיפרד ממני לשנייה. אחרי כשעה בערך האצתי בו ללכת, כי גם אותי נורא סיקרן מה קרה לשירן. אלעד הלך, ולפני זה אמרתי לו לעדכן אותי בכל פרט ופרט.
אחרי שהוא הלך, לא מצאתי לעצמי מקום.. התהלכתי מקיר לקיר, חסרת מנוחה. לבסוף צלצל הטלפון..
חטפתי את השפופרת בהיסטריה. "הלו דיקלההה" שמעתי קול נסער בטלפון. "כן מה קרה אלעדוש.. נורא דאגתי.. עבר המון זמן..." "כן אני יודע... אני בבית חולים.." "בבית חולים?! מה קרה?! אלוהים ישמור אל תפחיד אותי.." "אל תדאגי לי לא קרה כלום...." "אז למי??" "לשירן..." "מה קרה לה??" שאלתי בדאגה. "בואי לפה.. אני אספר לך.. יא אללה זה נורא..." אמר אלעד. "טוב.. אני עפה אליך.. ביי בנתיים.." אמרתי וניתקתי. לקחתי את המפתח של הבית ואת הפלאפון שלי וטסתי מהבית בסערה. בדרך נזכרתי ששכחתי לשאול את אלעד איזה בית חולים זה. "חחחח.. איזה סתומה אני.." צחקתי על עצמי, שרצתי בלי לדעת לאן, מזל שהפלאפון שלי היה עליי. חייגתי מהר את מספרו של אלעד. "הלו.." "אלעד.. תשמע שכחתי לשאול אותך איזה בית חולים זה.." איחילוב..בואי מהר! אני מחכה לך בחוץ..." אחרי שניתקתי מהר תפסתי אוטובוס ונסעתי לבית חולים. כשהגעתי ראיתי את אלעד ישוב על המעקה וראשו מושפל. רצתי אליו בכל כוחי. "אלעד.. מה קרה מאמי שלי???" חיבקתי אותו בחוזקה. "דיקלה... אני לא ידעתי.. אני.. גם היא לא ידעה.." "מה היא לא ידעה?! דיי נו אתה מפחיד אותי.. מה קרה?? דבר נשמתי.." צעקתי מרוב שכבר לא יכולתי לעמוד באי הוודאות הזאת. "דיקלה... באותו יום, שצעקתי על שירן על זה שהיא שיקרה, נפרדתי ממנה.. אפילו שהיא הכחישה, האמנתי לך ולא לה, כי אני יודע שאת תמיד רוצה לטובתי, אני יודע שאת היית לגמרי כנה איתי.." אמר אלעד ומחה בידו דמעה בודדה. "ו..? ראית את התוצאות של הבדיקות שלה??" "דיקלה.. היא בריאה לגמרי.. את צדקת.. אבל שמעי.." "אני שומעת!!!!" "באותו יום כשצעקתי עליה.. ונפרדתי ממנה.. האשמתי אותה בכל מיני דברים.. והיא התחננה שאני לא אפרד ממנה.. היא בכתה, היא נפלה על הברכיים, ותפסה את הרגל שלי כשהלכתי.. פשוט היה כואב לי לראות אותה ככה..." עיניו של אלעד היו אדומות, ואני ליטפתי את ראשי ובעצמי כמעט בכיתי. "אבל כששאלתי אם נפרדת ממנה אמרת שעוד לא.. וכששאלתי אם יש לך מושג למה היא לא באה לבית ספר אמרת שאין לך מושג ושאולי בגלל שהיא בדיכאון..." "כן.. לא רציתי להגיד לך.. רציתי לראות את התוצאות הסופיות, ולעשות את זה רשמית..." "ומה קרה??? נו.. בבקשה דבר כבר! אל תמתח את זה כל כך.." "דיקלה.. פשוט תקשיבי בלי הערות, טוב?" "נו.." "אז בגללי.. מאותו יום היא בבית חולים... בגלל כל הדברים שאמרתי.. בגלל שעזבתי אותה. אמרתי לה שאני עוזב אותה לא רק בגלל שהיא שיקרה והוליכה אותי שולל, אלא גם בגלל שאני אוהב אותך ורוצה להיות אתך... דיקלה... היא.. היא ניסתה להתאבד.. היא בלעה קופסא שלמה של כדורי שיינה... אלוהיםםם בחיים לא חשבתי שהיא תהיה מסוגלת לעשות את זה... להתאבד בגללי!!!" אלעד ניסחף למערבולת של מילים מתוך המבוכה והייאוש שפקד אותו.. הוא לא יכול היה לעצור את הדמעות שפרצו מתוך עיניו. "אלוהים ישמורררר.. מסכנההה.." אמרתי בבהלה.. וגם עיני התמלאו בדמעות. "ואיך נודע לך שהיא בבית חולים??" "התקשרתי להורים שלה.. ועכשיו כשבאתי לפה נודע לי.. נודע לי.." "מה נודע לך??" "שהיא הייתה בהיריון ממני..והיא איבדה אותו גם בגלל המילים הפוגעות שלי וגם בגלל הכדורים.. שהזיקו לתינוק...זה אני דיקלה.. אני...אני הרגתי את התינוק שלה.. התינוק שלנו.. והיא לא ידעה גם שהיא בהיריון.. זה היה רק החודש הראשון.. ובאמת כל הזמן היו לה בחילות וסחרחורת..כאבי בטן.. ואני חשבתי שזה בגלל המחלה שלה..איזו טיפשות..." "אני לא מאמינה.. איזה סרט.." פערתי את פי בתדהמה. "עכשיו מה אני אעשה?! איך אני אחיה עם זה?!" צעק אלעד מתוך הבכי. לא ידעתי מה להגיד לו. ידעתי שמשהו רע יקרה, פשוט הייתה לי תחושה... המועקה שהייתה בלבי פשוט אישרה את כל חששותיי.. ואני עוד קיוויתי שאני סתם מדמיינת.. הוזה, ושהכול יהיה מושלם כמו בסרטים..
"אני רוצה לעלות אליה..." אמר פתאום אלעד וקם. "אמרו לי שהיא עדין בטראומה.." "איזה טראומה? על זה שעזבת אותה?" "גם.. וגם בגלל הכדורים הם ממש השפיעו עליה.. וגם.. כי שאלו אותה באיזה חודש היא הייתה והיא לא ידעה למה הם מתכוונים ואז היא גילתה שהיא הייתה בהיריון.. ועכשיו היא איבדה את התינוק.. התינוק שלנו.." "כלומר את הדבר היחיד שיכול היה להחזיק אותך לצידה.." אמרתי במרירות. "לאאא דיי דיקלהה.. תתחשבי במצב שלה.. היא בטח הרוסה..." "כן.." מלמלתי ונגררתי אחרי אלעד שהתקדם לעבר חדרה של שירן. 'היא בטח בלעה כדורים בתקווה שאלעד ישמע על זה ויישאר איתה..' חשבתי בלבי.
התקרבנו למיטתה, היא הייתה עם עיניים עצומות, כולה חיוורת. כאב לי לראות אותה ככה.. כל כך ריחמתי עליה.. וראיתי גם את העצב בעיניו של אלעד. ראיתי איך לאט לאט עיניה של שירן נפקחות ובוהות באלעד ובי. מעבירה את מבטה ממני לאלעד ובחזרה, ואז פתאום מבטה קפא עליי, היא הסתכלה עליי במבט מאשים ואמרה: "הכול בגללך.. מכשפה הכול בגללך.. את אשמה.. את הרגת את התינוק שלי.. את!!"
התבוננתי עליה בבהלה ועיניי התמלאו בדמעות. "לא שירן.. אל תאשימי אותה.. היא לא אשמה... אני ואת אשמים!" אמר אלעד. "היה לי תינוק בבטן אלעד.. תינוק שלנו..." בכתה שירן. "והיא הרגה אותו... היא השמידה את הדבר היחיד שיכול היה לעודד אותי ברגעים אלה" אמרה שירן והושיטה אצבע מאשימה לכיווני. 'כן, ללא ספק שחקנית דרמטית.. או אולי היא באמת כל כך מצטערת על התינוק?..' חשבתי בלבי. "מה אני עשיתי?? אני אשמה שאת המצאת את המחלה המזויפת כדי להפריד ביני לבין אלעד?! אני אשמה בזה?!" הרמתי את קולי, כי לא יכולתי כבר לסבול את הצביעות שלה. "את גנבת לי את אהבת חיי.. את האדם היחיד שעשה אותי מאושרת באמת.." אמרה שירן והפנתה את מבטה. 'היא אפילו לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים כשהיא אומרת את זה.. שקרנית!' צעקתי בלי קול. "דיי עם זה.. מספיק.." אמר אלעד. "דיקלה.. תצאי רגע.. אני מוכרח לדבר עם שירן.." אמר אלעד. "טוב.." חייכתי אליו ונגעתי בכתפו. לאחר מכן הלכתי. "מה היא מחייכת המכשפה הזאת?? היא הרסה לי את החיים..." שמעתי את שירן אומרת מאחוריי. יצאתי מעבר לדלת נאנחת בכבדות. אבל עצרתי והמשכתי להאזין לשיחתם. "שירני.. למרות מה שעשית.. אני לא מסוגל לכעוס עליך ברגע כזה..." אמר אלעד. "אלעד... אהובי.. אתה לא תעזוב אותי נכון? בבקשה תגיד שאתה לא תעזוב אותי לטובתה... תבטיח לי בבקשה!!" התחננה שירן. "שירן.. נדבר על זה כשתתאוששי" "לא!!! נדבר על זה עכשיו.. בבקשה.. זה חונק אותי.. אני חייבת לדעת איפה אני עומדת.." "שירן.. אני אוהב את דיקלה..." ברגע שהוא אמר את זה, חיוך התפשט על שפתיי. "לא נכון!! היא סתם אובססיה חולפת.. אתה אוהב אותי.. אותי!!" שירן לא הרפתה. שיואו היה בא לי לבוא אליה ולהביא לה מכות למרות מצבה. "לא.. שירן.. ביקשת כנות, קיבלת אותה.." "אבל... אתה לא יכול לעזוב אותייי אני אמות!! אני אתאבד והפעם באמת!!!" אמרה שירן. "דיי דיי שירן... אל תאיימי עליי... את משוגעת!!" "אולי.. אבל משוגעת עליך.. אתה לא מבין את זה?? למה מגיע לי שאתה תעזוב אותי בגלל שבאה הפולשת הזאת?!" "מגיע לך שאני אעזוב אותך כי את שקרנית.. גרמת לי לחשוב שאת חולה כדי שאני ארחם עליך ואשאר לצידך.. ועכשיו אחרי מה שעשית את עוד מתחננת שאני לא אעזוב אותך.. איפה הכבוד שלך, איפה?!"
"אלעד..בבקשה בבקשה בבקשההה אל תעזוב אותי.. אני אמות.. בבקשהה בבקשההה.." שירן התחילה לצרוח ולבכות. "דיי שירן.. תירגעי.." "לא אני לא אירגע עד שתבטיח שאתה לא תעזוב אותי לעולםםם.." 'אוף מטורפת הילדה הזאת...' אמרתי לעצמי בלב, בזמן שאני מקשיבה להם בנשימה עצורה. "שירן דיי!" אמר אלעד. 'אויש מסכן אלעד!!!' "אתה לא תעזוב אותי נכון?? אתה רוצה שאני אמות?? תגיד שאתה לא תעזוב אותי.. בבקשה תגיד!!" "בסדר שירן אתה לא אעזוב אותך תירגעי..." אמר אלעד ונאנח. ואני פערתי את עיניי ואת פי בהפתעה. 'הוא רציני או שהוא אמר את זה כדי להרגיע אותה?' לא ידעתי מה לחשוב. "באמת?? באמת לא תעזוב אותי???" 'שיואווו איזה קרצייה היא!!!!' "כן.. כן.." אמר. ואני הלכתי, ירדתי למעטה לחצר.. לא יכולתי להמשיך לשמוע איך הוא מבטיח לה הבטחות... ואם אחר כך הוא לא יסכים לעמוד בהם... לא רציתי לחשוב אפילו מה יקרה.
ישבתי למעטה על אותו המעקה שעליו ישב אלעד כשהיא פגשה אותו.. ופשוט הדמעות פרצו מתוך עיניי. לא יכולתי להפסיק לבכות. פחדתי לאבד את אלעד.. כל כך פחדתי..
"את בסדר??" שמעתי פתאום קול מעליי, הרמתי לאט את עיניי ובהיתי במי שעמד מולי. זה היה בחור ממש יפה, הוא היה לבוש בחליפה לבנה. כנראה הוא רופא או אח בבית חולים הזה. על פניו ניכרה הדאגה. "כן.. כן.." חייכתי אליו חיוך קטן. "למה את בוכה?" "אממ.. סתם נכנס לי משהו לעין.." אמרתי. "כן.. ואני צנצנת.." אמר וחייך. "חחח.." גם אני צחקקתי. "נו אז מה קרה? רוצה לספר לי?.." שאל והתיישב לידי. "סתם.. בעיות בזוגיות.." "אה... יש לך חבר?" "בערך.." "מה זה בערך?" "יש לי מישהו... ש.. מחוייב למישהי אחרת ו.. אני לא בטוחה שאני יכולה לספר לך.." אמרתי. "ספרי לי חופשי מתוקה." "אני לא מכירה אותך, אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליך.." אמרתי ואז הוא הוציא את הכרטיס שלו. "ד"ר לוי לרשותך.. אדם לוי.." אמר וחייך. "וואי אבל אתה כל כך צעיר איך אתה כבר רופא.? בן כמה אתה?" " בן 22 ואת?" "18..." "אהה.. סבבה.." "וואי בכל זאת אתה צעיר מדיי בשביל להיות רופא.." "אני עדין לומד רפואה.. ואני פה כדי לצבור ניסיון וזה.." אמר. "אהה הבנתי.." והרגשתי איך אני שוכחת באותו רגע לאט לאט את כל הצרות עם שירן ועל ההבטחה של אלעד לא לעזוב אותה. "אז את כבר יכולה לספר לי מה קרה..?" "טוב.." "אני מקשיב.." "טוב.. אז התאהבתי במישהו שהייתה לו חברה ועדין יש.. ובחיים לא חשבתי שהוא יסתכל לכיווני.. אבל בסוף הוא כן שם עליי.. וכנראה גם התאהב בי.. אבל אז שירן, החברה שלו.. המציאה מחלה מזויפת כדי להפריד בינינו.. והוא נשאר איתה ורק לאחר חודש גיליתי שהכול שקר שלה.. סיפרתי את זה לאלעד.. זה שאני אוהבת.. והוא נפרד ממנה.. והיא ניסתה להתאבד ואז היא גם גילתה שהיא הייתה בהיריון והיא הרגה את התינוק שלה בלי כוונה.. ועכשיו היא מאשימה אותי שאני גנבתי לה את אלעד.. ועכשיו היא סחטה ממנו הבטחה שהוא לא יעזוב אותה.." אמרתי מתנשפת. "פייי איזה טלנובלה.." אמר אדם. "כן.. אוף אני לא יודעת מה עליי לעשות.. אני פוחדת לאבד אותו.." "טוב.. נשמה, קודם כל תירגעי.. את נסערת קצת, ותחשבי חיובי.. על תחשבי על הגרוע מכל.. אם הוא אוהב אותך הוא יהיה אתך לא משנה כמה שירן או איך שקוראים לה תתחנן ותבכה.. אולי הוא הבטיח לה זאת מכיוון שהוא רצה להרגיע אותה או מכיוון שהיא שרועה במצב עדין והוא לא רצה לגרום לה לשברון נפשי.." "חח תגיד אתה רופא או פסיכולוג??" שאלתי בחיוך. "חח גם וגם.. מה שתרצי.." אמר ולקח את ידי בשתי ידיו והסתכל עליי במבט עמוק וחודר. "דיקלה??" שמעתי עוד קול. זה היה אלעד, הוא עמד שם והסתכל עליי במבט שואל ומבולבל.
התבוננתי עליו בבהלה ומיד הוצאתי את ידי מידו של אדם. "אלעדוש.. מה קורה מאמי? מה עם שירן?" שאלתי וחייכתי. "הכול בסדר.." אמר אלעד והתבונן בחשד באדם. "אני שמחה שלא קרה לה כלום.." אמרתי והלכתי לחבק אותו. "כן.." אמר אלעד ביובש. "מאמי קרה משהו?" שאלתי אותו. "טוב.. אני אלך.. אתם צריכים לדבר.." אמר אדם וקם ללכת. ולפני שהוא הלך הוא התקרב לאלעד ואמר: "יש לך חברה מקסימה.. תשמור עליה כמו על החיים שלך.." ואז הלך.
"למה הוא התכוון?" שאל אלעד. "סתם.. אממ.. אני מקווה שלא נפגעת כשראית אותנו ככה.. פשוט, אני הייתי ממש מצוברחת, והוא עודד אותי.." אמרתי. "חח נראה לי הוא התאהב בך.." "חחחח מה פתאום!!" "תקשיבי דיקלה.." "כן?.." באותו רגע חששתי ממה שהוא הולך להגיד לי. "אני חושב.. ש.. אנחנו צריכים לחכות עם הקשר שלנו..." "לחכות?! למה?! לא.. אלעד.. אוף!! חיכיתי כבר מספיק..." "תשמעי... זה מצב מסובך... כלומר.." "נו דיי! שוב אתה מרשה לשירן הזאת להפריד בינינו.. דיי אלעד זה לא הוגן!" "אני פשוט פוחד עליה.. אם היא ניסתה להתאבד פעם אחת.. היא תנסה שוב!!" "נו אז מה אני אגיד לך?! תאשפז אותה בבית חולים פסיכיאטרי אם היא כל כך משוגעת... אבל בשביל זה אתה רוצה להרוס את האהבה שלנו?!" עכשיו ממש צעקתי.. והדמעות זלגו על לחיי. "דיי.. דיקלונת.. אל תבכי מאמי.." אמר וניגב לי את הדמעה בידו. "אל תבכי?! איך אתה מבקש ממני דבר כזה? אולי לך זה לא מזיז לא להיות איתי.. אולי אתה בכלל לא אוהב אותי.. אז תגיד ככה.. פשוט תגיד.." הפניתי לו את גבי כשפניי מתעוותות מרוב בכי. "דיקלה!! הרי זה ברור כשמש שאני אוהב אותך.. אני מאוהב בך עד כלות נשמתי. "כן.. עד כלות נשמתך.. ואני גם מאמינה לך......" אמרתי בציניות. "קודם כל תסתובבי אליי.." אמר וסובב אותי. "מה?!" אמרתי בכעס. "דיקלה.. אני מאוהב בך.. אני נשבע!" "אם היית מאוהב בי.. לא היית מוותר עליי רק בגלל שאיזה פסיכופתית מאיימת להתאבד!" "מצטער.. אבל אני באמת לא יכול לעזוב אותה עכשיו... אני לא רוצה שהמוות שלה יהיה על מצפוני.." אמר אלעד. "אתה טיפש אלעד.. אוהוהו..איזה טיפש אתה.." אמרתי והלכתי. "דיקלהההה" אלעד רץ אחריי. "דיקלה.. נשמה שלי.. אל תלכי.." אמר ונישק אותי. "דיקלה אני לא יכול לחיות בלעדיך.." אמר והמשיך לנשק אותי. "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה.. חיכיתי.. לזמן שבו אוכל להיות אתך...ככה.. לחבק אותך.. לנשק את שפתייך היפות.. ללטף את ראשך.. להחזיק אותך בזרועותיי.." "אז אל תעזוב אותי... אל תיכנע לאיומים של המכשפה הזאת!!" "אני לא יכול דיקלה.. אני פשוט לא יכול.." אמר ואז התרחקתי ממנו בכמה צעדים. "טוב איך שבא לך.." אמרתי. "אבל דיקלה... תבטיחי שאני לא הולך לאבד אותך.." אמר אלעד. "לא יודעת אלעד.. אני לא אחכה לך לנצח.." "דיקלה.. אני מבטיח.. כשכל זה יסתדר אני אהיה רק שלך.." "אל תבטיח סתם הבטחות.. עדיף ש.. תחזור לשירני שלך.. אני אהיה בסדר.. ביי.." אמרתי והלכתי. "דיקלה..." שמעתי את אלעד קורא מאחוריי, אך הפעם הוא אפילו לא ניסה להשיג אותי.. 'עלק אוהב אותי.. עלק' חשבתי בלבי.
לקחתי אוטובוס, ונסעתי לביתי. כשרק דרכתי בבית ישר הרמתי את הטלפון לאורטל.
"אורטל.. בבקשה.. את יכולה לבוא אליי?" שאלתי . "מה קרה?!" שאלה אורטל מופתעת. "אורטל.. זה נגמר.. אני מרגישה שהדבר הכי טוב בחיים שלי נגמר..."
"דיקלהההה.. נו יאלללה ספרי לי..." אורטל פרצה לביתי לפני שעוד הספקתי לפתוח לה את הדלת. "חח אורטלי תירגעי.." "מה תירגעי?! את מתקשרת אליי בוכה ואומרת שהדבר הכי טוב בחיים שלך נגמר ולא מסבירה לי במה מדובר ועוד דורשת שאני אירגע?! נו יאללהה שפכי!!" צעקה אורטל. "חחח אורטלי בובה שלי.. איזה מזל שיש לי אותך.." "טוב יאללה בלי קשקושים.." אמרה אורטל עם פרצוף זועף. ואני נאנחתי בכבדות. "זה נגמר .. אורטל.. אני מרגישה שזה נגמר סופית.. נגמר עוד לפני שהתחיל.." אמרתי בעצב. "מה נגמר?!" "הקשר שלי עם אלעד.." "למה מה קרה?" "תנחשי..." " one two three שירן?!" ניחשה אורטל. "אהא.." "שיואוו מה עוד עשתה השרלילית הזאת?!" "מה היא לא עשתה?" "חחח נתחיל במה היא עשתה.. יש לי זמן עד מחר לשמוע..חח" צחקה אורטל. "נכנסה להיריון, ניסתה להתאבד, איבדה את התינוק, האשימה אותי בכל, וכבלה אליה אל אלעד.. מספיק לך?!" אמרתי בייאוש. "what?!" קראה אורטל בהלם. "מה שאת שומעת..." וואוו.. אני לא יודעת מה להגיד.. אני בהלם.. מה היא רק מסוגלת לעשות כדי שאלעד יהיה איתה.. פייי זה מה שנקרא אהבה..." אמרה אורטל. "אהבה?!?!?!!?" עכשיו ממש צרחתי. "זה מה שנקרא מחלת נפש!!!!" "חחח וואלה.. יש משו במה שאת אומרת..." "משו?! אורטל... מה אני אעשה עכשיו?! אני מאבדת אותו.. מאבדת אותו בגללה..." "תקשיבי מאמי.. את לא מאבדת אותו בגללה, ולא בגללו ולא בגללך.. את מאבדת אותו, בגלל שזה פשוט לא נועד להיות..." "אויש נו באמת תודה רבה על העידוד חברתי היקרה, ממך ציפיתי לתמיכה.. ומה אני מקבלת? הטפות מוסר!! את לא מבינה אורטל שאנחנו אוהבים אחד את השני? וזה נהרס רק בגלל ששירן לא רוצה לשחרר את אלעד והיא כובלת אותו, ואין לו לב לעזוב אותה במצב שלה.. עלק במצב שלה.. הכול הצגות.. אני כבר לא מאמינה בדמעות המזויפות שלה.." אמרתי. "אל תתייאשי מאמי.." אמרה אורטל והניחה את ידה על כתפי. "לא יכולה אורטלי.. אני אוהבת אותו כל כך.. אני אוהבת אותו, אני לא יכולה בלעדיו.. אין לי אוויר.." אמרתי והתחלתי להתנשף. "דיקלה.. רק אל תמותי לי פה אוקיי?" אמרה אורטל והדאגה ניכרה בקולה. "זה מה שקורה כשמתאהבים במלך של השכבה.." אמרתי תוך כדי בכי. "רגע.. איפה הוא עכשיו?" שאלה אורטל. "איפה הוא כבר יכול להיות?! כמובן שבבית חולים שומר על היפיפייה הנרדמת.." אמרתי בציניות. "אולי תלכי אליו ותהיי איתו??" "נראה לך?! אני לא אלך להשפיל את עצמי.. עוד נותר לי כבוד.. שיהיה עם מי שבא לו.. רוצה, שיהיה עם שירן.. אבל שייקח בחשבון שהוא הולך לאבד אותי.. כי אני לא אחכה לו לנצח!" "למה לא? תחכי לנצח.. זה עוד לא הרבה זמן.. חח" צחקקה אורטל. "אויש נו דיי!! דיי אורטל.. את לא מבינה אותי.." "מאמי.. אני מבינה אותך מאוד!! פשוט דיי.. אל תהרגי את עצמך בגללו.. תלחמי עליו אם את כל כך אוהבת אותו.." "כבר אין לי כוח אורטל.. דיי נמאס לי.. שיעשה מה שבא לו.. אגב, הכרתי היום מישהו.." נזכרתי פתאום. "מי מו מה?! ספריייי" דרשה אורטל. "הוא רופא בבית חולים איחילוב שבו מאושפזת שירן." אמרתי. "וואלה?? חתיך?" "כן.. זתומרת, אני חושבת.. לא ממש הסתכלתי עליו..." אמרתי. "חחח הוא ישב לך מול הפרצוף ואת עוד לא ממש הסתכלת עליו? פששש..." אמרה אורטל. "ואיך הוא??" "טוב לא הספקתי ממש להכיר אותו.. כי אז אלעד תפס אותנו על חם.." "חחח על חם??? חחח אל תגידי לי שעשיתם את זה באמצע בית החולים.. חחח" אורטל פרצה בצחוק. "לאאא טיפשה שכמוך! היינו במין מצב כזה אינטימי.. כשהוא עודד אותי כשהרגשתי רע ולקח כזה את ידי.." אמרתי. "חחח אלעד בטח חטף שווץ.." אמרה אורטל. "הוא לא חטף שווץ.. כי הוא בדיוק הגיע לבשר לי שאנחנו צריכים לחכות עם הקשר הזה..." "אדיוט!" פסקה אורטל. "את מגלה לי?" "אולי תלכי לבקר את הרופא? יאוו יש לי רעיון מצויין.." "את והרעיונות שלך..." אמרתי וגילגלתי את עיניי. "אז ככה.. תלכי אליו לבית חולים.. זתומרת לרופא הזה.. וכשתראי את אלעד פשוט תגידי לו היי ושבאת לרופא הזה נו איך שלא קוראים לו.. חחח עוד תראי איך הוא יתפוצץ מקנאה!!!" "חחח לא אורטל! אני לא מסוגלת לעשות את זה... מסכן.. לבו ישבר.." "והלב שלך לא מספיר נשבר בגללו??" "אבל זה לא בכוונה... הוא פשוט טוב מדיי.. הוא מרחם על אנשים.. אפילו על אנשים צבועים כמו שירן.." "אז אולי פשוט תבואי לאלעד ותגידי לו.." פתאום צלצול טלפון קטע את דבריה של אורטל. "דיקלה.." זה היה אלעד. "מה אלעד?" שאלתי. "פששש.. הוא לא נותן לך לחכות.." אמרה אורטל. "דיקלה.." הוא שוב חזר על השם שלי.. "נו מה אלעד? תגיד כבר מה?!"
"כלום.." הוא אמר וניתק. החזקתי את השפופרת בידי ומבט המום על פניי. "נו מה הוא אמר?" שאלה אורטל. "הוא ניתק לי..." אמרתי עדין בהלם. "חח איזה מניאקקק!" צחקה אורטל. "ממש מצחיקקק.." אמרתי בכעס. "וואו אז מה תעשי עכשיו?" "לא יודעת אורטל.. אני מיואשת כבר.. דיי! נמאס לי מהאהבה הזאת.. שמביאה לי יותר כאב מאשר אושר!" אמרתי וחיבקתי את אורטל תוך כדי בכי. "אמממ.. תראי, פעם הבאה תדעי להקשיב לי.. אני עוד מהתחלה אמרתי שהקשר הזה לא יצליח..." אמרה אורטל. "אז את אשמה!!!" אמרתי. "אני?! למה?" "כי את פתחת פה לשטן!" "חחח למה שאני אפתח לו פה.. הוא לא רופא שיניים.. חחח" צחקה אורטל. "לא מצחיק.." הזעפתי את פניי. "אויש דיקלונת.. למה את תמיד כל כך רצינית?!" "כי ככה.. אורטל תשימי את עצמך במצב שלי.. את אוהבת מישהו שגם אוהב אותך ואתם לא יכולים להיות ביחד כי חברה שלו מתחזה בהתחלה שהיא חולה אחרי זה נכנסת להיריון, מנסה להתאבד.. מאשימה אותך.. והכל כדי להשאיר אותו לצידה והוא מרוב רגשות אשמה לא עוזב אותה.." אמרתי והבחנתי שפניה של אורטל הרצינו והיא השפילה את עיניה. "יופי.. דמיינת את זה? עכשיו תביני למה אני כל כך רציניייית.." "סורי מאמי.. זה באמת לא קל.." הודתה אורטל באשמה. "אז מה אני אעשה עכשיו.. את רוצה להגיד לי??? אני אתאבד כמו שירן ? אבל הפעם ללא סיכוי של החייאה!!!" אמרתי בייאוש והרכנתי את ראשי בתוך כפות ידיי. "ומה עם הרופא הזה? את לא רוצה קשר איתו?" "חח נראה לך שאני ארצה איתו קשר בזמן שהלב שלי שייך למישהו אחר?" "אבל רק תנסי.. אולי הוא ישכיח ממך את האהבה האבסורדית הזאת!" "אין סיכוי אחותי.. אלעד נכנס לי עמוק לתוך הנשמה.. אני כל כך אוהבת אותו.. קשה לי לנשום.. כי הוא חוסם את כל דרכי הנשימה." "מצב קשה הא?" "כן.. חבל"ז.. לא נראה לי שאני אי פעם אתגבר עליו! ואני גם לא רוצה להתגבר.. אני רוצה להיות איתו!! זה לא פייר!! כי גם הוא אוהב אותי.. והוא לא יכול להיות איתי בגלל הפקצה הזאת!!!" אמרתי בזעם חורקת בין שיניי. "אויש... אולי בא לך שאני אדבר איתה כדי שתשחרר אותו בשבילך?" שאלה אורטל. "חחח אורטלי נשמתי.. נראה לך שהיא תשחרר אותו? אפילו אם המשיח יבוא וידבר איתה.. היא תירק לו בפרצוף!!!" "חחחח דיקלה יא מצחיקה..." "ממש מצחיקה..... אורטל.. אני הרוסה.. אני לא יודעת מה לעשות.. בא לי למות!" "קודם כל! בלי מוות! זה לא פיתרון לשום בעיה... זאת בריחה לפחדנים! לאלה שלא מסוגלים להתמודד עם הבעיות שלהם כמו גיבורים!" אמרה אורטל. "ואני מאלה.. אני פשוט לא מסוגלת ולא רוצה להתמודד עם זה.. אני פוחדת.. אני פוחדת לאבד אותו אורטל.. כל כך פוחדת!!" "את לא תאבדי אותו!! כמו שאומרים: אם את אוהבת אותו, תני לו ללכת! אם הוא יחזור הוא שלך, ואם הוא לא יחזור אז הוא אף פעם לא היה שלך!" אמרה אורטל. "אויש נו זה כל כך לא מתאים פה... אנחנו שנינו אוהבים אחד את השני.. אבל המרשעת הזאת מונעת מאיתנו להיות מאושרים ביחד.. כי היא מקנאה! כי אלעד לא אהב אותה מעולם כמו שהוא אוהב אותי.. אהבה אמיתית וכנה.. שבאה מעומק לבו.. וגורמת לו לעשות כל מיני מעשים מטורפים.. היא מקנאה.. זה משגע אותה!! היא רוצה אותו לעצמה.. היא לא יכולה לקבל את זה שהוא רוצה מישהי אחרת ולא אותה.. זה לא מקובל עליה!!" "אולי את צודקת..." אמרה אורטל. "לא אולי! בטוח! היא גם מסוגלת שנים להיות בבית חולים הזה כדי להחזיק את אלעד כבול למיטתה ימים ולילות.. מסכן!! הוא באמת מה זה סובל... תארי לך.." אמרתי. "את יודעת מה?" אמרה פתאום אורטל. "אני בכל זאת אלך לדבר איתה!!" אמרה אורטל וקפצה ממקומה. "לא!! לא צריך באמת.. זה לא יעזור!" "אבל לנסות לא עולה כסף.. מה אכפת לי לפחות שאני אדע שניסיתי לעשות משהו.. גם אם אני לא אצליח.." "אויש תודה לך אורטלי.. את נשמה טובה!" אמרתי וחיבקתי אותה חזק. "בשבילך תמיד.." היא חייכה. "אבל לא היום כבר מאמי..כבר מאוחר ואני עייפה.. נלך אליהם מחר..." אמרתי. "מי אמר שאת הולכת?!" "חח אורטלי את לא הולכת לבד אני באה אתך!!" "לא את לא באה.. את הולכת לישון במיטה שלך ולחלום חלומות רטובים על אלעד.. ואני הולכת לקרב.." אמרה אורטל. "חחח מצחיקולה.. מה הייתי עושה בלעדיך.." שאלתי. "וואלה שאלה קשה..." אורטל קרצה לי. "טוף אני זזתי.. ואת ישר הולכת למיטה.. קישטה.. עברת היום הרבה!" אמרה וחיבקה אותי ואחרי זה הלכה. 'אורטל.. אין מצב שאת תצליחי לגרום לה לשחרר אותו מהכבלים של שירן הזאת.. אין סיכוי שאני ואלעד אי פעם נהיה מאושרים ביחד בלי שאף אחד יפריד בינינו.."
שכבתי במיטתי ותהיתי מה הולך אצל אורטל ומה היא אומרת ועושה. קיוויתי שהיא לא עושה שטויות ודברים קיצוניים כמו שהיא רגילה לעשות.
פתאום נשמע צלצול טלפון. "הלו.." "דיקלה.." אורטל מה קרה?" חשבתי שקרה משהו בגללו אורטל מתקשרת וכבר נלחצתי. "שמעי אני עכשיו באוטובוס.. ו.. פשוט קצת לא נעים לי עכשיו שצחקתי עליך..כאילו.. לא יודעת.. היית בבעיה ואני פשוט לקחתי את זה בהומור כמו סתומה.. אבל את הרי מכירה אותי.. שאני הכול לוקחת בקלות יתר.." "חח כן לא נורא מאמי.. אני מכירה אותך יותר מדיי ואוהבת אותך כמו שאת.. את תמיד יודעת להצחיק אותי ברגעים שאני אפילו לא חושבת לחייך.." "אוקיי עכשיו נרגעתי.. והגעתי!!!" שמעתי את ההתלהבות בקולה של אורטל. "חחח את נהנית מהמשימה שלך?" "חח ברור!! אני אוהבת להשלים בין אנשים.. אקיצר בובתי אני אזוזה.. נהיה אתך בקשר יותר מאוחר.. ביי ביי." והיא ניתקה.
אורטל התקדמה לבית חולים בדילוגים נמרצים כאילו הייתה בטוחה בעצמה שהיא תצליח במטרה שלה. היא עלתה במדרגות לקומה שנייה, והיא התחילה לחפש בעיניה את אלעד. פתאום היא ראתה אותו יוצא מחדרה של שירן, הוא נראה עייף ביותר. "אלעד. מה העניינים?" שאלה אותו אורטל. "ככה.. אני יודע..." אמר ובקולו נשמע העצב.. "מה את עושה פה?" "אמממ.. סתם, דודה שלי מאושפזת כאן ובאתי לביקור.." "אה.. כבר חשבתי.." "מה חשבת?" "סתם.." "שדיקלה שלחה אותי?" "מה היא לא?" "לא נשמה... דיקלה פגועה ומבואסת מדיי כדי לחשוב על הרעיון הגאוני הזה!!" "חח.." צחקק אלעד. "אממ.. אז מה שלום שירני? הכול בסדר?" "כן.. היא מתאוששת.." "אה... יופי.." אורטל כחכחה בגרונה ולא ידעה איך להתחיל לדבר איתו. היא הסתכלה לצדדים באי נוחות. "אממ.. אה.. אה.." "יש לך משהו להגיד אורטל?" "אה.. כן.. תקשיב אלעד.." "כן אני מקשיב.." "אם אני כבר פה... אז אני רוצה לדבר אתך.. ודיקלה לא יודעת מזה כי היא תהרוג אותי.... היא לא רצתה בשום פנים ואופן שאני אבוא אליך.. מבין??" "תמשיכי תמשיכי אורטל.. בקיצור ולעניין!!" "היא הרוסה אלעד.. חברה שלי הרוסה בגללך! היא רק בוכה מאז שהיא חזרה מפה.. היא שבורה.." דמעות עלו לעיניה של אורטל. ואלעד השפיל את מבטו. "אורטל.. תסתכלי לי בעיניים.. ותגידי אם הן משקרות.." "טוב...אני אנסה להבחין בין שקר לבין אמת.. יאללה.." אמרה אורטל בשקט."אורטל.. אני.. אני אוהב את דיקלה.. אני מת עליה.. אף פעם בחיים שלי לא אהבתי אף אחת כמוה.. אני בהלם מעצמי שאני יכול לאהוב ככה.. בכזה טירוף.. בכזאת עוצמה..." בעיניו של אלעד נצצו הדמעות. "וכואב לי.. כואב לי הלב לאבד את האהבה הזאת... כואב לי הלב לאבד את דיקלה.. את הדבר היחיד שנותן לי טעם לחיות.. הדבר היחיד שממלא אותי.. זאת היא.. היא הנשמה שלי.. היא החיים שלי..היא הכול בשבילי.. היא.." "אני לא מאמינה.. שזה מדבר מלך של השכבה.. החתיך ההורס שכל הבנות מתות עליו.. שמע ישראל.." אמרה אורטל בשוק מהמילים של אלעד. "תאמיני. לפני שהכרתי את דיקלה.. כלומר, הכרתי לעומק.. לא יכולתי אפילו לנחש שזה יקרה לי בחיים.. אפילו את שירן לא אהבתי ככה.. אהבתי אותה, אבל הרבה פחות... תמיד רציתי את דיקלה עוד מהרגע הראשון שראיתי אותה בכיתה ט'.. אבל היא לא הסתכלה עליי, בעצם היא לא הסתכלה על אף אחד.. היא הייתה סגורה מדיי, ביישנית מדיי... ו.. אני פחדתי להתקרב אליה כי היא נראתה לי כזאת שבירה.. פחדתי לפגוע בה.. אבל עכשיו לא יודע.. היא השתנתה.. והיא גרמה גם לי להשתנות ולהיסחף אחרי אישיותה המדהימה ויופייה המהפנט.." "טוב.. טוב.. אלעד אני מאמינה לך, הבנתי את הערצה שלך כלפי דיקלה.." "וזה עוד לא הכול..." אלעד הרכין את ראשו בכף ידו. "אלעד.. עדיף שנשב.." אמרה וסחבה אותו לשבת על הכיסאות. "אורטל.. אני הרוס..." אמר ועל פניו הייתה הבעה של ייאוש. "אלעד.. למה ניתקת לה היום בפרצוף כשהתקשרת..?." "כי לא ידעתי מה לומר.. הכול בער לי מבפנים כששמעתי את קולה.. ואני ידעתי.. ידעתי שאני פוגע בדבר הכי יקר לי על פני האדמה... אבל, זה יצא מכלל שליטתי.." "תקשיב.. קודם כל! אתה פוגע דבר ראשון בעצמך!!" "אני יודע.. אני יודע את זה.. אבל אני לא יכול לעשות כלום.. יש דברים שמונעים מאיתנו להיות ביחד..." "איזה דברים.. למשל שירן?!" "כן.. היא הדבר העיקרי.. אני מפחד עליה.. בכל זאת היינו שנה ביחד.. זה לא צחוק.." "אויי ממש לא צחוק.. אנשים מתגרשים אחרי 30 שנות נישואים ואתה מדבר לי על שנה מסכנה שהייתם הזוג הכי מפואר בבית ספר?!" "נו באמת.. 'הכי מפואר'.. הכול מבחוץ אורטל.. מבפנים היינו זרים.. כשהיינו ביחד, כל מה שאיחד בינינו זה רק התשוקה, משיכה גופנית. בקושי דיברנו, לא הייתה בינינו את התקשורת הנפלאה הזאת שיש לי עם דיקלה.. לא היה לי הרגש הזה שגורם לפעימות בלב כשאני רואה אותה, חשק עז להיות תמיד קרוב אליה.. פשוט התלהבתי, הייתי מסונוור מהיופי שלה.. וגם חברים שלי השפיעו עליי להיות איתה.. כדי להיחשב למלך.. מלך ומלכה ביחד. הייתי גאוותן ומתנשא.. התגאיתי שיש לי אותה.. את המושלמת בנשים.. ורק בתוכי ידעתי שזה לא כך, שתמיד תישאר הריקנות הזאת, וההרגשה שמשהו חסר, שזה לא זז לאף מקום.. ודיקלה.. דיקלה השלימה לי את הריקנות ומילאה אותי באור.. ורצון להילחם.. ולחלום, כן היא לימדה אותי לחלום ולדעת שלחלומות יש נטייה להתגשם..אבל עכשיו, עכשיו.." "תקשיב לי, אם היא חשובה לך ואם אתה כל כך אוהב אותה.. אל תיתן לה ללכת, לא בגלל שירן ולא בגלל אף אחד אחר!!!" "אני חושש שעד שאני כבר אחליט היא תהיה עם מישהו אחר.." "אל תהיה כל כך בטוח! תראה.. זה ששירן משוגעת דיקלה לא אשמה.. מצדי תכניס אותה לאברבנל, אבל אל תקריב את האושר שלך בגללה.. זה לא הוגן אלעד.. לא כלפיך ולא כלפי דיקלה, זה הרס עצמי.. תחשוב על זה, לפחות לא בשביל עצמך, תחשוב עליה! מה זה יגרום לה להרגיש? איזה כאב זה לדעת שמישהו אוהב אותה אבל הוא בכל זאת לא יכול להיות איתה.. שהוא נותן לה ללכת, ככה אתה אוהב אותה? תגיד לי, ככה אתה אוהב אותה?!" "לא.. אורטל.. אני לא אתן לה ללכת, גם אם היא תרצה אני לא אתן לה!" "אז מה תעשה?!"
"לא יודע... אני אובד עצות.." "אוקיי.. אז אני אמצא לך עצה אחת קטנה.." אמרה אורטל. "והיא?!" "אל תוותר.. לא משנה מה יהיה!! אל תוותר, פשוט ככה!" "אל תדאגי אורטל, אני לא מתכוון לוותר עליה בקלות..." "לא בקלות לא בקשיחות ולא בשום אופן! אתה והיא מאוהבים.. וצריכים להיות ביחד.. למרות שבהתחלה סירבתי להאמין שבכלל יצא מזה משהו.. אך אתה הוכחת את עצמך.. ותמשיך להוכיח בזאת שאתה לא תיכנע!!!" "לדיקלה יש מזל עצום שיש לה חברה כמוך..." אמר אלעד וחייך. "אני אשמח להיות גם חברה טובה שלך ולהמשיך לתת לך עצות גאוניות..חחח" צחקה אורטל. "בשמחה!!!" "ועכשיו.. לך אליה!" "אל מי???" "לדיקלה יא טמבל?!" "אההה אבל מה עם שירן?" "אני אשמור עליה אל תדאג.." חייכה אורטל בזדוניות. "חח לא נראה לי... היא תתעצבן רצח!" "SO???" "חחח אוקיי אני עףףף ביי.." אמר אלעד ופתח בריצה. אורטל הייתה מרוצה מעצמה. היא נכנסה לחדרה של שירן שישנה לה. "אחחח הצביעות שלך זה משהו..." "היי מה קורה?" פתאום היא שמעה קול של מישהו. לחדר נכנס בחור צעיר לבוש בחליפה לבנה. "באתי לראות מה שלום החולה.." אמר. "המתאבדת אתה מתכוון..חח " אמרה אורטל וגיחכה. "חח כן.. אנשים לא מפסיקים לעשות שטויות כאלה.. זה משהו נוראי..." אמר והתחיל לבדוק לה את הדופק. "אתה עובד כאן הרבה זמן? אתה נראה ממש צעיר..." אמרה אורטל ועיניה נצצו למראה הבחור היפה. "לא ממש.. אני מתלמד.." "וואלה? בן כמה אתה?" "23.." "אה יפה.... ומה שמך?" "אדם.." "אדם מה??!?!?" "חחח מה יש לך מה נבהלת?!" "מה שם המשפחה שלך?" "לוי.. אדם לוי.." "יאאאאאא אז זה אתה!!!" התלהבה אורטל. "אני מי?!" "זוכר את דיקלה?" "איזה דיקלה? זאת עם החבר הדפוק?" "פששש יש לך זיכרון טוב.." "מה.. מה איתה??" "בסדר.. מתאוששת.. כרגע שלחתי אליה את האביר שלה שיעשה לה שמח.." חייכה אורטל. "אה.. יופי.. אבל לדעתי הוא גורם לה רק סבל.." אמר אדם. "אבל הוא לא אשם... יש לו לב טוב.." "טוב אם את אומרת.." "חח מה נדלקת על דיקלה?" "טוב.. היא בחורה מדליקה מה לעשות.." "בזה אתה צודק.." אמרה אורטל וחייכה חיוך רחב. "מה קרה??" "שאל אותה כשהוא ראה שהיא מסתכלת עליו בצורה מוזרה. "כלום.. מה צריך לקרות?" "לא יודע..." אמר. ולקח את התיקייה שלו. "אני חייב לעוף לבדוק חולים נוספים, נדבר כבר". אמר ויצא. "איזה שווה הואאא.." אמרה לעצמה אורטל.
***
התעוררתי מרעש מסוים, לא הבנתי עדין מה זה. פקחתי את עיניי ושפשפתי אותם חזק. בסוף קלטתי שזה דפיקות בדלת. לבשתי את החלוק ויצאתי לסלון, פתחתי הדלת. "דיקלההה" צעק אלעד וחיבק אותי בחוזקה. "ששש אתה תעיר את כל הבית! מה.. מה קרה?" אמרתי ופיהקתי, לא ידעתי מה נעשה איתי. "אהובתי... אני פה! אני שלך! והפעם אני לא מתכוון לוותר עליך.. לעולם לא!" "זה חלום??" שאלתי והעיניים שלי הצטמצמו מהאור שסנוור אותם. "לא נשמתי.." "לא.. אני חולמת את זה נכון? אתה לא כאן! זה רק נדמה לי!" "תצבטי אותייי.. תנשכי עד שאני אצרח מהכאבב כי זה שווה את זה כי אני פה שוב אתך!" אמר אלעד ונישק אותה. "אני לא מאמינה אלעד.. איך אורטל שכנעה אותך?" "הא?? איך את יודעת שהיא הייתה אצלי.??" "אה אופס.." אמרתי במבוכה. "חח תחמניות שתיכן!" "חחח זה היה הרעיון שלה אז אל תתלהב!" אמרתי. "אני מתלהב רק מסיבה אחת.." "והיא?" "שאני גיליתי שאני יכול לאהוב אותך יותר משאני אוהב את עצמי!" אמר. "וואי באמת?? ואתה יודע מה יותר חשוב לי החיים שלי או אתה?" "אני!!" " החיים שלי.. כי אין לי חיים אחרים חוץ ממך.. אתה כל עולמי!!" "איזה מושלמת את! לא מאמין שיכולתי לגרום לך סבל כה רב?" "אבל עכשיו אתה איתי וזה העיקר.." "דיקלה אני אוהב אותך כל כךךךך" אלעד הרים את קולו. "שששש... אבא שלי ואחותי ישנים.. בוא לחדר." והובלתי אותו לחדרי. "עוד יותר טוב.." אמר וחייך. "עכשיו תגיד לי את זה עוד פעם אבל בשקט" אמרתי. "את מה?" "את המשפט המהמם שאמרת קודם. "אה... שאני אוהב אותך דיקלה!" "חח יפה.. עוד פעם.. רק קצת יותר בלחש.." "אני אוהב אותך דיקלה.." "עוד פעם.." אמרה דיקלה. "אני אגיד לך את זה עוד אלפי פעמים, אני אוהב אותך, אוהב אותך אוהבבב אותך!!!!!" אמר והפיל אותי על המיטה וכיסה בנשיקות החמות שלו שלא יכולתי לעמוד בפניהם. ואז הוא התחיל למשוך לי את הקשירה של החלוק שלי. הוא הוריד לי את החלוק והעיף על הרצפה. "היי מה אתה עושה זה יתלכלך חח" צעקתי בצחוק. "יש כביסה מותק.." אמר והמשיך בשלו.. הרגשתי את הידיים החמות שלו מתחת לכותונת שלי, לא יכולתי להתנגד למגע שלו. הוא הוריד את החולצה שלו. אני שכבתי שם כמו משותקת, משותקת מאהבה. אז הוא הוריד את המכנס שלו והתחיל להוריד לי את הכותונת. "אלעד חכה.." אמרתי פתאום. "מה קרה?" "לא יודעת.." אמרתי והתרוממתי. "אם את לא רוצה תגידי.. אני לא אכריח אותך.." "מאמי.. אני חייבת להגיד לך משהו.." מה?! תגידי!"
"כלום... זה בסדר..." אמרתי וחייכתי ובתוכי עברה הצמרמורת. והתמונות הישנות חלפו לנגד עיניי... לא, זה לא חוזר אליי שוב.. לא.. אלעד שוב השכיב אותי על המיטה והתחיל לנשק אותי נשיקות קטנות בצוואר.. הוא הוריד לי את הכותונת. פתאום הפחד שיתק אותי, לא יכולתי לזוז והתנשפתי. שוב התמונות, כמו פלשבק מול העיניים שלי. נשימתי עצרה. הצרחות של הילדה הקטנה שוב הדהדו לי באוזניים.. ומול העיניים ראיתי את האיש האכזר והפדופיל. אלעד המשיך לנשק אותי במורד כל הגוף. "דיקלה את רועדת.." "לא.. זה כלום.." לחשתי. "את בטוחה?" "כן.." "אם את רוצה אני אפסיק.." "לא.." אלעד המשיך לנשק אותי, התחיל להוריד לי את התחתונים. שוב התמונות.. כמו אנימציה החולפת בראשי. לאאאאאא.. דיייייי לאאאאא. הצרחות של הילדה הקטנה מחרישות את אוזניי, ואוטמות את גופי למגעו של אלעד. "דיי.. אלעד.. תפסיקקק!!!" הדפתי אותו ממני והתיישבתי. "מה קרה? עשיתי משהו לא בסדר?" שאל. "עדיף שתלך..בבקשה תלך!" קמתי ולבשתי את הכותונת שלי. "אבל מה קרה?" "אני לא רוצה... לא רוצה!!" בכיתי וחיבקתי את עצמי. "אוקי נשמה אני לא מכריח אותך... פשוט תני לי להיות אתך.. בואי אליי מאמי.." אלעד חיבק אותי. "אני יודע שזו הפעם הראשונה שלך, אבל אין לך מה לפחד באמת.." "לא... לא..." אמרתי ולא האמנתי שזה חזר אליי, כל הזיכרונות הנוראים שהדחקתי בתוכי כל כך הרבה זמן ואפילו לא סיפרתי לאורטל, שהיא החברה הכי טובה שלי. פשוט שמרתי הכול בתוכי. "קרה לך משהו מתוקה? למה את נסערת כזאת? בגלל מה שקרה פה עכשיו?" "לא לא זה לא זה.. פשוט.. פשוט אני לא מסוגלת בנתיים.. דיי תבין את זה!!!" "מה להבין? איך את מצפה שאני אבין אם את לא משתפת אותי בחרדות שלך.. נשמה, אני פה בשבילך... בכל דבר שתצטרכי... באמת.. תפקידי זה לא רק לאהוב אותך.. זה גם להיות שם בשבילך!" "אני יודעת מאמי.. אבל קשה לי עם זה.. קשה לי להגיד לך את זה.." "דברי!!" "אני בטוחה שכשתשמע את זה תפסיק לאהוב אותי.." "לא יקירתי.. בחיים לא! אני אקבל אותך כמו שאת תמיד!" אמר ואני השפלתי את ראשי. "את רוצה להגיד שאת לא בתולה נכון?" שתקתי. "אם כן אז אין לך מה לחשוש.. זה עוד יותר טוב כי אני לא אפחד שיכאב לך.." "אלעד.. אני.. ניסיתי להדחיק את זה בתוכי כל השנים האלה.." התחלתי לספר. "תמשיכי.." "כפי שאתה זוכר אותי, הייתי חולמנית ומרוחקת מהעולם.. רק בשנתיים האחרונות שהכרתי את אורטל היא קצת שינתה אותי.. הייתי כמו חייזרית מעולם אחר.. תמיד עצובה, בודדה לא מתייחסת לאף אחד.. בגלל זה גם לא התייחסתי לקיומך.. לא רציתי אף אחד.. הייתי עדין בטראומה.. עד שהצלחתי להדחיק את זה.. ולא הייתי מאז עם אף גבר.. ואם הייתי עם מישהו לא סבלתי כשהוא נגע בי.. התנזרתי מבנים.. אבל אתה.. אתה היית החלום שלי..אהבתי את הנשיקות שלך, הנגיעות.. הכול! אבל ידעתי שיבוא הרגע הזה שבו נצטרך.." "נשמה אני אחכה לך כמה שתרצי.." "לא סיימתי אלעד..." "תמשיכי.. עם מי היית? למה את בטראומה.?" "אלעד.. אנסו אותי.." "מה?!?!?" אלעד פער את פיו לרווחה. "כן... כשהייתי בת 8." פניי התעוותו מרוב הדמעות שפרצו החוצה. "בת 8?!?!?!? אני לא מאמין... איך זה קרה?" "אני זוכרת את זה במעורפל..." "תספרי לי בערך מה שאת זוכרת..." אמר אלעד וחיבק אותי בכתפיי, עכשיו הרגשתי שהוא קרוב אליי מתמיד לכן יכולתי להיות חופשייה איתו ולספר לו מה שאני שומרת בבטן שנים כה רבות. לקחתי את ידו בידי ואז קירבתי אותה לשפתיי. "אלעד אני שמחה שזה לא השפיע עליך..." "ברור שזה השפיע עליי אני בהלם... תמשיכי לספר, מהר!" אמר ועל פניו היה מבט מתוח. "כשהייתי ילדה ממש קטנה.. כאילו נו בת 8.. לפני כמעט 10 שנים.. הייתה פריצה אצלנו. אבא שלי היה חייב המון כסף לאנשים.. אם אפשר לקרוא לזה אנשים... אנשים מהשוק האפור הוא לווה מהם כדי לשלם לבנק כי היו לנו חובות ענקיים פשוט, ולא החזיר להם.. ואז הם באו.. פרצו את הדלת.." הדמעות זלגו מעיניי אחת אחרי השנייה וחנקו את המילים שלי. "דיקלה שלי.. אני אתך.. תמשיכי אהובתי." הם באו... אני לא ישנתי באותו הזמן.. שמעתי צרחות מהחדר של ההורים שלי. אני התגנבתי לשם, ובהיתי במתרחש חסרת נשימה. רציתי לעזור, אבל מה כבר ילדה בת 8 תוכל לעשות.. ראיתי אותם הופכים את הבית בחיפוש אחרי הכסף.. כאשר הם לא מצאו הם לא האמינו שאבא שלי אי פעם יחזיר להם, למרות שהוא התחנן שהם יתנו לו עוד כמה ימים. ואז הם אמרו שהם הבטיחו נקמה אם הוא לא יחזיר והם קיימו אותה.. האיש הזה.. הוא.. הוא.." לא יכולתי לדבר מרוב בכי. "ירה באימא שלי.." לחשתי. "מה?!" אלעד התנשף באימה. "כן.. היא צעקה.. היא היה שותתת דם... היא הסתכלה עליי ואז עיניה נעצמו..אז אבא שלי התחיל לצעוק ולהרביץ לאותו האיש.. והאיש השני תפס אותו.. וההוא הבחין בי פתאום... ורצה להמשיך את מעשיו המרושעים... יאוו דיי אני לא מסוגלת יותר.." "קחי תשתי מים.." אמר אלעד ורץ להביא לי כוס מים. יצאתי אחריו. . "למה יצאת.?" "בוא נשב פה.." "אוקי תמשיכי.." התיישבנו על הספה בסלון. "הוא אמר... עכשיו תורה של הילדה...." אז אבא שלי התחיל לצרוח לאא שלא תעז לפגוע בבת שלי!!!.. מספיק לקחתם את האימא שלה!!! הוא בכה מסכן... אז הם אמרו לא.. לא נהרוג אותה רק קצת נשתעשע.. ואז הוא בא אליי..ותפס אותיייי.. אני ניסיתי להשתחרר.. בכיתי.. הוא חסם לי את כל דרכי הנשימה.. קרע לי את הבגדים.. אתה קולט??? גבר בן 30-40 עם ילדה בת 8.." אלעד התבונן באימה ללא תזוזה. "ואז הוא התחיל להחדיר לי בכל הכוח.. צרחתי מכאבים.. כי אתה מבין שעוד לא הייתי מוכנה לזה... הייתי קטנה מדיי.. ניסיתי להשתחרר והוא הרביץ לי.. ואז.. ואז הם התחלפו.." "מה?! גם השני?!?!?" "כן...." הרכנתי את ראשי בשתי ידיי ובכיתי. "איזה בני זונות!!!!!!!" צעק אלעד. "אבל בדקת שאין לך מזה מחלות?! בדקת?!" שאל בדאגה. "כן בדקתי אל תדאג אין לי כלום.. הכל נגמר ועבר אבל הטראומה נשארה.. וזה מכאיב עד היום.." "ומה אבא שלך עשה?" "הם שיתקו אותו.. הביאו לו מכה כזאת שהוא היה מאושפז כמה ימים בבית חולים.." "אהובה שלי.. אני כל כך מצטער.. חיים שלי... היית צריכה לספר לי את זה קודם!!" "אז מה היית עושה?! כלום... לא רציתי שאנשים ידעו.. אפילו אורטל חברה הכי טובה שלי שנתיים ואפילו לה לא סיפרתי... אם היא תדע היא תתחרפן.." "אני מבין מתוקה שלי.." אלעד גם בכה איתי.. וחיבק אותי בחוזקה. "אתה מבין גם למה הייתי כזאת רחוקה תמיד.. כזאת לא מהעולם.." "כן אני יודע.. ואני מבין.." "אני פוחדת לאבד אותך אלעד.. אתה היחיד שהחזרת לי את הטעם לחיים.. את תחושת האהבה.." אמרתי וחיבקתי אותו בחוזקה. "אהובתי אני אהיה תמיד אתך ולעולם לא אעזוב אותך.. ואנחנו נעבור את זה ביחד.. עוד תראי שאנחנו נעבור את זה !" אמר אלעד ונישק אותה. "ורגע.. אז איך נולדה אושר אחותך..?" "מאישה אחרת... שגם כן עזבה את אבא שלי ואת הבת שלה וברחה עם גבר אחר.. הוא כל כך מסכן.." "כן.." עכשיו בכיתי עוד יותר ולא יכולתי לעצור. "כל הזמן הזה הדחקתי את זה.. לא רציתי שידעו.. רימיתי את עצמי.. אך פתאום ברגע של קרבה כזאת אתך, כל התמונות כמו פלשבק חזרו אליי.." "אני מצטער מאמי.. כל כך.." "לא.. אל תצטער הרי אתה היחד שעוזר לי להתגבר על זה ולהתחיל חיים חדשים ללא חרדות.." "ואנחנו נצליח נתגבר על הכול עוד תראי!!!" "ומה עם שירן שכחת אותה??" "שירן זה כבר סיפור אחר.. תשאירי אותה לי.." "אלעד יש לי הרגשה שהיא לא תצא מהתמונה בקלות.. יש לי הרגשה ממש רעה בקשר אליה.."
"אל תדאגי... יהיה בסדר.. אני אתך!" "אה ומה עם אורטל?" נזכרתי פתאום. "שיטטט אורטל, היא נשארה לשמור על שירן.." "חחחח אורטל שומרת על שירן?? תזהר שהיא לא תנתק לה בטעות את האינפוזיה.." צחקקתי קלות. "את מחייכת זה כבר טוב.." אמר אלעד וחיבק אותי. "באמת.. מה איתה? רגע אני אתקשר לראות אם היא חיה.." אמרתי והרמתי את השפופרת. "הלווו.." בטלפון בקע קולה הישנוני של אורטל. "אורטלי? הערתי אותך?" "כן...." אורטל פיהקה. "סורי מאמי..." "האביר על החזיר אצלך?" "חחח כן.. הוא אצלי.. תודה על הכול מאמי.." "תעשי לו ילד.." אמרה אורטל ושוב פיהקה. "טוב מרוב העייפות את כבר מתחילה להגיד שטויות.. אז תחזרי לישון נשמה אני לא אפריע לך.." סבבה.. לילה טוב מאמי תיהני."
"נו היא בסדר?" "חח כן.." "איך את מרגישה מתוקה? את רוצה משהו אולי?" "לא... אני בסדר .. תודה!" "יואו.. אני עדין מזועזע.. יא אללה.." "דיי.. דיי אלעדוש בוא לא נדבר על זה..." אמרתי והרכנתי את ראשי על כתפו. "אבל רגע דיקלה... את הודעת על זה למישהו? פנית לעזרה?? משהו?!" "הייתי כמה שנים בטיפול פסיכולוגי.." "ו..? עזר?" "כן.. קצת.. כי הייתי ממש בטראומה.. ופשוט פחדתי מהצל של עצמי.." "כן.. אני מתאר לעצמי.. אבל לא פניתם למשטרה? לאנשהו? איך יכולת לשתוק כל כך הרבה שנים?? זה לא יאומן פשוט!" "לא רציתי לספר לאף אחד.. כל כך התביישתי... הם.. בני זונות הרסו לי את החיים עוד בגיל הילדות.. הם לקחו את אימא שלייייי.. ואת הבתולין שלי.. אבל לא אכפת לי מעצמי.. אני רוצה את אימא שלי בחזרה... זה לא פייר." בכיתי. "ששש.. דיי דיקלונת.. את צריכה להיות חזקה.. יפה שלי.." "אפילו אם עברו 10 שנים מאז.. אני עדין רואה את התמונות חולפות מול העיניים שלי.. ופשוט גורמות לי להזדעזע מחדש.. היא מתה מול העיניים שלי אלעד.. מול העיניים.. ראיתי איך יורים בה.. ואיך נשפך ממנה כל הדם.. הייתה שלולית דם על המיטה.. אפילו אבא שלי נאלץ להחליף את המיטה, הוא לא היה מסוגל לישון במיטה שבה הרגו את אישתו.." ראיתי איך הדמעות מופיעות בעיניו של אלעד... הוא בכה יחד איתי. "ואתם לא ניסיתם למצוא את האנשים האלה?.." "לא.. איפה.. אתה חושב שהיה לנו זמן לחשוב על לחפש אותם? וחוץ מזה לא יכולנו לעשות כלום נגדם..." "אז זהו שאת צריכה לעשות משהו! אפילו להגיד במשטרה.. עזבי שחלפו 10 שנים... אבל הזיכרון עדין טרי!" "עזוב אלעד..." "את לפחות יודעת איך קוראים להם?" "לאחד מהם... ויקטור לוי... אוחח השם הזה עושה לי צמרמורת..." "טוב דיי בואי לא נדבר על זה... עכשיו 6 בבוקר..." "מה כל הלילה דיברנו על זה?!" "חחח כנראה.." אמר אלעד. "ווואו... חתיכת שיחה..." אמרתי בפליאה. "אוקיי אז עכשיו הולכים לישון.." אמר אלעד וסחב אותי לחדר. "לילה טוב מתוקה.." הוא חיבה את האור ונשכב לידי, הוא חיבק אותי ושנינו נרדמנו.
***
בבוקר, כלומר בצהריים בערך ב3 כשקמנו. כלומר צלצול טלפון העיר אותנו. "הלו.." אמרתי ופיהקתי. "דיקלהההה.. למה לא באתם היום לבית ספר.... החלטתם לחגוג על חשבון הלימודים הא? מאמי זה כיתה י"ב זה לא צחוק!" "אוקי.. סיימת?" "לא איזה סיימתי יש לי עוד שנה שלמה ומייגעת.." "לאאא סיימת לבלבל לי את השכל על הבוקר??" "חחח דבר ראשון זה לא בוקר... ודבר שני רק התחלתי!" "אוקי.. מאמי פשוט נרדמנו רק בבוקר.. עד 6 בבוקר רק ישבנו ודיברנו.." "על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?!" "סתם... כל מיני.." "יש משו שאת מסתירה ממני?" חכמה האורטל הזאת. "מאמי למה שלא תקפצי אליי ונדבר?" אמרתי. "וואלה רעיון פצצה.. אני כבר אצלך.."
"מה? " אמר אלעד והסתכל עליי ברכות. "אורטל הזועמת תכף תבוא לפה..." "ואת תספרי לה מה שסיפרת לי?" "לא יודעת.. היא תחנוק אותי ששנתיים לא סיפרתי לה...." "מאמי עדיף שתספרי לה.. היא חברה מצוינת, היא תתמוך בך!" "אוקיי..." "יפה שלי אני הולך לראות מה עם שירן.. בכל זאת היא תיבהל כשלא תראה אותי דבוק למיטה שלה.." "אממ טוב.." אמרתי באכזבה. "אל תדאגי מאמי.. היא לא תצליח לשכנע אותי להישאר איתה.." "חח מקווה מאוד בשבילך..." אמרתי באזהרה. "למה מה תעשי לי??" "לא כדאי לך לדעת!!" אמרתי ונישקתי אותו. “פששש אם זאת תהיה הנקמה אני מוכן לקחת סיכון.." אמר וקרץ לי. "טוב יאלללה לך.. חחח"
כשאלעד הלך באה אורטל. "היי מאמי!!!!!" אמרה וחיבקה אותי, היא לא נראתה כועסת והתבוננה בשובבות. "נווו.. אז כל הלילה דיברתם?!" אמרה וקרצה לי. "כן.... זה לא מה שאת חושבת יא ראש כחול שכמותך.." אמרתי לה. "ועל מה דיברתם?" "סתם..." "אוי נו באמת.. אני לא נולדתי אתמול!" "נו דיי אורטל את חייבת להתערב בכל דבר?!" הרמתי את קולי. "אה ככה??? סבבה!!" אמרה אורטל ועשתה פרצוף נעלב. "סורי מאמי..." "אז עכשיו אני מתערבת?? אחרי שעזרתי לך להשיג את אלעד.. ואחרי שתמכתי בך ודאגתי לך.. וזו התודה שלך?!" "טוב מצטערת מאמי... יש משהו שאני צריכה לספר לך.." "ספרי!!" "אבל את תהרגי אותי ששנתיים לא סיפרתי לך.." "לא חשוב.. מקסימום אני אהרוג אותך אבל לפחות אני אדע את הסוד שלך חחח.." צחקה אורטל. "מאמי.. זה לא קל.." "נו יאללה.. שפכי.." "אף פעם לא סיפרתי לך.. ש... אנסו אותי.. כשהייתי קטנה.. ילדה בת 8.." הפעם לא יכולתי לבכות כי הדמעות שלי קפאו בעיניי. אורטל השפילה את מבטה. נורא הופתעתי, ממנה ציפיתי לתגובה אחרת.. "אני יודעת.." אמרה פתאום. "מה?! מאיפה את יודעת!?"
אורטל שתקה. "נו תעני לי כבר!!! מאיפה את יודעת??" "אני יודעת מה זה משנה מאיפה??" "משנההה לי! כי אני אף פעם לא סיפרתי לך.. וחוץ ממני.. ומאבא שלי אף אחד יותר לא יודע את הסיפור..." ראשה של אורטל נותר מושפל. "נו יאללה אני מחכה לתשובה!!" דרשתי ממנה. "אבא שלך סיפר לי..." "הא??? ממתי את ואבא שלי חולקים סודות?!!" הייתי בשוק. "פעם אחת..." "מתי???" "נו מה זה משנה?!" "תגידי מתי!!" "לפני שנה בערך..." "לפני שנה?! ולמה לא אמרת לי שאת יודעת?" "כי.. לא יודעת! חיכיתי שאת תגידי לי בעצמך.. ולא רציתי להזכיר לך מכיוון שידעתי שאת מנסה להדחיק את זה ולהמשיך הלאה..." "אז כל הזמן הזה ידעת ולא אמרת מילה?!" "כן... נו אז?? גם את לא אמרת לי מילה... סימן שאת לא מחשיבה אותי כחברה טובה.." "לא!! זה לא העניין.. אני לא סיפרתי לאף אחד!" "טוב.. דיקלה לא ניגע יותר בנושא..." "לא.. אבל זה מעניין איך קרה שאת ואבא שלי דיברתם והגעתם לנושא הזה...?" "סתם... באתי אליך פעם אחת ולא היית.. ואבא שלך היה ואמר שאני אהיה אתך ואתמוך בך, כיוון שאת עדין בטראומה ומנסה בכל הכוח להתגבר ולהדחיק את זה...חח הייתי עושה את זה גם לולא הוא היה אומר לי.. אבל שיהיה! ואז שאלתי מה קרה.. אז הוא סיפר לי ואמר שאני לא אגיד לך שאני יודעת.." "אוףף האבא הזה!!" רטנתי. "איך הולכים החיפושים?!" שאלה אורטל. "איזה חיפושים??" "אבא שלך אמר שהוא מחפש את הרוצח ואת האנס הזה..." "מה?1! הוא מחפש אותו?? ואיך אני לא יודעת מזה...?!" "אמממ אין לי מושג חשבתי שאת יודעת..." "לאאא!!" "אופס.." "אוייש רק שלא יסתבך בצרות..." אמרתי בחרדה. "טוב.. בואי נעבור נושא.. דיי נשמה!!" "טוב.." אמרתי בעצב. "ואת לא אומרת לי תודה על זה שהשלמתי בינך לביו אלעד?" "אה.. תודה מאמי.. מה כבר אמרת לו?!" "סתם.... אגב!! נחשי את מי פגשתי שם!" "את.... אדם?" "כןןן אדם לוייי הרופאאא..." "אויש אל תגידי את שם המשפחה הזה... הוא גורם לי לצמרמורת.." "למה?" "זה שם המשפחה של המפלץ הזה!!" "לוי?" "כן.. ויקטור לוי!" "חחח אולי זה הבן שלו.." צחקה אורטל. "חס וחלילהה זה לא מצחיק!! את יודעת כמה אנשים יש עם שם משפחה לוי בארץ???" "אמממ כן צודקת..... איפה אלעד?" "הלך לשירני שלו... אוףףף!" רטנתי. פתאום הבחנתי במשהו. ראיתי מעטפה משתחלת מבעד לדלת. אני ואורטל ישר פנינו לכיוונה, פתחתי את הדלת, לא היה שם אף אחד. לקחתי את המעטפה ופתחתי את הדף המקופל.
בהיתי בדף וידיי רעדו והשורות התפצלו לי בעיניים. "נו דיקלה, מה כתוב שם?!" הפניתי את מבטי מהדף לאורטל ופי נפער בתדהמה. "תקראי בעצמך..." לחשתי. אורטל לקחה את הדף מידי. " לאודי הנכבד שלום.. פשש איזה נימוס.." אמרה אורטל. "נו נו תמשיכי...תראי מה בהמשך תראי!!" בכיתי. "אוקי.. מקום המפגש, תל אביב רחוב יוסף טל 5 בבית הנטוש, לסגירת חשבון על החיים ועל המוות, מצפים ממך להגיע, ביום שני בשעה 8 בערב, לבד! כי אם משהו ישתבש, נתנקם בבת שלך! בתודה מראש... די..דיקלה!! מה זה?!" "אורטל.. הוא הולך להיאבק איתם.." "מה??? מתי?" "לא יודעת.. איזה יום היום?" "יום.. ראשון.." "יום ראשון?! אז זה מחרר.. יואוווווו אורטל מה יהיה? מה אני אעשההה? צריך לעצור את זה!!" "ואם הוא לא יבוא הם יתנקמו בך?!" "כןןןן!! מה אני אעשה מה?!?!?" "אולי תפני למשטרה עם המכתב הזה?" "לא.. שום משטרה.. אבל גם אבא שלי לא ילך לשם! כי אני לא אביא לו את המכתב..." "אבל דיקלה... החיים שלך בסכנהה את לא מבינה את זה?!" "שיהיה בסכנה... אז מה יותר טוב שהם יהרגו את אבא שלי?" "יותר טוב משטרה! הם יביאו אליך מאבטח שישמור עליך!" "נראה לך?! אין לי כוח לזה... אוף דיי אורטלל.. חשבתי שזה הכול מאחוריי.." "ואת לא רוצה שהאנשים האלה יקבלו את מה שמגיע להם? אפילו אחרי 10 שנים.. תמיד בא היום של הדין!" "אבל נמאס לי!! אני רוצה רק שקט נפשי.. שהיצורים האלה יפסיקו לבוא אליי בחלומות!" "הם יפסיקו רק כאשר תתנקמי בהם.. כשהם יקבלו את מה שמגיע להם!" "אבל זה סיכון גדול!" "אני אבוא אתך למשטרה, את תראי שהכול יהיה בסדר.." "אני מפחדת אורטל.. אני ממש ממש מפחדת!" "אל תפחדי מאמי... יהיה בסדר עוד תראי.." "תקראי לאלעד.. בבקשה תגידי לו שיבוא!!" "איפה הוא בכלל?" "הלך לשירן.." "אוי.. טוב רגע.." אמרה אורטל וחייגה את מספר הפלאפון של אלעד. פתאום נשמע צלצול, מהפלאפון שנח בצד. "אויש.. הוא השאיר כאן את הנייד שלו.. איזה חסר אחריות.." אמרתי. "רוצה נלך אליו?" שאלה אורטל. "בא לך?" "אממ... אם זה הכרחי..." "כן.. יאללה בואי.. אני ממש זקוקה לו עכשיו.." "היי רק תיקחי את המכתב שאבא שלך לא ימצא אותו כשיחזור מהעבודה.." "וואלה צודקת אורטלי.. יאללה בואי.." הכנסתי לתיק את המכתב ויצאתי עם אורטל מהבית.
הגענו לאיכילוב, ופתחתי בריצה מטורפת שאחריה קיבלתי צרחות מאורטל המתנשפת. חיפשתי את אלעד בחדרה של שירן, ולהפתעתי הרבה שירן ואלעד לא היו בחדר. "מה?! איפה הם?!" צעקתי. "אולי היא השתחררה והוא ליווה אותה הבייתה?" שאלה אורטל. "לא לא יכול להיות... סליחה.. איפה הבחורה שהייתה מאושפזת בחדר הזה..??" שאלה אחות עוברת. "אה.. היא.. העבירו אותה חדר!" "לאיזה את יודעת?" "אממ אין לי מושג, תשאלי בהמתנה!" אני ואורטל התחלנו לרוץ לכיוון ההמתנה. "היפי היפי איזו מהירות!" פתאום שמעתי קול מוכר וכמעט התנגשתי במי שעמד שם. זה היה אדם. "היי.. מה קורה?" שאלתי. "אולי אתה יודע איפה העבירו את הבחורה שהייתה בחדר הזה?" המשכתי לשאול מבלי לחכות לתשובתו. "היא בחדר 45 קומה למעלה.." אמר וחייך. "אוקיי אז נדבר כבר.." אמרתי ורציתי להמשיך לרוץ אז הוא עצר בעדי. "חכי.. תני לדבר אתך קצת.. אל תברחי.." "זה דחוף לי לראות את אלעד! אני חייבת!" "מה כל כך דחוף?!" "נו זה דחוף... עניין של חיים ומוות.." נעצרתי במילה הזאת והתבוננתי בו, משהו בפניו השתנה. "פשש עד כדי כך?!" "כן.. נו.." "נו 5 דקות.. זה לא יברח.." הוא המשיך לנדנד לי. התבוננתי באורטל עם מבט מיואש. והיא הנהנה . "אוקי.. בסדר.." אמרתי לבסוף. "אז מה קורה?" שאל כשהתיישבנו שם על הכיסאות. "הכול בסדר.. מה אתך?" "סבבה.. החבר שלך עדין עושה לך בעיות?" "לא.. הכול מצוין איתו.." "אה.. אני שמח לשמוע.." כן.." אמרתי. אורטל גלגלה את עיניה. "מה שלום אבא שלך.?" פתאום אורטל שאלה. התבוננתי עליה במבט נבוך ושואל. "אורטל מה פשר השאלה?" שאלתי אותה. "חחח הכול מצוין עם אבא שלי.. ומה שלום אבא שלך..?" כשהוא שאל את זה הוא התבונן עליי. "אתה שואל את דיקלה או אותי? כי אם אני לא טועה אני שאלתי אותך את השאלה.." אמרה אורטל והדגישה את המילה אני. "אה.. כן נכון.." אמר במבוכה. "אז הכול מצוין.. הוא חי ונושם ברוך השם!" "אורטל?!" פניתי אליה במבט מזהיר. "אפשר לדעת לאן את חותרת?" שאל. "לא פשוט בבית ספר שלנו עורכים סקר משפחה. ובו צריך לשאול אנשים מה שלום אביהם כמה אנשים במשפחה. ואיך קוראים להם.. אתה מוכן לענות?" "חח מה פשר הסקר המוזר הזה?" שאל אדם בבלבול, וגם אני התבוננתי חסרת שלווה באורטל שראיתי שיש לה איזה רעיון בראש.. רעיונות כאלה באים רק לראשה של אורטל, לא התפלאתי. "אוקי.. אז אתה יכול לעזור לי.." "וזה באמת יעזור לך אם אני אגיד מה שם אבא שלי ואימא שלי ואחותי?" "כן.. בהחלט זה מאוד יעזור!" אוי האורטל הזאת, היא בטח חושבת שבגלל שהשם משפחה שלו לוי אז הוא הבן של הפושע הזה. "אוקיי קודם כל אימא שלי מתה כשהייתי עוד ממש קטן.. ואני גר רק עם אבא שלי..." "אויש מצטערת.." "לא נורא.. את רואה שאני מספר לך הכל.." "ומה שמו של אביך..?" "רגע את רושמת את זה?" "אהה וואלה איזה מטומטמת אני.. יש לך דף?" "כן קחי.." הוא הביא לי דף ועט. "חחח איזה חמוד!" אמרתי, והוא חייך. "אוקיי, אז אין אימא, מצטערת שאני אומרת את זה ככה.." אמרה אורטל. "ובן יחיד..." "כן.." "גר רק עם אבא.." אורטל המשיכה לרשום. "ומה שמו של אביך?" שאלה. ואני חיכיתי לתשובה במתח. "ויקטור.." אמר אדם, והעט נפל מידה של אורטל.
"קרה משהו?!" אדם נבהל והרים את העט שנפל מידה של אורטל. "אממ.. לא, הכל בסדר.. באמת תודה לך על העזרה.." אמרה אורטל. "הלא דבר.." אמר אדם ועל פניו הייתה הבעה של בלבול. "טוב, אנחנו נלך, היה כיף לפגוש אותך.." אמרתי. "כיף? זה לא היה נראה ככה..." אמר אדם. "מצטערת.. פשוט מיהרתי, כי אני חייבת לדבר עם אלעד על משהו חשוב.." "אוקי אז אני לא אעכב אתכן יותר.." אמר ואני ואורטל קמנו והלכנו.
"אני ידעתי, ידעתי, ידעתי!!!!!" אמרה לי אורטל בדרך בהתלהבות כאילו היא גילתה את אמריקה. "נו אז מה אם לאבא שלו קוראים גם ויקטור, זה בסך הכל צירוף מיקרים מסכן.. את לא צריכה לעשות מכל דבר סיפור..." "ואם לא?! תארי לך אבא ובן עם אותו שם משפחה?!" "SO?? את יודעת כמה משפחות יש בארץ עם שם משפחה לוי?" אמרתי. "טוב, לא רוצה אל תאמיני... מצדי תלכי אליו הביתה ואז בטוח תיזכרי..." "נראה לך אני אלך אליו הבייתה כדי לראות את המפלץ הזה??" "אה את רואה, אז לך בעצמך יש ספק אם זה הוא או לא..." "טוב, הכל יכול להיות... אבל עד שאני לא אראה אותו במו עיניי אני לא אאמין.."
הגענו לקומה השנייה וישר ראיתי את אלעד, מוציא פחית קולה מתוך המכונה. רצתי אליו, וחיבקתי אותו בחוזקה. "דיקלה, מה את עושה פה?" "חח אתה לא שמח לראות אותי..?" "מאוד שמח.. אבל ראית אותי רק לפני שעתיים, מה בוער לך נשמה?" "מה זה מה בוער לי? כשאוהבים אז רוצים להיות ביחד כל דקה.. ואחרי 5 דקות כבר מתגעגעים.." אמרתי והרגשתי קצת עלבון. "טוב, אל תפגעי מאמי... את יודעת שאני מת עליך.." אמר אלעד וחיבק אותי. "מה עם שירן?" "בסדר.. אני כמעט מצליח לשכנע אותה.." "במה אתה משכנע אותה? שתעזוב אותך בשקט? אל תחלום על זה אפילו.." "אני אצליח אל תדאגי.." "מאמי..." "כן בובה?" "בקשר למה שסיפרתי לך.." "דיי נשמה, בואי לא נכנס לזה יותר.. זה מספיק הכאיב לך כל העניין הזה, בשיחה של אתמול.." "פשוט קרה עוד משהו.. ואני חייבת לספר לך.." אמרתי והתבוננתי באורטל, שמיד הנהנה. "קדימה ספרי לי!" "אבל לא פה, בוא נרד למטה.." "בואי.." אמר ולקח את ידי. "אורטלי איפה תהיי בנתיים?" שאלתי את אורטל. "אממממ אני אסתובב פה ושם, אל תדאגו לי, לכו!" אמרה אורטל ושנינו הלכנו. ירדנו במדרגות, ואז עיניי נתקלו במבטו הבוחן של אדם. הסתכלנו אחד על השני כמה שניות ממושכות. משהו במבטו הפחיד אותי, אני לא ידעתי מה זה.. המשכתי ללכת עם אלעד יצאנו החוצה. "עכשיו אנחנו לבד, מה קרה מותק?" "תראה.." אמרתי והוצאתי מהתיק את הפתק האנונימי. "מה זה?" "תקרא בעצמך...." הוא לקח את הדף והתחיל לקרוא. לאחר הקריאה הוא התבונן עליי באימה. "מה זה אומר הדבר הזה? מה קשור אבא שלך לכל זה?" "הם רוצים לסגור איתו חשבון.. אלעד, חייו של אבא שלי בסכנה..." "וגם שלך..." אמר אלעד וחיבק אותי בחוזקה. אני בכיתי על כתפו, פשוט טבעתי בתוך הייאוש. "אל תדאגי יפה שלי, הכול יסתדר..." "יסתדר על ידי כל שמישהו מאיתנו ימות.." בלעתי את רוקי בפחד. "לא!! אסור לך לדבר ככה! תהיי אופטימית.." "יש לך פיתרון?! מה נעשה אלעד??...מה נעשה?!" "בואי נלך למשטרה! אין פיתרון אחר!" "לא! אסור משטרה, אין הם יהרגו אותי.. ואת אבא שלי.. הם יתנקמו!! אבל אני לא מבינה, למה עכשיו? למה אחרי 10 שנים הם באים ונוקמים? למה הם לא עוזבים אותנו בשקט אחרי כל העוול שהם עשו, למה?! הויקטור הזה... מאיפה הוא צץ לנו פתאום באמצע החיים?!" "נשמה שלי.. יהיה בסדר עוד תראי, אל תתני לאביך את המכתב הזה שחלילה הוא לא ילך לשם לסכן את חייו." "אבל אם הוא לא ילך, החיים שלי בסכנה גדולה.. אני כל כך פוחדת...." בכיתי וכל גופי רעד. אלעד חיבק אותי, הרגשתי כל כך מוגנת בזרועותיו, לא רציתי להתרחק ממנו, כי אז אני שוב ארגיש את הקור. "אלעד.. מחר ב8 הוא אמור לבוא לשם.. לרוצחים המנוולים האלה.. דיי אני לא רוצה לדעת מה הם היו עושים לו, אם הוא היה מוצא ראשון את המכתב והולך לשם.. אני לא מבינה אותו, ככה הוא רוצה להסתכן? ככה הוא אוהב אותי שהוא רוצה שאני אשאר בלעדיו? לא מספיק לו שלקחו לי את אימא שלי.. הוא רוצה שאני גם אשאר בלי אבא?!" דמעות הציפו את פניי. "דיקלונת, שומעת, את לרגע יותר לא נשארת לבד!! תמיד תהיי עם מישהו! אם צריך אפילו נצמיד לך מאבטח!" "חחח נראה לך?! אני לא צריכה מישהו זר שילך אחריי כמו כלב.." "אוקיי אז אני אהיה אתך, או אורטל, אבל את לא תישארי לבד לרגע!!" "חח טוב מאמי.."
אחרי איזה שעה שדיברנו, עלינו למעלה. חיפשתי בעיניי את אורטל, ולא מצאתי אותה. "איפה אורטל?" שאלתי את אלעד. "טוב מאיפה אני יודע גם אני הייתי אתך למטה." הרמתי את הפלאפון שלי וחייגתי אליה. "אורטל, איפה את?!" "אממ.. שמעי, אימא שלי התקשרה אליי היא לא הרגישה טוב אז הלכתי, חשבתי שאת עם אלעד וזה..." "אה... טוב נו תודה שבאת איתי מאמי.." "בבקשה מאמי, אם תרצי משהו תתקשרי אליי" "טוב ביי.." "מה איתה?" "היא בבית.." "אה.. אז איך תחזרי הבייתה?" "באוטובוס חח" "נו לא.. התכוונתי שאסור לך ללכת לבד.." "אתה לא בא איתי?" "אממ חכי רגע, אני אשאל את שירן אם היא צריכה משהו, חח את יודעת מצבה הוא לא ממש טוב עכשיו.." "אוקי.." אלעד הלך לחדרה של שירן, וכעבור 5 דקות חזר. "נשמה, היא לא רוצה שאני אלך והיא תהיה לבד, היא בוכה לי.. מסכנה.." "חח מסכנה עלק.. טוב בסדר לא חשוב אני אסתדר אל תדאג.." אמרתי. "רוצה אני אבקש ממישהו שילווה אותך?" "חח לא לא צריך, חוץ מזה הפגישה היא מחר אז אני לא חושבת שהם יעשו משהו היום..." "את בטוחה שתהיה בסדר..?" "כן.. בוודאי.." "אוקיי ביי מאמי תשמרי על עצמך כי את החיים שלי!!" אמר אלעד והביא לי נשיקה ארוכה ארוכה, ואז הלכתי. עליתי על האוטובוס.. וכל הדרך חשבתי על הכל, ובלבי היה מין פחד עמוק שמנע ממני לנשום באופן סדיר, לא ידעתי מה קורה לי, רק הרגשתי צמרמורת במורד כל גופי. ירדתי מהאוטובוס ליד ביתי והתקדמתי לכיוון הכניסה, שוב הפחד הזה.. 'מה קורה לי?' חשבתי. אך פתאום הרגשתי יד מונחת על פי, עם סמרטוט או מה שזה לא יהיה.. והרחתי את הריח הזה, ריח שחדר לתוכי וסחף אותי לתוך שינה עמוקה...
התעוררתי בתוך חדר מוצף בקרני שמש. התבוננתי סביבי, ולא ראיתי אף אחד. רק הרגשתי את הפחד הזה, משתחל לתוך גרוני וחונק אותי. "מה קורה פה?, איפה אני? דיי זה חלום... או יותר נכון סיוט!!" אמרתי לעצמי, באותו רגע הרגשתי איך אני מאבדת את עצמי אי שם, ומתחילה לבכות. רציתי לקום ולא יכולתי, שתי ידיי היו כבולות חזק למיטה. "זה ויקטור, אני בטוחה שזה ויקטור! אבל למה, למה הוא עושה לי את זה?!" פתאום הדלת נפתחה, והוא נכנס. גבר גבוה, עם סבר פנים חמור. "הנה אנחנו שוב נפגשים נערה יפה.." הוא אמר וחייך בציניות. "אתה.... אתה!!!!!!!" התחלתי לצרוח בבכי. "כן, זה אני, את לא שמחה לראות אותי?!" "פדופיל! רוצח! פושע מנוול!!!" צרחתי. "סתמיייי" הוא צעק והביא לי מכה ששיתקה אותי לרגע. התכווצתי מרוב כאב, אך הדמעות המשיכו לזרום. "למה?.. למה..?" לחשתי. "אין סיבה, פשוט ככה בא לי!" אמר. "מה אתה רוצה? מה אתה מתכוון לעשות?!" "אממ.. אבא שלך, עוד לא שילם לנו את כל החובות..." "אבל למה דווקא עכשיו?! למה אחרי 10 שנים... הרי כבר עשית לנו נזק, כבר נקמת!" "נכון, אבל זה לא עוזר לי.." "אבל למה עכשיו?" "כי הבטחתי לאודי'לה, אבא'לה שלך שאנחנו עוד נשתמע כשימלאו לך 18 שנה." "מה?!" "כן, יקירתי.." "אבל, הוא לא אמר לי על זה כלום..." "ואת ציפית שהוא יפחיד אותך? ועכשיו, אנחנו רוצים שישלם את החוב!" "אבל אין לו איך לשלם!! וגם קבעתם פגישה למחר, אז למה הוצאת לפועל את הנקמה הזאת היום?!" "שמעי, הוא אמר שהוא ישלם לי, אז קבעתי איתו שעה ומקום, אבל אני בטוח ב100% שהוא לא ישלם ואז נצטרך לפעול באופן שונה, והרצח שלו לא יעזור לי בכלום, כי אני לא אקבל על כך גרוש, לכן- מצאתי דרך נורא מקורית ללחוץ עליו..." חייך ויקטור בזדוניות. "אתה מנוול!!! לאבא שלי אין כל כך הרבה כסף לשלם לך! בקושי מספיק לנו כסף כדי לחיות!!" מחיתי. "אז מצדי שישדוד בנק, בעיה שלו!!" "למה אתה כל כך רע?! לא כואב לך לפגוע ככה באנשים חפים מפשע?!" "חהחהחה.." צחק ויקטור. "מה אתה צוחק ?! אתה נהנה לגרום סבל לאנשים נכון?!" "שמעי, בשביל כסף אני מוכן אפילו למכור את הבן שלי, חהחהה.." התבוננתי עליו מזועזעת. "טוב ילדה יפה שלי, אני הולך לשלוח לאביך פתק איומים, שידע שחיי בתו בסכנה, אשוב במהרה, תיהני!" אמר ויצא. התפתלתי מרוב ייאוש במיטה, ולא ידעתי מה לעשות אם עצמי, טוב מה כבר אני יכולה לעשות, פה בחדר הזה, כבולה למיטה הזאת, בעולם האכזר הזה. בכיתי בקול רם, בתקווה שאולי, יקרה נס ומישהו ישמע אותי. "הצילו.. הצילוווו" צעקתי. אפילו לא ידעתי איפה אני נמצאת, באיזה עיר, או רחוב, או מושב. "בבקשה, שמישהו יעזור לי, מתחננת.. בבקשה..." כבר לא היה לי קול מרוב הדמעות שחנקו את גרוני. ידעתי שלאבא שלי לא יהיה 500 אלף שקל לשלם. "אלעד..." לחשתי. "תעזור לי, בבקשה אלעד.. אני אוהבת אותך, אני לא רוצה למות בלי לראות אותך לפחות פעם אחת.. למות, לא אני לא רוצה למות.." בכיתי, וחשבתי האם אלעד, ואורטל כבר הבחינו שנעלמתי..
***
אלעד הגיע לבייתה של דיקלה, ולא מצא אותה שם. את פניו קיבל בברכה אביה. "איך יכול להיות שהיא לא נמצאת?! איך?! הרי היא הייתה איתי בבית חולים ואז היא הלכה הביתה..." אמר בדאגה אלעד. "וואו בחור אתה מדאיג אותי.." אמר אודי. "וחוץ מזה, שתדע שאנחנו יודעים על הבעיה שלך, ועל זה שהוזמנת מחר לפגישה, עם הפושעים.." "מחר?! באיזה שעה?!" "רגע, אתה לא יודע?" "לא, הם היו אמורים לקבוע לי.. אבל רגע, איך דיקלה הגיבה לזה?!" "בפחד! היא נורא נורא פוחדת כי הם כתבו שהם יפגעו גם בה!" "מה?! אלוהים אדירים!! אבל איפה היא נמצאת עכשיו?!" "אין לי שמץ... אולי אורטל יודעת.." אמר אלעד וחייג לאורטל. "הלו.." "אורטל, זה אלעד.." "אלעד?!" "שאחלה אורטל מופתעת מזה שהוא התקשר אליה. "דיקלה אולי אצלך?!" "לא, למה?" "את יודעת אולי איפה היא?" "אממ.. אין לי מושג, אבל למה מה קרה? אתה מדאיג אותי!!" "כי היא נעלמה!!" "מה?! אתה אצלה?" "כן.." "אז רגע אני כבר באה..." "טוב.." "נו מה?" שאל אודי. "היא לא אצלה.." "אוי אלוהים, מה היה יכול לקרות לילדה הזאת?!" "אולי זה קשור בויקטור?!" שאל אלעד. "אוי אני פוחד אפילו לחשוב על זה.." אמר אודי. אך פתאום הם הבחינו במ
אך פתאום הם הבחינו במעטפה המשתחלת מבעד לדלת. אלעד זינק לדלת ופתח אותה בסערה, אך שם כבר לא היה אף אחד. "פשש הוא זריז.." אמר והרים את המעטפה. "נו מה כתוב שם?!" אלעד התחיל לקרוא.
"נווווו..." צעקה אורטל חסרת סבלנות לשמוע את תוכן המכתב. עיניו של אלעד התמלאו בדמעות. אורטל חטפה מידיו את המכתב, וקראה בקול: "הבת שלך בידינו.. יש לך 24 שעות להשיג 500 אלף שקל.. אם לא, אתה יכול לשכוח מאי פעם לשוב ולראותה... ניצור אתך קשר טלפוני עוד 20 שעות, תתחיל לחפש כסף, להתראות!" אורטל בהתה באלעד באימה שהציפה את כל גופה, ואודי לקח את ראשו בידיו ובכה חרישית. "מה, מה אתה הולך לעשות עכשיו?" שאלה אורטל את אודי, שלא הפסיק לבכות. "נו דיי כבר ליבב!!! הבת שלך בסכנת מוות!!!" צעק גם אלעד. "אין לי את הכסף אתם לא מבינים?!" אודי התיישב והתייפח. אלעד שקע בחשיבה עמוקה. "אני לא מאמינה... מסכנה דיקלה, היא בטח מה זה פוחדת.." אמרה אורטל ודמעות זלגו על לחייה. "חייבים להציל אותה... חייבים להשיג את הכסף הזה בכל מחיר.. אלעד אתה שומע?!" צעקה עליו והוא התעורר מחלומו בהקיץ. "תגיד איפה אתה כשמדברים פה על החיים של חברה שלך?! שאתה אוהב, דרך אגב!?" "אני חושב, על פיתרון.. אל תפריעי.." "נו באמת.. המוח שלך לא גאוני עד כדי כך כדי להשיג 500 אלף שקל!" "שקט, רגע....." אמר אלעד ואורטל גלגלה את עיניה. "יש לי רעיון, איך לחלץ אותה בלי לשלם אפילו שקל!" אמר אחרי חשיבה ממושכת. "איך?!" שאלו אורטל ואודי פה אחד. "נכון, היה רשום במכתב שהם יצרו איתנו קשר טלפוני בעוד 20 שעות?!" "נו... ו..?" "שימו לב, שהפעם זה יהיה טלפון ולא מכתב..." אמר אלעד במסתוריות. "שזה אומר?.." תראו, יש מין מכשיר כזה עם שיחה מזוהה.." "ווואו, מן הסתם!!" אמרה אורטל. "לא, את לא מבינה... לא רק כדי לזהות את הטלפון של המתקשר, אלא כמו כן גם מקום מוצאו..." עיניו של אלעד הבריקו. "וואלה... ואיפה אפשר להשיג מכשיר כזה?!" "לצערי יש אותו רק אצל המשטרה..." "לא רק לא משטרה!!!" צעק אודי. "תירגע תירגע.. פשוט אין ברירה, צריך לפנות למשטרה, לעזרה... ואף אחד לא ידע מזה! רק נבקש מהם את המכשיר, וכמו כן דיסקרטיות מוחלטת!" "אתה חושב שזה יעבוד?" שאלה אורטל. "כמובן...." "ואחרי שנזהה את מיקומם, מה נעשה עם המידע הזה?" "נלך לשם..." "מה?! אתה מטורף אלעד!! איך נלך לשם בלי כסף!! האנשים האלה מסוכנים..." "אוף אורטל, באמת לא חשבתי על כך... אז נהיה מוכרחים לערב את המשטרה..." "לאאאא" אודי צעק. "אין ברירה..." "לאא.. הם יהרגו אותהה..." "הם לא ידעו..." "אבל איךך?" "אוקי, תקשיבו לי, אז ככה....."
***
פקחתי את עיניי, כנראה ישנתי כמה שעות. החדר עדין היה ריק וקר, ואני עדין הייתי קשורה למיטה, זה כבר התחיל להציק לי, נורא גירד לי אותו המקום, אז התפתלתי מרוב עצבים, ומרוב הרצון להשתחרר. העפתי מבט בשעון שעמד על השולחן, אגב בחדר לא היה דבר מלבד השולחן והמיטה הזאת...השעה הייתה כבר 7 בערב. "נו איפה? איפה הגיבור שלי? למה הוא לא בא לחלץ אותי?" בכיתי בקרבי. "כנראה הוא לא יודע איפה אני, כנראה הוא לא בטוח אפילו אם אני חיה או מתה. כנראה... ש.." משהו קטע את השיחה שניהלתי עם עצמי. זה היה מפתח בתוך המנעול. "הוויי סוף סוף... כבר התחיל להיות משעמם לי.." אמרתי בציניות בקול רם. אך פתאום ראיתי את מי שעמד שם בדלת, פערתי את עיני ואת פי בתדהמה...
"דיקלה?! מה את עושה פה?! התבוננתי על הבחור שעמד בפתח הדלת בפה פעור, זה היה אדם. "אדם, מה אתה עושה פה? איך ידעת שאני כאן? תעזור לי, בבקשה תשחרר אותי.. בבקשה.." התחננתי. אדם נכנס פנימה וסגר את הדלת. הוא התבונן עליי ארוכות. "אני.. אני לא יכול! אבל בבקשה דיקלה, תאמיני לי, אני לא ידעתי שזאת את, לא היה לי שמץ של מושג!" "שאני מה?! מה אתה קשור לכל הסיפור הזה? אדם... רק אל תגיד לי שאתה..." "אני הבן של ויקטור.." "מה?! מנוול אחד!! הכול בגללך!! הכול!!!" "מה, מה בגללי?!" "כל הצרות שלי!! הכול!! אתה מנוול ופושע בדיוק כמו אבא שלך!!" "לא לא דיקלה.. זה לא בכוונה... תביני את אבא שלי, אין לנו מספיק כסף להתקיים.. העבודה שלי לא מספיקה לנו, ואבא שלי מובטל.. זאת הדרך היחידה שלו להשיג כסף.." "500 אלף שקל?! מאנשים שאין להם גרוש על התחת?! למה אדם, למה?!" "אני לא יודע, ניסית לדבר עם אבא שלי שיפסיק עם זה.. הוא לא מוכן! התחננתי בפניו!" אדם כמעט בכה. "זה לא בגלל שאתם נזקקים לכסף.. זה רק בגלל נקמה מטופשת של שנאה בת 10 שנים!" "נקמה? על מה את מדברת?!" "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע כלום?!" "יודע מה?" "אל תיתמם!" "באמת דיקלה, שאין לי מושג למה את מתכוונת!" "אתה לא יודע מה קרה, כשהייתי בת 8 ואתה היית בן 12?!" "לא שזכור לי, עברו 10 שנים.." "על זה אני מדברת!" "מה קרה לפני 10 שנים?!" "אדם, אבא שלך אנס אותי כשהייתי בת 8 והוא הרג את אימא שלי..." דמעות שטפו את פניי בגלים מחודשים. אדם שתק, הוא לא הוציא הגה מהפה, ועיניו התמלאו בדמעות. "אבא שלי?.." לחש כשפניו מתעוותות, הוא החזיק את עצמו כדי לא לפרוץ בבכי. "לא יכול להיות.. את סתם ממציאה.. אבא שלי אנס אותך והרג את אימא שלך?! ילדה את מדמיינת!!" "הלוואי אלוהים שהייתי מדמיינת..." כיווצתי את כף ידי לידי לאגרוף ורציתי לקרוע את החבל הקשור בשתי ידי. "תשחרר אותי כבר מהדבר הזה.. תשחרר אותי!!" זיעה קרה כיסתה את מצחי מרוב המאמץ. "אני לא מאמין לך.." מלמל אדם. פתאום נשמעה חריקה והדלת נפתחה. "הופה!! תפסתי את שני הפרפרים ביחד!!" זה היה ויקטור, שהתבונן עם מבטו הציני, וחייך חיוך מנצח. "אבא!! תגיד לי שזה לא נכון!! תגיד לי!" אדם הסתכל עליו במבט מתחנן להסברים, וקיווה לשמוע את ההפך משסיפרתי לו. "מה? מה נכון ילד?" "מה שדיקלה סיפרה לי?" "מה היא סיפרה לך?1 אה ולא ידעתי שאתם מכירים... ככה הייתי מוצא קורבן אחר.." אמר ויקטור. "שקרן!!!! מה אכפת לך אם אנחנו מכירים או לא!! לא הספיקה לך הנקמה מלפני 10 שנים.. אז אחרי כל כך הרבה זמן אתה עדין לא עוזב אותנו.." "נכון מתוקה.. אתם תשלמו לי עד הסוף!!" "מה אבא אז זה נכון?!?!" "אם זה מה שהיא סיפרה לך.. אז כן, אני לא אכחיש!" אמר ויקטור. "נבלה!!!" צעק לו אדם בפרצוף. "חח נו אין מה לעשות... שאביך כזה!" "למה? למה? רק בגלל הכסף?! מה יעזור לך הכסף הזה? זהו כסף שחור.. שנלקח בכפייה.." אמרתי וקולי רעד. "למה, הכסף מניע אותך להרג ולאונס, ועכשיו גם לחטיפה... תעצור ויקטור, תעצור עד שעוד לא מאוחר!!" "טוב, מקסימה שלי, הגיע הזמן שתדעי את האמת!" "אמת?! איזה אמת?! אני כבר יודעת הכול!! אני יודעת שאתה אשם לכל הסבל שלנו, רק אתה!!" "ואתם אשמים לכל הסבל שלי.. הצער, הייאוש, שגרר אותי למעשי כאלה, וזה לא הכסף, זה רחוק מהכסף, זה השנאה שיש לי בלב, זה האהבה שנלקחה ממני!!" "מה?! על מה אתה מדבר?!" "דיקלה.. אני ואימא שלך היינו ביחד, היינו מאוהבים! אהבתי אותה כמו שלא אהבתי בחיים שלי אף אחת. ואחרי זה נכנס אבא שלך לתמונה וגזל ממני את אהבת חיי.. את האחת והיחידה שנכנסה לי עמוק לתוך הלב.." הייתה לי הרגשה שויקטור עומד לבכות. "מה..." לחשתי, ואדם פשוט ישב שם בשתיקה וניסה לעקל את כל מה שנפל עליו בין רגע. "אני לא מאמינה..." מלמלתי בהלם מוחלט. "אבל לפני כן, היא נכנסה להיריון.. וילדה לי תינוק, תינוק מקסים שנהפך להיות חלק מחיי. כשהיא עזבה אותי לטובת אביך, לקחתי ממנה את הילד.. ונסעתי רחוק, זאת הייתה הנקמה שלי, אבל אמרתי לה שאני עוד אחזור.. שאני עוד אחזור, שהיא לא תוכל להיפטר ממני.. שאם היא לא תהיה שלי, היא לא תהיה של אף אחד.. כל כך אהבתי אותה!!!" המשך לספר ויקטור. "וחזרתי.. חזרתי בגדול.. אז היו לכם קשיים כלכליים ואביך פנה אליי בבקשת עזרה.. וככה הוא נכנס לחובות, שזה היווה בשבילי תירוץ, לבוא ולנקום, להנחית את המכה המסכמת!!" ויקטור חרק בין שיניו. "אז הרגת אותה?! הרגת את אהבת חייך, והתעללת בבת שלה, ועכשיו אתה מרגיש יותר טוב עם עצמך?!" אני מרגיש מסופק, אני נקמתי, אבל תאמיני ילדה, בתוך לבי אני עדין אוהב אותה, ואוהב לנצח!" "ומה.. מה עם הילד?" שאלתי. "אבא, יש לי אח?! איפה הוא?!" שאל גם אדם שעד כה לא הוציא מילה מפיו. "ילד שלי, אתה נוצרת מאהבתי הגדולה ביותר לאימא של דיקלה.." "מה?!?!" אדם פער את פיו, וכך גם אני. "אני ודיקלה, אחים?!"
ויקטור הנהן בראשו. "כן בני, תכיר את אחותך הקטנה." אדם התבונן בי המום, ואני הייתי המומה לא פחות ממנו. "יווואו.. זה לא יכול להיות, התאהבתי באחותי!! אתה מבין מה קורה פה?! אבא אתה קולט מה עשית?! איך יכולת להסתיר ממני כל השנים האלה שיש לי אחות?!" "אדם, זה פשוט יצא מכלל שליטה, כל מה שעניין אותי, זה שהמשפחה הזאת תסבול יותר מאשר אני סבלתי באותה תקופה..." "אדם... התאהבת בי? " מלמלתי בהלם מוחלט. "כן דיקלה, ממבט ראשון.." "אדם, אתה אחי.. דיי אני עדין לא מאמינה.." "כן, גם אני לא, אבל אם הייתי יודע קצת לפני שהכרתי אותך.. הייתי שמח, שיש לי אחות כזאת מקסימה, אבל עכשיו אני פשוט רוצה שלא תהיי אחותי, אני מאוהב בך דיקלה!" "אבל אדם, גם ככה לא הייתי אתך, כי אני אוהבת את אלעד..ואני מאוד שמחה שאתה אחי, רק שייקח לי זמן לעקל את הידיעה הזאת.." "חחח תפסיקי לעקל, ותתחילי להתפלל שאביך ישיג את הכסף כדי שתצאי מפה... ואם לא....." "ואם לא, אז מה?! מה תעשה?!" "לא יודע.. בנתיים כלום.. נחכה, נחכה.."
***
"נווו למה אנחנו מחכים???" צווחה אורטל. "חכי רגע! אני חושב על פיתרון!" אמר אלעד. "מאמי, אין פיתרון אחר חוץ מכסף!!!" "כן, ואיפה נקריץ כסף נשדוד בנק?!" "אז מה נעשה אלעד?!" שאלה אורטל והעיפה את מבטה על אודי, שישב על ספה והרכין ראשו בן שתי ידיו. "אבא..." פתאום נשמע קול. "ילדתי למה את לא ישנה?" אודי חיבק את אושר בחוזקה. "אבא מה קורה?" שאלה אושר בדאגה. "קטנה שלי.. לא קורה כלום.." "אבא, אני לא תינוקת.. אני יודעת שעובר עליכם משהו, ואני רוצה לדעת מה!!!" "תראי אושר.." אמרה אורטל ונרכנה אליה. "אחותך הלכה, ואנחנו מחפשים אותה.. אל תדאגי בובה.." "אפשר לעזור?" שאלה אושר בתמימות. "לא אושיק, תודה חמודה.." אמרה אורטל ונישקה אותה בלחי. אז מה נעשה עכשיו אודי?" שאלה אורטל. "אושיק, רוצה ללכת לסבתא?" "או, דיי תפסיקו כבר, אני כבר בת 8, לא נולדתי אתמול!!! אני רוצה לעזור לכם לחפש את דיקלה!!!" אמרה אושר. "טוב, מאמי.." "מה קרה לה באמת? אני לא טיפשה אז אין טעם להסתיר זאת ממני!!!" "טוב, שמעו, הילדה הקטנה פה הוכיחה בגרות.. בואו נספר לה.." אמרה אורטל. " בסדר.." אמר אודי בראש מושפל. "שמעי מאמי אנשים רעים לקחו את דיקלה ועכשיו מבקשים כסף בתמורה..." "מה?!" אושר פערה את פיה. "אז תביאו להם כסף, אל תהיו קמצנים!!!." "חח בובה.. אין לנו 500 אלף שקל..." "אה..... אז תמכרו אותי.." אמרה אושר בשיא הרצינות. "חחחחח.. נראה לך?" "חח נו למה לא?! תמכרו אותי.. תיקחו ת'כסף, ואז אני אברח ואחזור לפה!!!" "חח כן, ואז יאשימו אותנו שגנבנו אותך מאנשים שקנו אותך.. חחחח טיפשונת שלי.. איזה חמודה את.." אורטל חיבקה את אושר. "אז מה נעשה?" שאלה אושר ועשתה פרצוף עצוב. "לא יודעת מותק, נחכה שהם יתקשרו.." אמרה אורטל. "מה נחכה?! וכשהם יתקשרו מה נגיד להם? שאין לנו כסף? אז מי יודע מה הם יעשו לה!!" אמר אלעד. "אז נגיד שיש לנו!!" אמרה פתאום אושר וחייכה. "חחח ואיך זה יעזור לנו?" "ואז הם יגידו לנו איפה הם, ואז נבוא ונגנוב להם את דיקלה!!!" "חחחחחחח" צחק אלעד. "זה לא פשוט מותק... הבן אדם הזה מסוכן!!" "נו אז מה!!! אז אני אלך לשבור לו ת'פרצוף!!!" "חחח כן, בטח!!" אמרה אורטל. "נו זה רעיון טוב, אורטל!! אני אבוא אליו ואני אדבר איתו.. אני אגיד לו : שמע פרצוף תחת, אם לא תשחרר מיד את דיקלה, אני אעשה ממך קציצה!!!!!" אמר אושר וחייכה בשובבות. "אויי והוא יפחד ויתחבא מתחת למיטה.. חחחח" צחקה אורטל. "דיי נו זה לא הזמן לבדיחות מטופשות!! חייה של דיקלה נמצאים בסכנה, ואתן צוחקות!!" אמר אלעד בכעס. "טוב, בואו נחכה שהם יתקשרו.. אין לנו ברירה אחרת.. ואני בעצמי אשבור לבן אלף הזה את הפרצוף!"
אחרי כמה שעות נשמע צלצול טלפון. "הלווו" אלעד חטף את השפופרת. "הלווו.." אף אחד לא דיבר. "דברו כבר!!" פתאום השיחה נותקה. "הוא ניתק הבן ז.." אמרה אלעד בכעס. "אולי כי הוא נבהל שלא אני עניתי, הרי הוא אמר שאני לא אערב אף אחד!!!" אמר אודי. "פתאום שוב נשמע צלצול טלפון. הפעם אודי הרים. "הלו.." "אודי עם מי אתה??" שאל ויקטור. "אבא!!! אבא!!!" הוא שמע ברקע את צעקותיה של דיקלה. "היא בסדר הילדה שלי?! אל תעשה לה כלום!!!!" "אל תדאג.. היא בסדר גמור.." "אבא!!! תעזור לי!!!" המשיכה לצעוק דיקלה. "תגיד לי עם מי אתה?! הרי אמרתי לך בפירוש לא לערב בזה אף אחד!!! אתה מסכן את חייה של דיקלה..." "אל תדאג.. זה.. זה האחיין שלי, הוא כבר הלך!!" שיקר אודי. "טוב מאוד.. אז מה מצב הכסף?!?" "יש מצב שאני משיג.. אתה יכול לתת לי את הכתובת שלכם, לאיפה הביא את הכסף.." "לא לא, אני לא טיפש!! קודם תשיג את הכסף ואז תיצור איתי קשר.." "מה הטלפון שלך?!" "6895478 תתקשר לפה, ובלי טעויות.. כי כל צעד שגוי, יקרב את בתך למוות!!!" אמר אודי וניתק. "מה מה??" אורטל, אלעד ואושר הקיפו את אודי בצווחות נרגשות. "הוא לא רצה להביא לי את הכתובת.. הוא אומר שהוא לא טיפש, אבל את הטלפון הוא הביא לי..." אמר אודי. "חעחעחע אתן חושבים על מה שאני חושבת?!" שאלה אורטל בפרצוף יותר שובב משל אושר. "אני חושבת ש.. החוטף המפגר אכל אותה!!!" אמרה אושר. "אבל רגע, הוא אמר לא לערב אף אחד.. ובמיוחד לא משטרה... כי אתה יודע שמזהה טלפונים כלומר ת'כתובת של הטלפון נמצא רק במשטרה.." אמר אודי בדאגה. "הוא אמר לי לא לעשות צעדים שגויים, כי כל צעד כזה רק יקרב את דיקלה למוות.."
***
"דיקלה, מתוקה שלי.. אביך בא להציל אותך!" אמר ויקטור בחיוך שבע רצון. "מה?! איך?! מאיפה לעזאזל הוא ישיג 500 אלף?!" צרחתי. "זה כבר לא מדאיג אותי.. בשביל הבת האהובה שלו הוא יעשה הכול!!" "אבא אולי תוותר בבקשה? לאנשים המסכנים האלה אין גרוש על הנשמה.. תעשה חסד פעם אחת בחיים שלך, גם ככה גרמת כבר המון נזק!!!" אמר אדם. "חחח לא לא!! הם ישלמו עד הסוף!!! בעצם לא עד הסוף.. כי מה זה כבר כסף? החיים יותר חשובים!!" "אבל אין להם!!" "בעיה שלהם!!"
***
"אלעד תחכה, אני לא מספיקה לרוץ אחריך!!!" צעקה אורטל שרדפה אחרי אלעד הממהר לתחנת משטרה. "צריכים למהר אורטל, אין לנו הרבה זמן!!"
אורטל ואלעד הגיעו לתחנת המשטרה. "כן? מה רצונכם?!" "תקשיב..... אממ אנחנו צריכים את המגלה מקום מוצאו של הטלפון בדחיפות!!!" התפרצה אורטל. "למה מה יש?!" "חטפו את.." "הכלבה.." אלעד מיהר לקטוע את אורטל שהתבוננה עליו בבילבול. "בעצם לא חטפו אותה.. לקחו אותה קרובי משפחה ואנחנו רוצים שהם יחזירו אותה.. ולא יודעים איפה הם." "אהא..." אמר השוטר. "שזה אומר?" שאל אלעד. "אתה יודע שעל עדות שקר יש עונש?" "האממ.. למה אתה מתכוון?" "אבל.. מכיוון שאני נחמד היום.. אני אתן לכם עוד הזדמנות, לומר לי מה אירע!!!" "אלעד.." אורטל הסתכלה עליו במבט של 'אין מה לעשות'. "אוקי... אז חטפו את החברה שלי.. ומבקשים בתמורה 500 אלף שקל.. ואמרו שאסור לנו לערב את המשטרה.. כי אם לא, אז הם יהרגו אותה!!!" "אה ואתה התכוונת לשתוק על דבר כזההה???" "אבל חייה בסכנה!!" "אה ואתה חושב אדון צעיר, שחייה לא יהיו בסכנה אם לא תערב את המשטרה?" "אני לא יודע.." אלעד השפיל את ראשו. "תקשיבו מה נעשה.." אמר השוטר.
"ויקטור, בבקשה אתה יכול להוריד לי את החבלים מהידיים? זה כואב לי.. אני לא יכולה לסבול את זה יותר.. אני מתה!!" אמרתי בקול חנוק. "חחח לא נורא.. מקסימום אחת פחות בעולם!" אמר ויקטור. "אני אשחרר אותך מהם.. " אמר אדם ובא לשחרר אותי, אך ויקטור הוציא אקדח מכיסו. "שב בשקט!!" הוא כיוון את האקדח על אדם. "אבא, אני הבן שלך!! איך אתה יכול?" "אם אתה הבן שלי אז תעשה מה שאני אומר לך, אם לא, אני אשכח שאתה הבן שלי, שמעת?!" "אתה יכול לשכוח.." אמר אדם והתחיל להתיר ממני את החבלים.." "חבל מאוד.." אמר ויקטור וירה באדם. "לאאאאא" צרחתי. "אדםםם.." אדם נפל ארצה שותת דם. "ויקטוררר איך יכולת.. הרגת את הבן שלך!!!"
"בואו!! תוך כמה זמן הוא אמר לכם להביא את הכסף?!" שאל השוטר. "תוך 24 שעות.." אמרה אורטל. "וכמה נשאר?" "אממ הבעיה שאמרנו שיש לנו כסף.. ושנביא אותו בערך עוד שעתיים ככה, וניצור איתו קשר טלפוני לפני כן.. אממ ונראה לי נשאר עוד שעה ככה.." "אוקי.. אני לוקח את המגלה כתובת דרך הטלפון, ובא איתכם לבית של החטופה, כדי שאביה יתקשר לחוטפים.. וכך נברר את מקום מוצאם.." אמר השוטר. ואלעד ואורטל נכנסו לתוך הניידת של המשטרה.."
כשהם דפקו בדלת, אודי פתח להם, ואושר מאחוריו. הוא ממש נבהל כשהוא ראה את השוטר. "הרי אמרתי לכם לא לערב את המשטרה!!!!" אמר בכעס. "אדוני אתה לא יודע על מה אתה מדבר.. חייה של הבת שלך בסכנה איומה, וללא התערבות של המשטרה, זה יכול להוביל לדברים חמורים!!" אודי השפיל את ראשו, ופרץ בבכי, אורטל ואלעד התבוננו עליו המומים. אף פעם לא חשבו שהוא מסוגל לבכות עם כאב כה רב, תמיד ראו אותו אדיש ואטום, אך כנראה שהכאב היה בתוכו, הוא רק ידע להסתיר אותו בהצלחה רבה.
"אדוני, אני ממש מצטער.. אנחנו נעשה כל מה שביכולתנו כדי לחלץ את הבת שלך מבלי שאף אחד יפגע! חוץ מהחוטף כמובן..."
לאחר שאודי נרגע, הוא חייג את מספרו של ויקטור והוא ענה מיד. "ויקטור, מה קורה?" שאל וקולו רעד במקצת. "יוצא מן הכלל!! ומה שלום הכסף.." "אתה תקבל!! רק רציתי לראות מה עם הבת שלי..." "הבת שלך בסדר גמור, בריאה ושלמה...." "אני רוצה לשמוע אותה.. תן לי לדבר איתה!" "רגע.. דיקלונת תגידי משהו.." אמר ויקטור. "אבאאא.. אבאאא.." צעקה דיקלה. "אתה רואה???" "בסדר... אני אהיה אתך בקשר.. ממש בקרוב.." אמר אודי. "נהדר!!" אמר ויקטור וניתק. "מצויין.." אמר השוטר ונרכן אל המכונה... אוקי רחוב יוסף טל 3, רמת גן, בואו, אסור לאבד אף דקה, אני מיד שולח לשם ניידות!"
"דיי תפסיקי לבכות כבררר.. הדמעות לא יעזרו לך!!" אמר ויקטור. ניסיתי להשתחרר בכל כוחי.. כדי לרוץ לאדם, להרגיש את דופק לבו ולדעת שהוא עודנו בחיים, אבל לא יכולתי. אדם שכב על הריצפה בלי לנוע.. דם שתת מכתפו. "בנזונה הלוואי שתמות!!" "סתמי!!" אמר ויקטור והביא לי מכה חזקה, שהשמיטה את ראשי לצד. "מניאקקק... זבללל" מילמלתי, כשהדמעות זרמו מעיניי.. "טוב שקט כבר!!" "איך אתה מסוגל לירות בבן שלך, ולתת לו למות בצורה כזאת?!"
"כי הוא הילד של הבוגדת הזאת!!!" "מה הקשר?! הוא הבן שלך!!" "הוא סתם ממזר.. הוא.." ויקטור השתתק כששמע סירנה של משטרה. "מה זה לעזאזל?!" גם אני הייתי המומה. 'האם באו לחלץ אותי?, אבל רק לא משטרה.. הוא יהרוג אותייי...' צעקתי בתוכי. "בונא נדמה לי אביך הדפוק הזה עירב את המשטרה.... והוא לא יודע איזה טעות הוא עשה!!!"
"ויקטור, צא החוצה, ותוותר, זה יקל על הגזר דין.. אל תחמיר את המצב!!" צעק השוטר מבחוץ. "הוא הכריח אותי לעשות את זה!! הכריח!!" אמר ויקטור וכיוון אליי את אקדחו. "לא... מה אתה עושה?!" "הורג אותך... זה מה שהבטחתי לאביך אם הוא יערב בעניין שלנו מישהו, וזה מה שאני אקיים!!" "לאאא... בבקשה לא... ויקטור!!!" "מה ויקטור!! יאללה זהו.. תגידי יפה שלום.." אמר ויקטור וחייך. "לא ויקטורר.. תשמעעעע!! תחשוב בהיגיון!!! מה יצא לך מזה שתהרוג אותי מה?! בסוף יתפסו אותך!! פשוט תיקח אותי בשבי.. ואז תוכל לבקש מהשוטרים מה שבא לך.. תצא ביחד איתי, ואז תוכל לשחד אותם!! להגיד להם שתהרוג אותי אם הם לא יעשו מה שתבקש..." "וואי וואי.. חכמה הילדה... טוב.. ניצלת נכון לעכשיו... בואי.." אמר ויקטור ושיחרר את ידיי מהחבלים, וסחב אותי מהמיטה. לא הרגשתי את ידיי, הם נרדמו מרוב שיותר מדיי זמן הן היו קשורות. "מה עם אדם?!" שאלתי. "עזבי אותו עכשיו.. יאללה בואי נצא."
"הדלת נפתחת!!!" צעקה אורטל. והשוטרים כיוונו את הרובים שלהם לכיוון דלת היציאה. "רגעעע הוא לא לבד.." "מי איתו?!" "דיקלההההה" צרח אלעד. "ויקטור תוותר!! תשחרר את הילדה!!" "חחח לא ולא!!.. תתרחקו ממני או שאני יורה בה!!" "יש פצוע בתוך הבית.. תצילו אותו.." התחלתי לצעוק. "סתמי מפגרתתת." צעק ויקטור והצמיד את האקדח לראשי. התחלתי לרעוד מרוב פחד. אחד השוטרים נכנס לבית. שמעתי סירנות של אמבולנס. כניראה הזעיקו אותו לאדם. "תקשיבו, ותקשיבו לי טוב!! אני רוצה אווירון, כן כן מה ששמעתם.. אווירון.. אני רוצה לעוף מכאן, ורק אז תקבלו את דיקי בחזרה.. חעחע.." " תקשיב ויקטור, אל תעשה שטויות.. מכאן לא תוכל להימלט!!" אמר אלעד. "את זה עוד נראהה!! אם אני לא אמלט, אז גם לא תראו יותר את דיקלהה!!" "בסדר.. נעשה מה שביקשת.." אמר אחד השוטרים. "מצויין.. אנחנו בתוך הבית.. נחכה..." אמר ויקטור וסחב אותי לתוך הבית. ראיתי ניידת של אמבולנס, העלו את אדם לתוך האוטו. נשמתי לרווחה, והייתה לי עוד תיקווה שהוא ינצל. ויקטור נעל את הדלת, וזרק אותי על המיטה. מאוד פחדתי שהוא עלול לעשות לי מה שהוא עשה כשהייתי בת 8. התבוננתי עליו במבט מפוחד. "חחחח אני יודע על מה את חושבת.. אבל אל תפחדי, אין לי עכשיו ראש לזה.. חחח" אמר. ואני שתקתי, רק התבוננתי עליו משותקת מרוב פחד. "וואי בא לך לשחק בנתיים משחק.. עד שמשיגים לנו אווירון?" עדין לא עניתי לו. "טוב, נגיד שהסכמת.." "המשחק נקרא, משחקי אש.. והישרדות.." "מ..מה?" "טוב אני מדליק גפרור.. ואת תצטרכי לנסות לא להישרף, איך הרעיון?!" "מה זה הרעיונות המטורפים האלה?!" שאלתי. "חחח קבלי הקדמה!!" ויקטור לקח גפרור והדליק אותו, הוא קירב אותו אליי, עד שיכולתי להרגיש את החום של הלהבות." "דיי תרחיק ממני את הדבר הזהה.. אימאאא אתה מטורף על כל הראש.." "אימא לא פה מותק!!" "דיי תפסיק עם זה...." בכיתי. הוא קירב את האש קרוב לפניי, ונגע בי. "אייייי.." צרחתי מרוב הכאב שגרמה לי הכוויה שויקטור עשה לי. "מטורףף אחדדדדד!!!" לפטתי את הלחי. ויקטור חיבה את הגפרור. "הנה עוד אחד!!" הוא הדליק. "חהחהחההה" הוא צחק צחוק מרושע.. "ומה יקרה אם אני אפיל את הגפרור למטה?!" הוא אמר. "אז תישרףףףףף" "חחחח.. אולי לא.. אולי רק את תישרפי, אפשר לנסות לא?" "דיי ויקטור, תחכה לאווירון שלך, הוא תכף יגיע!!!" "חח אוקיי.." אמר ויקטור והמשיך להדליק ולכבות גפרורים. עד שגפרור אחד הוא שוב הצמיד לפניי, אז שלא התאפקתי והעפתי ממני את היד שלו, גם הגפרור עף מידיו על הרצפה, ומכיוון שהכל עשוי מעץ, אז הכל החל לעלות באש." "מה עשית ילדה טיפשההההההההה" צרח ויקטור. "אימאלהההה ויקטור עשה משווו!!" ויקטור רץ אל הדלת, וניסה לפתוח אותה. "הדלת חסומההה" צעק, והאש התפשטה במהירות מדהימה. ויקטור רץ אל החלון, ותפס את הווילון, אך האש השיגה אותו, וכבלה אותו בלהבותיה. ויקטור עלה באש, והצרחות שלו נשמעו מכל עבר, מבחוץ נשמעו צרחות של פאניקה איומה, וזעקותיו של אלעד. "דיקלההה אהובתיייי דיקלהההה". לא ידעתי מה לעשות, הכל עלה באש. התחלתי לבכות חזק, וכבר חשבתי שהסוף שלי הגיע, והנה הוא קרב. עליתי על השולחן שהיה דווקא מברזל ולא מעץ. ובכיתי, בכיתי מצער כה רב, בכיתי מהמחשבה שאני עומדת למות כל שנייה. ויקטור עדין התפתל כולו בוער באש. ריחמתי עליו, למרות הכל, למרות כל מה שהוא עשה, כאב לי הלב, וכמו כן היה מפחיד לראות בנאדם נשרף מול העיניים שלי. "דיקלהההההה" הוא צרח מתוך הלהבות. "דיקלהההה" אטמתי את אוזניי, והתכווצתי מרוב פחד. פתאום ראיתי איך הדלת נופלת פנימה, וחבורה של כבאים מזרימים מים לתוך החדר בזרמים חזקים. וביניהם פרץ לחדר אלעד. "דיקלה שלייי.." הוא קפץ אליי וחיבק אותי. "בואיי.." לא יכולתי לדבר.. ואפילו לחייך. הוא הוציא אותי משם על הידיים. בקושי הייתי מסוגלת לזוז, לא יכולתי להאמין.. המוות היה כל כך קרוב אליי.. אבל נותרתי בחיים, כן, ניצלתי.
מיד כשאלעד יצא, ואני בזרועותיו, התנפלו עלינו אבא שלי, אורטל ואושר. "אחותייי יפה שלייייי את בסדר?!" צרחה אורטל בדאגה. "כמעט התחרפנתי מרוב דאגההה!!" אמרה וחיבקה אותי. אלעד הוריד אותי על האדמה. "מה עם אדם?!" שאלתי. "האמבולנס לקח אותו, כל הכבוד לך שצעקת שהוא שם!!" "אדם הוא אח שלייייי..." לחשתי כשהדמעות שוב מופיעות בעיניי. "מה?!?! צרחו כולם בפה אחד.." כן, אבא .. אדם הוא הילד של אימא שלי...." "מה?! אני לא מאמין...." קרא אבא, והיה המום.. ועוד יותר אלעד, שהוא בעצם קינא באח שלך דיקלה, שלא היווה בכלל סכנה. "טוב, עכשיו אל תתמקדו בזה... ויקטור קיבל את מה שמגיע לו!! זה העונש שלו... בואי ניסע הבייתה, דיקלונת אהובתי את צריכה לנוח.. עברת הרבה.." אמר אלעד. והם נכנסו לתוך ניידת המשטרה שהביאה אותנו לביתנו, כמובן אחרי בדיקה רפואית שעברתי.. והכל היה בסדר אצלי, רק הפחד נותר, אני לעולם לא אשכח את זה.. את החטיפה, את הפחד מפני המוות, ואת המוות בשריפה של ויקטור מול העיניים שלי.. זה היה נוראאא!!
כעבור חודש
קצת התאוששתי מהחוויה המזעזעת שחוויתי... וקצת יצאתי מהטראומה שבה הייתי שרועה. אלעד לא עזב אותי לרגע, הוא היה כה אוהב ומפנק, ואהבתי אותו אפילו עוד יותר מלפני. הוא היה איתי, פינק אותי במתנות, עטף באהבה כה רבה שאפילו לא הייתי מסוגלת לחלום עליה. הוא היה כל שרק יכולתי לבקש..אהבתי האמיתית והגדולה. היינו כל כך עסוקים בעצמנו ששכחנו מכל העולם. ואפילו משירן.
"אלעד, מה עם שירן?! כבר חודש לא שומעים ממנה?" שאלתי. "וואלה את צודקת לגמרי!! היא בטח כבר השתחררה מבית החולים, נו ברור עבר כבר חודש.." "חח או שהיא התאבדה שוב.." ניסיתי להצחיק. "חח דיקלה זה לא מצחיק.." "חח טוף.." אמרתי והרכנתי את ראשי על כתפו של אלעד.
אהבה כל כך יפה, מחממת, מדהימה..
זה כמו חלום.. כמו חלום.. כמו חלום...
"דיקלההההה.. תתעוררי כבררר!!! חח יפה הסיפור שכתבת.. אבל דיי חלאססס זה רק חלום שלך, הוא בחיים לא יתגשם!!" אמרה אורטל כשישבנו על הספסל שעליו העברנו את הדיונים שלנו. "אבל אני אוהבתת אותו.. אני כל כךךך אוהבת אותווו... הלוואי שכל מה שכתבתי בסיפור היה באמת!!" אמרתי. "חחח מתוקה שלי.. נחיה ונראה אולי באמת החלומות מתגשמים?!" שאלה אורטל. ושוב ראיתי אותם, את המלך והמלכה של השכבה, ומי אני כדי שהוא יבחין בי?! סתם נערה פשוטה שלעולם לא תהפוך לנסיכה שתכבוש את הנסיך שלה, את אלעד. הוא בחיים לא יבחין בי, בחיים!!" "אולי תראי לו את הסיפור שלך, ותגידי לו שהוא הכוכב הראשי שם?!" צחקקה אורטל. "חח נראה לך?!?! בחיים לא!!" "ולמה עירבת את הדברים שקרו לך בילדות? וואי...." "חח הרגשתי צורך לכתוב את זה.. לשפוך את לבי לתוך הדפים.." "אחח אחותי.." נאנחה אורטל, היה צלצול ועלינו ביחד לכיתה. בסוף היום, הלכתי לבד הבייתה, כי אורטל השתחררה שעה לפניי..
הלכתי בדרכי, וחשבתי עליו, כמו שרק עליו יכולתי לחשוב, ולדעת שהוא לעולם לא יהיה שלי.. אלעד.. השם הזה הוא רחוק ממני.. כוכב רחוק שלי, הדרל אליך ארוכה ובלתי אפשרית. "דיקלה.." פתאום שמעתי מישהו קורא בשמי. בהתחלה לא שמתי לב כי הייתי שקועה בחלומות, ואז הסתובבתי. והוא היה שם מחייך אליי. "מה קורה?" שאל, ואני שתקתי לא יכולתי להאמין שהוא דיבר אליי.. "חח מה יש לך, שוב חולמת?" שאל. "כ.. כן.." גימגמתי. "רוצה נחלום ביחד?!" שאל וקרץ לי. "חח בשימחה.." אמרתי, והתחלנו ללכת זה לצד זו, לפתע, הוא לפט את ידי בידו.. היד שלו הייתה קרה, הוא חיבק אותי. לא יכולתי להאמין, קצת רעדתי.. כי יכול להיות והחלום שלי עומד להתגשם, באופן כל כך מפתיע, באופן כל כך לא צפוי.. הוא ליווה אותי עד הבית.. עמדנו ליד ביתי הוא הסתכל עמוק בתוך עיני. "כבר מזמן רציתי לעשות את זה אבל לא העזתי. "אמר ונישק אותי.." אמרי שהתנשקנו הוא אמר. "נתראה מחר בבית ספר..." ביי ביי.. התבוננתי עליו ארוכות בלכתו, חייכתי והתבוננתי עליו, עד שהתרחק ונעלם באופק.. היכול להיות שזה היה אמיתי??
~*~הסוף!!!!~*~
חחח נו אתם מופתעים?!
האמת שגמני כי הסוף עלה לי לראש רק ברגע האחרון..
מקווה שאהבתם את הסיפורר..
ואגב, קראתי לסיפור הזה: "הדרך אל החלום.." מה דעתכם??
ןתצפו לסיפור הבאאא..
מתה עליכםם מואאאההה =)
אייייייזההה כישרררררררררררוווווווווווןןןןןןןןןןןןן!!!
איזה סיפוורר מהמהמממממממממםםם!!!
אמאאאאאאא אני חושבת שנדבקתי למסךךך...
אלווווש שליייייייי את כל כך מוכשרת שזה מפחיייייידד!!
אהבתי כל רגעע וכל שנייה בסיפור שלךךךךךך!!
שם מהממם נתת לסיפוור!
ואני מחכה כבר לסיפור הבאאאאאא....
אוהבתותךךךךךךך מאאאאאאאאאאאוווווווווודדדדדדדדדדדדדדדדד!!!!!!!!!!!!!!!!
דניאלוש=)
יוווווווווווווווו אלוש איזה סיפור 😁 מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
אני כבר מתה ומחכה שתכתבי סיפור נוסףףףףףףףףףףףףףףף 😛
ממהממממממממממםם קראתי הרוב כי ארוך כבר כואבי בעיניים!!
סחחיטוקוש יש יש כישרוןןן 😊)
אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
איזההההההה סיפור הסוף ממש יפה האבתי וגם קצת התאכזבתי כי רציתי שהם יהיו ביחד אבל מה לעשות החיים הם כאלו ..
אבל בעיקרון הסיפור יצא פצצה כישרונית אחת י'קופה.. חחח
סתם כפרה יפה אחת טוב הקיצר הסיפור מזה יפה {כבר אמרתי לא נורא}
יאללה מאמי ביי תמשיכי לכתוב סיפורים מפתיעים ויפה כאלו
בייי לאב יוו מוווואאאאאהההההה
אין עליייייייייייייייך אלה!!!!
את הגדולה מכולן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תגידי, קיבלת את ההודעה הפרטית ששלחתי לך?!?!?!?!??!?!?!??!
שלחתי לך הודעה ממש יפה!
😁 😁 😁 😁 😁 😁 😁 😁 :
😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊 KI
אמממ וואיי מאמי לא נראה לי.. לא... כי תיבת הדואר שלי הייתה מלאה עכשיו רוקנתייי.. וואי באסהה.. 😢
כישרונית מלידה אני רואה אה?,
סיפור מושלם מאמי!
אהבתי רצח!!
מישל אורפז!!
וואי אלה מתוקה!
ניסיתי שוב לשלוח וזה שוב אמר לי שהתיבה שלך מלאה.......
אווווף וזה לא שמר את ההודעה, וממש השקעתי!!!!!
תקשיבי אני אנסה שוב מחר
אבל זה ממש חשוב לי שתקראי!
שתקראי אותה תביני למה!
פשוט שאני מעריצה שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ובבבבבבקשה תכתבי סיפור חדש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊 😊
ווואייי מוזרררררר הרי מחקתי כמעט את כל ההודעות שהיו לי.. מוזררר.. וכן אני עוד מעט אכתוב סיפור חדש.... כבר התחלתי כשיהיה לי כוח אני אמשיךך.. חח מואאהההה בובה...
ואם את רוצה תכתבי לי הודעה בפורום....
או באשכול הזה..
או את יכולה לפתוח שיחה בפורום שטויות שם לא קוטלים על זה כי אפשר אפשר לפתוח שיחות חופשי..
מואהההההההה!!
ותודה לעולם מתה עליכן נשמות שליייי
הילהההההההההההההההההה
אין לי מיליםםםםםםםםםםםםם
הסיפור שלך כזה מהמםםםםםםםםםםם וואי וואי איזה יפההההההה סיימת אותו!!!
סיפור מיוחד במינו ואת יכולה להיות סופרת בעתיד!!!!!!!!
סיפור פשוט מעלף מתה עלייך מואהההההההההההההההההה בהצלחה בעתיד! 😉
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
