השעון המעורר המשיך לצלצל בקולו הרם , כמנסה לגרום לטלי להפסיק לישון ולהתעורר לעוד יום רגיל, שגרתי של חופש. אולם, עבורה, לא היה זה יום שיגרתי כלל וכלל.
טלי היתה ילדה רגילה, פשוטה, כרוב הנערות בגילה, אך דבר אחד מנע ממנה להיות כמוהן הוא ביישנותה הרבה.
רוב הזמן היא הייתה שמחה, מחייכת, אהבה לפטפט עם חברותיה המעטות. בזמן האחרון הפסיקה לדבר, הפכה לשקטה, ביישנית ומופנמת.
לפניי כמה זמן החליטו חברותיה נעמי ושיר להתחיל לברר מה קורה איתה, הן הרגישו שהיא מתרחקת מהן ולא הבינו גם למה. הן אף פעם לא הבינו למה, כל פעם רצו לשאול אותה למה, אבל היססו.
טלי השליכה את שעונה המעורר לאחת המגירות, זה לא עזר, השעון המשיך לצלצל והיא נאלצה להתעורר.
באי רצון רב, היא קמה ממיטתה והחליפה את הפיג'מה הפרחונית בחולצה פשוטה ומכנסי ג'ינס.
פתאום היא נזכרה שהיום יום שיקבע את גורל משפחתה. היום אביה צריך להתייצב בבית המשפט ולשמוע את גזר-דינו.
למעשה, אביה היה תמיד איש נחמד, טוב ועוזר. אף פעם לא היה משתמש באלימות פיזית או מילולית, אולם, לפני כשנה הכל התחיל: היעדרותו הרבות מהבית, קולו שהפך מקול שקט לקול רם, עצבני. טלי החלה לשמוע מריבות דחופות בין הורייה, וכמובן המצב הכלכלי הקשה.
טלי לא הבינה כלום עד שבוקר אחד התייצבו שוטרים על סף ביתה ובידיהם אזיקים. בהתחלה חשבה שטעו, אולם אח"כ התברר שהם באמת חיפשו את אביה. אמה החלה זועקת, לא האמינה שזה קורה.
"מה עשית?" שאלה אותו בכל בוכה.
"אל תישאלי שאלות מיותרות אלא תעזרי לי", אמר.
"איך? השוטרים טרם ימצאו אותך",ענתה.
"אז תגידי להם ששלחו אותי לחו"ל מטעם עבודתי".
"אבל ידוע לכולם שאתה לא עובד", ענתה לו.
" לכולם חוץ מטלי". השיב האב, הבין שלא יצליח לברוח.
תוך דקות ספורות השוטרים כבר היו בחדר. אביה של טלי, רונן, לא נאבק בשוטרים, הבין שהכל אבוד.
ורק טלי, עמדה בצד, שתקה כרגיל כמו בזמן האחרון. דמעות הופיעו בעיניה, היא לא הבינה מה קורה ולא העזה לשאול.
כאשר לקחו את אביה למעצר לזמן בלתי מוגבל, עד המשפט למעצר נותרה רק טלי ואמה בבית. תחילה, היא לא העזה לשאול את אמה על המקרה אבל אח"כ, ניגשה אל אמה ובשקט שאלה אותה:
"אמא, מה אבא עשה?"
"אני חושבת שאת עדיין לא צריכה לדעת" ענתה אמה.
"אני כן צריכה לדעת כי זה אבא שלי, אבא שלי!!!"
"זה לא אבא שלך", דמעות החלו ליפול עט עט מעייניה הקטנות של אמה.
"איך זה יכול ליהיות?" שאלה טלי.
"אני לא רציתי לספר לך את זה, אבל כנראה הגיע הזמן."
"אמא, ספרי לי אני מחכה!"
"אל תקראי לי אמא! אני לא אמא שלך!"
טלי עמדה ליד אמה ובחנה אותה מכף רגל ועד ראש, ואז אמרה: "אני מאד מקווה שכל זה עוד בדיחה לא מצחיקה".
"לא, טלי, זאת לא בדיחה. אנחנו לא ההורים שלך! ההורים האמיתיים שלך נמצאים רחוק מפה!".
"אז איך יכול ליהיות שאני לא איתם? איך יכול ליהיות שאני גדלתי פה מאז שאני זוכרת את עצמי?" שאלה טלי, ועדיין פיקפקה במה ששמעה כעט מאמה.
"טלי, זה סיפור ארוך. עבר עלינו יום לא קל היום, לכי לישון בינתיים וכשתעוררי אני אספר לך."
טלי ידעה שעם "אמה" לא ניתן להתכווח אז היא פנתה והלכה לעבר חדרה בצעד חרישי. לא היה זה עוד יום שיגרתי כמו השאר. היום הזה שינה את כל חייה!
לא כתבתי המשך לסיפור...רציתי שהסוף יהיה פתוח. אבל אם יהיו לי רעיונות להמשך מעניין אני אמשיך!
סיפור יפה אבל השארת הרבה דברים פתוחים..
קודם כל מה האבא עשה? ואם הוא עשה משהו רע למה האמא צריכה להפיל על טלי את העובדה שהם לא הוריה האמיתיים?? מספיק קשה לטלי שאביה עשה משהו רע... זה יותר מידי דרמטי..
מה שכן.. יש לך כישרון כתיבה!!
סיונוש5, תודה :mrgreen:
באמת השארתי הרבה דברים פתוחים...אני אנסה להמשיך את הסיפור :!: :idea:
יאא ורו'ש תמשיכי זה יפההההה
יא איזה יופי לדעתי את צריכה להמשיך את זה.....כי זה יותר מדי פתוח ונראה לי
שזאת רק התחלה של סיפור אני מקווה שתמשיכי את כישרונית :wink: 😊
יא ורוש סיפור מזה יפהה!!!!!!!!!! אבל לדעתי את צריכה להמשיך אותו כי זה נראה כמו התחלה לסיפור אלב איך שבא לך :biggrin:
תודהההההה :biggrin:
אני אמשיך את הסיפור..וכבר יש לי רעיון להמשך... :idea:
ורוש זה יפההה תמשיכייי!!!
אוהבת אותך מותק =)
ורוש, ורוש מאמי.... הסיפור ממש מהמם....
תמשיכי דדחוווףףף!!!!!!!!!
דרך אגב... החתימה שלך שווה בטירוףףף
מתוקה_כמו_השטן, תודההההההה :biggrin:
ורוש, תכתבי לנו המשךךך!! אני במתחחחחחח!!!
