זו אחת השאלות הכי כואבות שאנשים שואלים:
“לנסות עוד פעם - או לעזוב?”
כי לפעמים יש אהבה.
לפעמים יש ילדים.
לפעמים יש שנים.
לפעמים יש רגעים יפים שמזכירים לך למה התחלת.
ומצד שני, יש שחיקה. יש פחד. יש פגיעה.
והלב נקרע בין תקווה לבין הישרדות.
הדף הזה לא יכול להחליט במקומך.
אבל הוא יכול לתת לך מצפן אמיתי.
מצפן שמבוסס על דבר אחד:
נכונות לשינוי.
כי אפשר לתקן רק כששני אנשים עובדים.
אם רק אחד עובד והשני מתגונן, מכחיש, או שולט - זה לא תהליך.
זה לופ.
1הכלל הכי חשוב: יש דברים שלא “מתקנים”
לפני שמדברים על טיפול, צריך להגיד אמת ברורה:
יש מצבים שבהם השאלה היא לא “איך לתקן”, אלא “איך להגן”.
אם יש:
- אלימות פיזית
- איומים לפגוע בך
- מעקב, כליאה, או שליטה קיצונית
- פחד אמיתי להגיד לא
- תקשורת גרועה
- פערי צרכים
- קנאה לא מנוהלת
- הימנעות וקושי באינטימיות
- דפוס ריב קבוע
- משבר אמון קטן
- אנחנו הולכים לטיפול או ייעוץ
- קובעים כללים (אין זלזול, אין איומים, אין שתיקה כעונש)
- עושים שתי פעולות שבועיות קטנות
- ובודקים אחרי 6 שבועות: יש תנועה או אין
- טיימאאוט רק עם זמן מוגדר וחזרה
- פעם בשבוע שיחה קצרה של 20 דקות לפי מבנה: עובדה-רגש-צורך-בקשה
- התחייבות להפסיק עקיצות ולהחליף אותן במשפטי בקשה
- שקיפות נקודתית סביב דבר שפגע באמון
- תרגול של התנצלות אמיתית בלי "אבל"
אז זה לא מקום ל”עוד ניסיון”.
זה מקום לתמיכה, בטיחות, ותכנית יציאה.
טיפול לא אמור להיות תחנת המשך בתוך סכנה.
2מה כן אפשר לתקן (כשיש בסיס)
יש קשיים שהם אמיתיים, אבל לא רעילות בהכרח:
כל עוד יש:
כבוד בסיסי, אחריות, ונכונות להשתפר.
3המדד: נכונות לשינוי - לא דיבור על שינוי
הרבה אנשים מבטיחים.
מעטים משתנים.
נכונות לשינוי נמדדת בשלושה דברים:
1. אחריות
2. מעשים
3. עקביות
אם אין שלושה, אין תהליך.
47 סימנים שיש עם מי לעבוד (כדאי לנסות טיפול)
1. הוא/היא לוקחים אחריות בלי להפוך אותך לאשם
2. יש אמפתיה לכאב שלך, גם אם קשה להם לשמוע
3. יש גבולות: מפסיקים פגיעה, מפסיקים זלזול, מפסיקים איומים
4. יש רצון להבין דפוס, לא רק לנצח ויכוח
5. יש מוכנות לשיחה בזמן רגוע, לא רק בזמן פיצוץ
6. יש פתיחות לעזרה (טיפול, ייעוץ, ספרים, עבודה עצמית)
7. אתה מרגיש עם הזמן יותר שקט, אפילו מעט
אם אתה רואה את זה, טיפול יכול להיות כלי מצוין.
57 סימנים שאין עם מי לעבוד (זה כבר “לברוח” רגשית)
1. זלזול קבוע והקטנה
2. ביטול רגשות (“את מגזימה”, “את רגיש מדי”)
3. האשמה הפוכה בכל פעם שאתה נפגע
4. שקרים / הסתרות שחוזרים
5. שליטה, בידוד, פיקוח
6. איומים או פחד אמיתי
7. סירוב מוחלט לשינוי או טיפול, או “זה מי שאני”
אם זה הדפוס, טיפול משותף לפעמים רק נותן עוד כלים לצד השולט.
במקרים כאלה, חשוב יותר לבנות גבולות ובטיחות מאשר “לשכנע”.
6שלוש שאלות זהב שמבהירות את התמונה
אם אתה מבולבל, תשאל את עצמך:
1. כשאני אומר שזה כואב לי, מה קורה?
האם יש הקשבה או התקפה?
2. האם הדברים משתפרים לאורך חודשים, או רק נרגעים וחוזרים?
זה ההבדל בין תהליך ללופ.
3. האם אני נהיה יותר אני או פחות אני?
זו שאלה שאי אפשר לזייף.
7אם מחליטים לנסות: “ניסוי של 6 שבועות” במקום “לנצח או כלום”
לפעמים קשה להתחייב.
אז עושים ניסוי ברור בזמן מוגדר.
הסכם ניסוי:
זה נותן למציאות לדבר, לא לפחד.
8מה הן “שתי פעולות שבועיות קטנות” שמראות שינוי
דוגמאות:
אם אי אפשר לעשות אפילו פעולה קטנה, אין רצון אמיתי.
9אם מחליטים לשחרר: איך לדעת שאתה לא “מוותר מהר מדי”
שחרור בריא הוא לא החלטה של רגע.
הוא החלטה שמבוססת על דפוס.
סימן שלא ויתרת מהר:
ניסית לדבר, ניסית לשים גבולות, ניסית לראות שינוי - וזה לא קרה.
ואז השחרור הוא לא נטישה.
הוא הצלה.
10משפטים שעוזרים בשיחה האחרונה (אם צריך)
אם רוצים לנסות
“אני רוצה לתת לזה סיכוי, אבל רק אם יש עבודה אמיתית. טיפול, גבולות, ושינוי במעשים.”
אם רוצים לשחרר
“אני כבר לא מרגיש בטוח בקשר הזה. ניסיתי, וזה עדיין שוחק אותי. אני צריך לסיים כדי להגן על עצמי.”
משפטים קצרים, בלי נאומים.
כי נאומים מזמינים ויכוח, ואתה צריך מציאות.
סיכום קצר
המצפן הוא נכונות לשינוי.
אם יש:
אחריות + אמפתיה + מעשים + עקביות - שווה לנסות טיפול.
אם יש:
זלזול + הכחשה + שליטה + איומים + פחד - לא מנסים “לתקן”.
מגינים על עצמך.
כי לא כל אהבה ראויה להמשך.
אבל אתה תמיד ראוי לביטחון.
