כל ילדון מגיל שלוש ומעלה מכיר את סדרי העולם - כדי להפוך מצפרדע לנסיך דרושה רק
נשיקה אחת מנסיכה, בשביל להעיר נסיכה נמה צריך נשיקה מאביר, ושבחצות המרכבה הופכת
בחזרה לדלעת. עד פה הכל ברור. חוץ מזה, כולנו יודעים שכל אגדה או מעשייה נפתחת
במילים "היה היה פעם", ומסתיימת בסיומת הכי אופטימית "והם חיו באושר ועושר עד עצם
היום הזה".
העניין הזה של "עד עצם היום הזה" גורם לי לתהות איך סינדרלה מסתדרת עם המצב
הכלכלי, אם בעקבות קיצוצים היא החליפה את נעלי הזכוכית בזוג נעלי התעמלות פשוטות
ומה עם שילגייה - האם היא טרחה לאטום את הבקתה של שבעת הגמדים בגלל האיום
העירקי?
תהיות אלו ואחרות הביאו אותי למסקנה, שהגיע הזמן לעשות קצת סדר בעולם האבירים,
הנסיכות והפיות ולבדוק מה עומד מאחורי הגרסאות המתקתקות שכולנו מדקלמים מגיל
ינקות. האם עלינו להמשיך לחכות לנסיך על הסוס הלבן? ואיך יוצאים מתסביך סינדרלה?
ובכלל, האם זה אפשרי להפוך מצפרדע לנסיך?
כדי לענות על שאלות אלו, הכנו לכם את המדריך לקריאה מפוכחת של אגדות הילדים,
הכולל את כל הדיאגנוזות הספרותיות מבית היוצר של ראש1.
\"הנסיכה והצפרדע\"
או - איך תהפוך מחנון עולם לקליבר עם תעודות
האגדה:[b] "היה היה פעם בממלכת שכבת ט' חנון שדוף ופתטי למראה, שבילה את כל ימיו
בפתירת משוואות אנליטיות ותרגילים בווקטורים גיאומטריים. בסתר לבו הוא התפלל לרגע
הקסום, שבו נסיכת השכבה תרד אליו ממרום כיסאה ותעניק לו נשיקת נצח אחת, אשר תהפוך
אותו לכלי הכי שווה בכל מחוזות בית הספר או לפחות בתחום שבין הברזייה
לספרייה".
קוראים בין השורות: ובכן, עד פה כל אחד מאיתנו נוטה להבין את החנון החביב, שכל
מעיניו נתונים לרגע שבו יהפוך מצפרדע לנסיך. אבל מה שהחנון היקר לא יודע, וגם חלק
גדול מאיתנו, הוא שבגרסה הראשונית של האגדה על הצפרדע )שנכתבה על ידי האחים גרים(,
הנסיכה בכלל לא מנשקת את הצפרדע, אלא מטיחה אותה בברוטליות אל הקיר, ובעקבות המכה
הצפרדע הופכת לנסיך.
מוסר השכל: פרט לתובנה המעמיקה שביום שבו כתבו האחים גרים את הסיפור, השביתה
ההסתדרות את אגודת "תנו לחיות לחיות", הגענו לעוד כמה תובנות: כנראה שאל לנו לצפות
שנשיקה אחת תהפוך אותנו כבמטה קסמים לכל מה שתמיד חלמנו להיות. שינוי הוא תהליך
מורכב שבא מבפנים, וכל מי שחושב אחרת מצפה לו זאפטה רצינית, שתכאב לא פחות מהטלת
הצפרדע כנגד הקיר.
\"סינדרלה\"
או - חיפוש אחרי בחור שווה ועשיר
[b]האגדה: "היה הייתה פעם )ככה בתקופת הניקיונות לקראת פסח( בכפר נידח נערה מתוקה,
שמאסה במטאטא ובספונג'ה ונשאה עיניים לעבר המסיבות הכי חמות והדיסקוטקים הכי
לוהטים בתל אביב, שם בוודאי תמצא את נסיך החלומות הצפוני, עם הג'ל בשער והממותג
מכף רגל ועד ראש, שייקח אותה בג'יפ החדש שלו לטירתו השקטה ששוכנת במחוזות רמת אביב
ג', שם תזכה לחיי עושר ומותרות".
קוראים בין השורות: סינדרלות יקרות, לפני שאתן זונחות את הסמרטוטים, תנו לנו
להזכיר לכן משהו: כל העושר המופרז הזה הוא רק אשליה. הרי בחצות הלילה המרכבה חוזרת
להיות דלעת, שמלת ה"גוצי'" שהעניקה לנו הפיה תחזור להיות חולצת טריקו משוק בצלאל,
וכל העסק הזה של נעל הזכוכית בכלל נשמע לנו מופרך. לפלטפורמות ולעקבים הדקים
התרגלנו, אבל איך נעל זכוכית תשרוד ריקוד טראנס אחד בדיסקוטק צפוף?
מוסר השכל: בנות, אל תיתנו לשוביניזם של האחים גרים )כן, הם אחראים גם לכתיבת
"סינדרלה"( להשפיע עליכן. אתן יכולות לקדם את עצמכן בחיים גם ללא חסותו של הנסיך,
על ידי לימודים, עבודה ושימוש בכל אותן תכונות המיוחדות לכן. נכון, אנחנו מאוד
נעריך את מי שיחזיר לנו את הנעל האהובה עלינו שהלכה לאיבוד, אבל כאן גם מסתיים
הדמיון בינינו לבין סינדרלה.
\"שילגייה ושבעת הגמדים\"
או - ככה הגברים מכתיבים לנו את החיים
[b]
האגדה: "היה הייתה פעם נסיכה יפה בעלת עור לבן כשלג, שפתיים אדומות כדם ושיער שחור
כעורב. יום אחד היא החליטה לברוח מהממלכה באמתלה שאימה החורגת רוצה להורגה )אתם
יודעים, כל הקטע עם המראה(. היא הגיעה לבקתה קטנה ביער, שם פגשה שבעה גמדים שבטוב
לבם שיכנו אותה בביתם וכל היום שרו שירים ומזמורים".
קוראים בין השורות: חברים גמדים הם לא עם נחמד! הם יצורים קטנים ומרושעים עם
מגבעות מחודדות )כמו של מכשפות( שגרים לבדם ביערות חשוכים. נראה לכם שהם באמת היו
שוקלים להכניס את שילגייה הביתה, אם היא לא הייתה לוקחת על עצמה את תפקיד
הספונג'ה-כלים-כביסה? וכששילגייה רכבה לה לעבר השקיעה יחד עם הנסיך על הסוס הלבן
)עוד אחת שלא ממש הפנימה את עניין הנסיכים(, הסיבה היחידה שהגמדים הזילו דמעה
הייתה כי הם איבדו כוח עבודה זול וזמין. ולבקר אותה, דרך אגב, בארמון הם הגיעו?
לידיעתכם, אפילו לא פעם אחת!
מוסר השכל: שוב פעם השוביניזם מרים את פניו המכוערות. לא משנה אם את גרה עם שבעה
גמדים או מחכה לגאולה בדמות הנסיך על הסוס הלבן, את שבה לתפקיד הקורבן שנשלט על
ידי עולם הגברים. כנראה שבמקרה של שילגייה התפוח לא נופל רחוק מהעץ )גם אם מדובר
בתפוח מורעל(, וכמו שאמא שלה מוטרדת מסוגיית מי הכוסית של הממלכה )"מראה מראה שעל
הקיר..."(, כך גם שילגייה נותנת לעולם הגברים להכתיב את חייה.
אהבתי..!!
כשמסתכלים על זה ככה...את צודקת כל המוסרי השכל נכונים לאללה..!!
