אלוהים, זאת אני. נו אני.. זאת שבוכה לך כל לילה ומציקה לך עם כל מיני בקשות אבסורדיות. אני יודעת שאתה שומע אותי.. אנא אלוהים הכנס קצת אושר לתוך חיי האפלים, האר אותם בקרני השמחה... תפריח חיוך על שפתיי.. ותגרום לניצוץ בתוך עיני העצובות. אנא אלוהים.. נמאס לי כבר מהעצבות, הדיכאון.. החוסר אונים המשתלטים עליי עוד ועוד.. וגורמים לי לחולשה, גורמים לי למעוד ולא לקום על רגליי.. למעוד וליפול אל תוך התיהום. אלוהים.. אני מרגישה שאני מתרוקנת לאט לאט.. ולא נותר בי דבר.. ידיי ורגליי נחלשות.. שפתיי לוחשות מרוב שכבר התעייפו מלצעוק.. אני מרגישה שאני לא שווה דבר, מרגישה שאם אני אעלם העולם יהיה טוב יותר, שאם אני אעלם איש לא יזכר בשמי.. לא יזיל דמעה שחוקה, לא יושיט ידו אל תוך החלל כדי לאתר את דמותי, כלא הייתי קיימת מעולם. אלוהים.. זאת ההרגשה שלי עכשיו.. אני יודעת שאני לא אמורה לחוש זאת, מכיוון שאין דברים רעים בחיי.. יש לי המון דברים טובים שאם אני לא אתחיל להעריך אותם גם הם ילקחו ממני.. אבל אני לא מסוגלת.. משהו חסר לי, משהו חסר כדי להשלים את נשמתי החצויה.. אולי זאת אהבה שהתרחקה ממני באלפי קילומטרים, אולי זה האושר שחמק מבין ידיי.. אולי זאת השמחה שנעלמה והותירה את לבי בודד ופצוע.. אולי ואולי.. אז אנא אלוהים.. תעניק לי את ההזדמנות למשהו טוב..תגשים לי חלום, תהפוך אותו למציאות, רק זה מה שאני מבקשת.. להיות פעם בחיים מאושרת.. פעם בחיים לחוות את הרגש הממכר שנקרא אהבה.. שלבי תמיד מרגיש אך מעולם זה לא היה הדדי.. ועכשיו כשהלב התרוקן מהתחושה הכואבת הזאת.. הוא נותר ריק.. ללא רוח חיים.. בלי הטעם לחיים.. מנותק מהמציאות.. לא מרגיש כאב ולא מרגיש פרפרים, לא מרגיש שהוא קיים.. אין מישהו אחר, אין אף אחד בעולמי.. אני לבד לעולם ועד.. אז אנא אלוהים.. תאיר את חיי.. תשלח לי ולו רק קרן אחת של אור לתוך האפלה השרויה סביבי.. ואז אני אראה אור בקצה המהרה להגשמת כל חלומותיי.. שנרדמו אי שם בעמקי לבי...
שלך, אלה.




