💬 פתגמי אהבה
+~משה! yצ!2 !מ7גש k[+ ממש 2כ+ת+! Kתם פש!ט ח**2+ם לה+כנ0! K
👁️
905 צפיות
💬
15 תגובות
רק הריח נשאר- סיפור מדהים שווה לקרוא.. אמנם קצת ארוך, אבל זה סיפור מדהים שקיצרתי קצת. סמדר שיר כתבה אותו...
בהתחלה קצת משעמם, אבל בסוף תזילו דמעה
"מה קרה?" שאלה עינב
"מה קרה?" ירון ענה לה בחיוך מלא אור
"כמה אפטרשייב!" היא נופפה בכף ידה מול אפה"צריך לפתוח חלון!"
"עזבי את החלון, זה יעבור בעוד כמה דקות, כשנצא."
פתאום קפא על מקומו, מבחין לראשונה בערימת הספרים והמחברות על שולחנה.
"אנחנו יוצאים, לא?"
עינב הנידה ראשה לשלילה
"למה לא?"
"אתה יודע טוב מאוד למה." היא התחממה. "ביום ראשון יש לי מבחן שליש בהיסטוריה, יש לי טונות של חומר לחרוש, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת למסיבה"
"את שוב מתחילה?" גם ירון לא שמר על הבעה רגועה. "מה אני בסה"כ מבקש ממך? שפעם בשבוע נצא לבלות כמו כולם!"
"ירון, אתה יודע טוב מאוד מה יקרה אם נצא הערב למסיבה. רק בחצות יתחילו לרקוד, ואני יחזור הבייתה רק בשלוש לפנות בוקר, וככה תלך לי כל השבת. מחר אני לא אוכל לצאת מהמיטה לפני 2 בצהריים, ולא יהיה לי כח לשנן את התאריכים של מלחמת העולם השנייה."
"אני מבטיח לך שנחזור הבייתה לפני חצות, את לא יכולה להרשות לעצמך לייבש את החבר שלך בשישי שבת!"
זאת לא הפעם הראשונה שהסתכסכנו בגלל הלימודים שלי, מספרת עינב. הוא האשים אותי בחוסר תשומת לב, בהזנחה. טוען שהציונים שלי יותר חשובים לי ממנו וממה שהוא מרגיש.
וזה הרס אותי.
חצי שעה לפני שירון הגיע לביתה, הוא צלצל אליה והודיע לעינב שהוא בדרך. והיא אמרה לו- "יופי, נשתה קפה. אמא שלי אפתה עוגה."
"והמסיבה?" הוא שאל
"אתה יודע שביום ראשון יש לי מבחן מחץ בהיסטוריה" הייתה תשובתה
"אולי בכל זאת?"
"לך למסיבה,אין שום סיבה שתשב אצלי בבית, בסלון, מול דודו טופז. לך למסיבה, תעשה חיים, תרקוד, רק אל תתחיל עם חתיכות, אה?"
ולמרות זאת הוא הגיע עם חיוך גדול, כאילו זה מובן מאליו שאני קמה מהספרים ומהמחברות ויוצאת לרקוד, כאילו שהוא שכח מהכל.
"והתפוצצתי עליו. בינינו, איך לא להתפוצץ?" מספרת עינב "כשהוא הזהיר אותי שזאת הפעם האחרונה שהוא מזמין אותי למסיבה, פתחתי את הדלת וצעקתי עליו שילך."
אז הוא הלך
והיא נשארה בחדר שלה, שענני אפטרשייב מתוק הוסיפו לרחף בו, בוכה מעל הספר, המכיל תאריכים חשובים ממלחמת העולם השנייה.
"אמא שלי נכנסה לחדר" היא מתארת. "הביאה לי קפה, ועוגה, ליטפה לי את השיער ואמרה לי שאני מגזימה. שאני יותר מידי משקיענית, שלא יהיה לי כח נפשי לעמוד בעומס הבחינות, אם לא אצא מידי פעם כדי לנקות את הראש. היא אמרה לי שירון לא צודק עד הסוף, אבל עת לעבוד ועת לבלות. "
"ובעוד אנחנו גולשות לשיחת נפש של שתי נשים, מצלצל הטלפון על השולחן שלי ו.."
זה היה ירון, מהפלאפון שבמכונית.
"אתה לא במסיבה?" היא שאלה
"איזה מסיבה בראש שלך?איך אני יכול להינות בלעדייך?" הייתה התשובה
"ירון, אני רוצה להגיד לך משהו"
"סליחה" הוא הקדים אותה. "אני באמת מבקש סליחה. את רוצה ללמוד וזו זכותך. את ילדה טובה"
"ירון, אני לא רוצה שתבקש סליחה."
"מה?" הוא שאל
"ירון, אני לא רוצה שתבקש סליחה" חזרה עינב
"אתה לא צריך לבקש סליחה בגלל שגם אני אשמה. אפילו אמא שלי אומרת שעת לעבוד ועת לבלות"
"טוב, תמיד אמרתי שאמא שלך היא אשה חכמה" אמר ירון
"ירון" אמרה עינב, "במקום לבזבז את הזמן על שיחות ועל סליחות, אתה מוכן לחזור?" היא שאלה. "איפה אתה בכלל?"
"על הכביש" הוא ענה. " מאז שיצאתי ממך, אני קורע את הכביש, נוסע בלי לדעת לאן."
"אז תסתובב ובוא לכאן." היא ביקשה
"את רצינית?" שאל
"כן! כמה זמן ייקח לך להגיע לכאן??"
"אני כבר מסתובב!! הוא צעק, והיא צחקה, ונדמה היה לה שהיא כבר נושמת אותו ואת האפטרשייב המתקתק, ובעודה ניגשת לארון הבגדים, עם הטלפון האלחוטי ביד, בקע מתוך השפורפרת רעש מחריש אזניים, שהיא לא תשכח לעולם. רעש מתכת הנמחצת במתכת, ומתרסקת ונמעכת.
ירון, כך משערים חוקרי המשטרה, עשה פניית פרסה כדי לשוב על עקבותיו, ונכנס במכונית שבאה מולו במהירות גבוהה, והתהפך, ואיבד את ההכרה, ואת צפירות האמבולנסים שמעה עינב בתוך שפורפרת הטלפון הקרה.
שבוע עבר מאז התאונה. ירון עדיין מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, עדיין מחוסר הכרה.
כבר שבוע שעינב נעדרת מבית הספר, יושבת ליד מיטתו מבוקר עד ערב, מתייסרת ברגשות אשמה.
מאמה היא ביקשה שלא תפתח את חלון חדרה כדי לאוורר אותו. נדמה לה שריח האפטרשייב עדיין עומד בין כתליו. וזו המזכרת היחידה שלה מירון. זה כל מה שנשאר.
"את מריחה משהו?" היא שואלת
בצער רב אני משיבה בשלילה.
"אני מריחה" היא שוב מושכת באפה. "אני מרגישה שהריח של ירון עדיין כאן. ואני בטוחה שכל עוד אני מריחה את האפטרשייב שלו כאן, יש לו סיכוי לצאת מזה, להתאושש... או לפחות לחזור להכרה"
אוהבתותכם,
דניאל
{ולא לזלזל!! כתבתי את כל זה עכשיוו!! העתקי ותמצתתי הכל מספר}
בהתחלה קצת משעמם, אבל בסוף תזילו דמעה
"מה קרה?" שאלה עינב
"מה קרה?" ירון ענה לה בחיוך מלא אור
"כמה אפטרשייב!" היא נופפה בכף ידה מול אפה"צריך לפתוח חלון!"
"עזבי את החלון, זה יעבור בעוד כמה דקות, כשנצא."
פתאום קפא על מקומו, מבחין לראשונה בערימת הספרים והמחברות על שולחנה.
"אנחנו יוצאים, לא?"
עינב הנידה ראשה לשלילה
"למה לא?"
"אתה יודע טוב מאוד למה." היא התחממה. "ביום ראשון יש לי מבחן שליש בהיסטוריה, יש לי טונות של חומר לחרוש, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת למסיבה"
"את שוב מתחילה?" גם ירון לא שמר על הבעה רגועה. "מה אני בסה"כ מבקש ממך? שפעם בשבוע נצא לבלות כמו כולם!"
"ירון, אתה יודע טוב מאוד מה יקרה אם נצא הערב למסיבה. רק בחצות יתחילו לרקוד, ואני יחזור הבייתה רק בשלוש לפנות בוקר, וככה תלך לי כל השבת. מחר אני לא אוכל לצאת מהמיטה לפני 2 בצהריים, ולא יהיה לי כח לשנן את התאריכים של מלחמת העולם השנייה."
"אני מבטיח לך שנחזור הבייתה לפני חצות, את לא יכולה להרשות לעצמך לייבש את החבר שלך בשישי שבת!"
זאת לא הפעם הראשונה שהסתכסכנו בגלל הלימודים שלי, מספרת עינב. הוא האשים אותי בחוסר תשומת לב, בהזנחה. טוען שהציונים שלי יותר חשובים לי ממנו וממה שהוא מרגיש.
וזה הרס אותי.
חצי שעה לפני שירון הגיע לביתה, הוא צלצל אליה והודיע לעינב שהוא בדרך. והיא אמרה לו- "יופי, נשתה קפה. אמא שלי אפתה עוגה."
"והמסיבה?" הוא שאל
"אתה יודע שביום ראשון יש לי מבחן מחץ בהיסטוריה" הייתה תשובתה
"אולי בכל זאת?"
"לך למסיבה,אין שום סיבה שתשב אצלי בבית, בסלון, מול דודו טופז. לך למסיבה, תעשה חיים, תרקוד, רק אל תתחיל עם חתיכות, אה?"
ולמרות זאת הוא הגיע עם חיוך גדול, כאילו זה מובן מאליו שאני קמה מהספרים ומהמחברות ויוצאת לרקוד, כאילו שהוא שכח מהכל.
"והתפוצצתי עליו. בינינו, איך לא להתפוצץ?" מספרת עינב "כשהוא הזהיר אותי שזאת הפעם האחרונה שהוא מזמין אותי למסיבה, פתחתי את הדלת וצעקתי עליו שילך."
אז הוא הלך
והיא נשארה בחדר שלה, שענני אפטרשייב מתוק הוסיפו לרחף בו, בוכה מעל הספר, המכיל תאריכים חשובים ממלחמת העולם השנייה.
"אמא שלי נכנסה לחדר" היא מתארת. "הביאה לי קפה, ועוגה, ליטפה לי את השיער ואמרה לי שאני מגזימה. שאני יותר מידי משקיענית, שלא יהיה לי כח נפשי לעמוד בעומס הבחינות, אם לא אצא מידי פעם כדי לנקות את הראש. היא אמרה לי שירון לא צודק עד הסוף, אבל עת לעבוד ועת לבלות. "
"ובעוד אנחנו גולשות לשיחת נפש של שתי נשים, מצלצל הטלפון על השולחן שלי ו.."
זה היה ירון, מהפלאפון שבמכונית.
"אתה לא במסיבה?" היא שאלה
"איזה מסיבה בראש שלך?איך אני יכול להינות בלעדייך?" הייתה התשובה
"ירון, אני רוצה להגיד לך משהו"
"סליחה" הוא הקדים אותה. "אני באמת מבקש סליחה. את רוצה ללמוד וזו זכותך. את ילדה טובה"
"ירון, אני לא רוצה שתבקש סליחה."
"מה?" הוא שאל
"ירון, אני לא רוצה שתבקש סליחה" חזרה עינב
"אתה לא צריך לבקש סליחה בגלל שגם אני אשמה. אפילו אמא שלי אומרת שעת לעבוד ועת לבלות"
"טוב, תמיד אמרתי שאמא שלך היא אשה חכמה" אמר ירון
"ירון" אמרה עינב, "במקום לבזבז את הזמן על שיחות ועל סליחות, אתה מוכן לחזור?" היא שאלה. "איפה אתה בכלל?"
"על הכביש" הוא ענה. " מאז שיצאתי ממך, אני קורע את הכביש, נוסע בלי לדעת לאן."
"אז תסתובב ובוא לכאן." היא ביקשה
"את רצינית?" שאל
"כן! כמה זמן ייקח לך להגיע לכאן??"
"אני כבר מסתובב!! הוא צעק, והיא צחקה, ונדמה היה לה שהיא כבר נושמת אותו ואת האפטרשייב המתקתק, ובעודה ניגשת לארון הבגדים, עם הטלפון האלחוטי ביד, בקע מתוך השפורפרת רעש מחריש אזניים, שהיא לא תשכח לעולם. רעש מתכת הנמחצת במתכת, ומתרסקת ונמעכת.
ירון, כך משערים חוקרי המשטרה, עשה פניית פרסה כדי לשוב על עקבותיו, ונכנס במכונית שבאה מולו במהירות גבוהה, והתהפך, ואיבד את ההכרה, ואת צפירות האמבולנסים שמעה עינב בתוך שפורפרת הטלפון הקרה.
שבוע עבר מאז התאונה. ירון עדיין מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, עדיין מחוסר הכרה.
כבר שבוע שעינב נעדרת מבית הספר, יושבת ליד מיטתו מבוקר עד ערב, מתייסרת ברגשות אשמה.
מאמה היא ביקשה שלא תפתח את חלון חדרה כדי לאוורר אותו. נדמה לה שריח האפטרשייב עדיין עומד בין כתליו. וזו המזכרת היחידה שלה מירון. זה כל מה שנשאר.
"את מריחה משהו?" היא שואלת
בצער רב אני משיבה בשלילה.
"אני מריחה" היא שוב מושכת באפה. "אני מרגישה שהריח של ירון עדיין כאן. ואני בטוחה שכל עוד אני מריחה את האפטרשייב שלו כאן, יש לו סיכוי לצאת מזה, להתאושש... או לפחות לחזור להכרה"
אוהבתותכם,
דניאל
{ולא לזלזל!! כתבתי את כל זה עכשיוו!! העתקי ותמצתתי הכל מספר}
💬 תגובות (15)
!נופר כהן!
קראתי את זה עם דמעותתתתתתתתתתתת אלאיסטררררר!
דניאלו'ששששש תודה שהבאת לנו את זההה!!
ואם בא לך כתבי עוד סיפורים כאלה מהספר זה פשוט מושלםםם
אימאאאא איזה עצובבבבבבבבבבבבב!
אוהבת אותךךךךךךךךךךךךךךךך,
שח7!
2. מזל בתולה
תיכתבי אותו בבקשהה...
תודה ביו'ש
אימאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!
תביאי לנו עוד כאללללהההההה!!
בבקשהההההה!!!
חולההה עליךךך..תמידדד..
^$^סופיוש הפ33ה^$^
אני זוכרתת קראתי שם כמעט הכלללל
איזה מהמם זההההה
חחחחח =]
עזבי כולי התלהבותתת
שלך, אוריאנוששש
זה באמת סיפור מדהים.. והרגשתי צורך לקחת את הספר ולתמצת ממנו קטעים חשובים.. רציתי שגם אתם תקראו..
ומי שרוצה, יש המון סיפורי אהבה מדהימים!! מדהימים, שווה לקרוא!! בספר של סמדר שיר- "נעורים בחמוץ מתוק" יש שם 50 סיפורים של אהבות, אכזבות, התגברות והבגרות...
אני ממליצה.. לכל אחת לפחות יש סיפור שקשור אליה!!
והנה הפרקים בסיפור... מי שרוצה פרק מיוחד שאני אכתוב פה שתגיד לי:
1. סיפור של קיץ
2. מזל בתולה
3. פגישה עיוורת
4. אז מה דעתך?
5. ז'קט שחור
6. הסוד
7. במקום ערד
8. חפץ חשוד
9. המעריצות
10. מלחמה שקטה
11. קצת רומנטיקה
12. השיחה האחרונה
13. ילדה טובה
14. המורה לאלגברה
15. יום מעבר לים
16. דף חדש
17. אחרי הגשר
18. מטפלת חמה ומסורה
19 מצלמה קטלנית
20. הדרכה מעשית
21. מלכת היופי
22. סלי והאליל
23. הקונצרט
24. אבא שלו
25. עניין של גלגול
26. בגלל האח הקטן
27. חצי שנה
28. סבתא בהשאלה
29. בחור מדליק
30. ה"נותנת"
31. שני כתמים
32. אלופת האודישנים
33. שידוך מוצלח
34. האורח
35. אכילה כפולה
36. המכתב
37. רק הריח נשאר {מה שכתבתי לכן}
38. אהבה פירחונית
39. אצלי או אצלך?
40. שמרטפית לשעה
41. באמצע
42. אמא גזעית
43. חברתו של מלך הכביש
44. ליד הטלפון
45. הכי נמוך
46. נשיקה חורפית
47. הפתעה קטנה
48. טיול לילי
49. אחרי הבחירות
50. הפתק האחרון
אוהבתתת
איזה מ=ד=ה=י=ם! ! !
מאיפה הוצאת את הדבר הזה מאמיי??!?
אוהבת לנצח..
יאווו נשמה שלייי זה כזהה יפה מרגש ועצוב ביחדד
בהתחלה לא היה לי כוחח לקרוא
אבל אז אמרתי יאללה לא נפסיד כלום
ובאמת זה היה שווה את זה
הסיפור כל כך עצוב וכואב ללב
אני מקווה שזה לא סיפור אמיתי
חולה עלייךךך
אורטלוו'שש
איזה מהממם זהההההההה..........
אמאלהההההההה.... סיפוררררררר אלוףףףףףףףףףףףף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תביאי עוד כאלה אין.. אהבתייייי בטירוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
מתה עליך,
שריתוששששששש
דניאלל מאמי איזה עצובב אלוהיםם
יש לי דמעות בעיניים מאמי
אני מקווה שזה לא אמיתי
אלוהים איזה עצובב אמאאא
נשמה זה עשה לי צמרמורת בכל הגוףף
תמשיכי לכתוב לנו בובה
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
תמשיכי לכתובבב!
נשיקות!
~~~~אנונימית~~~
אבל אז ראיתי ת'שם ירון כמו של אהובי =] אז קראתי
ואני לא מצטערתתתת
יאבאלההההה איזה סיפור עצובבבבבבב
כמה דמעות ירדו ליייייי זה כזה מפחידדד
ויש לך כישרון ענקיייי
אבל רק שאלה ואל תעלביייי כפרההה עלייך!!
פה זה פתגמיםםם אז למה שמת פה סיפור???
בלי להעליב כמובןןןןןןןן!!!! =]
ותמשיכי לכתוב כי יש לך את זה!!!!
שלך, אוריאנוששש
רוצה להגיב? התחבר לחשבון שלך
התחברות