|
|
|
נשמותתת.. אני לא נותנת לכם מנוחה עם הסיפורים שלי הא?? טוב אז בקיצור הסיפור הזה הוא קצת שונה משאר הסיפור ששלחתי לכן.. אני לא בטוחה שהוא מוצלח כמוהם.. כי כתבתי אותו בערך בכיתה ח'... אבל אחר כך ערכתי כמה שינויים... אז תנסווווו אני בטוחה שגם אותו תאהבו.. אני שולחת בהמשכים כדי שיהיה יותר מעניין... טוב אז הסיפור נקרא "החלום שהתגשם" אבל זה אחד מהספרים שכתבתי מתוך הסדרה "תיכון תעלת הגיהנום".. יש עוד אחד מהסדרה.. אז
ת-ה-נ-ו!!!
פרק ראשון: סיום שנת הלימודים
"יש!!! סוף סוף מסתיימים הלימודים ויש חופששש..." אמרה קורל שמעוני לאמה. "בשעה טובה מותק." אמרה גברת שמעוני. קורל אכלה מהר, הלבישה את תרמילה ויצאה. קורל הייתה נערה יפה, גבוהה, שערה היה מדורג ופזור עד המותניים . היא הייתה רזה. סך הכול הייתה בת 15. היו לה גומות חן בשתי לחייה.
קורל הלכה בדרך לבית הספר. היא חשבה על התיכון החדש שאליו נרשמה באביב, אבל היא קצת חששה. שם כל כך מוזר, היא חשבה על מה עלול לקרות לה שם. היא הגיעה לבית הספר, היא הייתה תלמידה בבית ספר גורדון ועמדה לסיים כיתה ח'. תלמידה דיי מצטיינת, היו לה הרבה חברות. חברותיה הכי טובות היו שירי וענת. "היי קורל, מה העניינים???" קידמה אותה שירי. "הייי.." אמרה קורל. "היית מאמינה קורל, היום תיפתח לפנינו דרך חדשה.." צהלה שירי. שירי התקבלה לתיכון יחד עם קורל, אבל ענת לצערה התקבלה לתיכון אחר. בהפסקה, הבנות שוחחו בהתרגשות על תיכון תעלת הגהנום, תיכון שאליו הולכות קורל ושירי. "זה נראה לי מוזר…" אמרה ענת. "אף פעם לא שמעתי על תיכון עם שם כזה, שם מפחיד לא?" "אולי בגלל שהמורים יעשו לנו גיהינום אם לא נלמד." התבדחה שירי. "דיי שירי, את לא מצחיקה!" אמרה ענת. "אוי באמת! למה את כזאת חסרת חוש הומור?" שאלה שירי בעוקצנות. "דיי בנות, הפסיקו לריב." אמרה קורל. "אוי גברת שמעוני, אולי תפסיקי להיות מבוגרת ותחזרי לילדות?" צחקו שירי וענת יחדיו.
בסוף היום, בשיעור האחרון, הייתה צריכה להתקיים הצגת מחזור לכיתות באולם ספורט לפני שהם מציגים אותה באולם אמיתי. קורל ישבה ורעדה. "שירי, שירי, אני פוחדת." "מה?" שאלה שירי מסתכלת לכיוון המורה. "לא שמעת אותי?" "סליחה, לא, מה אמרת?" "סוף סוף הזזת את עינייך מהמורה, רק מסתכלת עליו!" "איזה חתיך הוא…" אמרה שירי בהתלהבות. "הוא בן 34 ואת בת 15." "אז מה?" "תגידי, מה מצאת בו? אולי הבחנת שהחצ'קונים שעל פניו מיוחדים במינם?" שאלה קורל בצחוק. שירי שלחה אליה מבט נעלב. "שירי סוויסה, התקרבי אליי." קרא המורה לעברה של שירי. שירי נרעדה היא התקרבה למורה ממש נמסה לידו. הוא התחיל להסביר לה על הקטע שלה בהצגה. ההצגה הייתה ממש יפה ומוצלחת.
בסוף היום שלושת הבנות הלכו הביתה. קורל וענת שוחחו ביניהם בצער שהן נפרדות. גם שירי הצטערה ואפילו בכתה, אבל לא רק בגלל זה. שירי התאהבה במורה שלהן מאז שהתחיל ללמד אותם דרמה. ענת גם אהבה איזה ילד מהכיתה המקבילה, וקורל לא אהבה אף אחד. "כיף לך שירי, את לא נפרדת לפחות עם חברה אחת, ואני נפרדת עם שתיכן." בכתה ענת. הפרידה הייתה קשה. אך הן הבטיחו אחת לשנייה שיטיילו ביחד, יתקשרו אחת לשנייה. "אנחנו לא ניפרד בנות, נהייה תמיד יחד. אולי לא בתחום הלימודים אבל מחוץ לבית הספר." אמרה קורל. "קורל צודקת." אמרה שירי והזיזה קבוצת שיער מעייניה. היו לה שערות בהירות ועיניים כמו שתי זכוכיות . היא הייתה קצת יותר נמוכה מקורל, היה לה שיער ארוך ומתולתל. לעומתה הייתה ענת אחרת. היו לה עיניים שחורות ועמוקות. שערה היה גם כן שחור וחלק שהגיע לה עד הכתפיים. הבנות היו כולן שונות זו מזו.
פרק שני- תיכון חדש וסיוט של ממש.
עברו חודשיים, חודשיים של חופש הגדול, שבו שלושת החברות נפגשו ונהנו מאוד. אבל מיד אחרי החופש החלה ההרשמה לתיכון, זאת אומרת כניסה לתיכון. ענת נרשמה לתיכון רמות שליד תעלת הגהנום אבל במרחק מה ממנו. מיד קיבלה אותן מורה והובילה לכיתה. קורל ושירי נכנסו לכיתה. כולם הסתכלו עליהן כאילו נפלו מהירח. קורל ושירי התיישבו בשולחן הראשון שראו. נכנסה המורה, היא נראתה קשוחה, עיניה בהקו בנצנוץ חזק. היא התחילה להסביר על התנאים ועל מה שילמדו. בהפסקה שתי הבנות טיילו ביחד ושוחחו. פתאום קורל ראתה נער אחד ישוב על הגדר והוא נראה עצוב מאוד, לפתע בא חברו. היא לא יכלה להוריד את עיניה ממנו והוא הבחין שהיא מסתכלת עליו ואמר על כך לחברו העצוב. וככה קרה שהוא הסתכל על קורל וקורל הסתכלה על חברו. "קורל.." האירה אותה שירי. "מה?" שאלה קורל. "תפוח אדמה, מה קורה אתך קורלו'ש? את כמו בעננים."
בהפסקה השנייה אחרי השיעור המשעמם, יצאו הבנות החוצה. עיניה של קורל התרוצצו מפינה לפינה, היא אפילו לא ידעה מה היא מחפשת או את מי. הן הלכו הפעם בשתיקה. "קורל… מה קרה לך? למה את שותקת?" "מה אגיד?" שאלה קורל. "אוי באמת, תמיד יש לך מה להגיד יקירתי." "פשוט לא בא לי לד-בר." קורל הבחינה באותו בחור שראתה בהפסקה הראשונה. שני הבחורים התקרבו אל הבחורות. "היי בנות." אמר הבחור שעליו נדלקה קורל. "היי.." אמרה בקול רך קורל. "שמי שלומי וזה חבר שלי אופיר." "ומה אתם רוצים מאתנו?" שאלה שירי בתוקפנות. "אפשר להצטרף אליכן?" שאל שלומי. "כן.." אמרה בחולמניות קורל." "לא!!!" אמרה שירי בכעס ומשכה את קורל אחריה. "אבל…" מלמלה קורל מתבוננת לאחור, על שלומי. "מה אתה חושב עליה?" שאל שלומי את אופיר כשהבנות התרחקו. "מה אני אמור לחשוב?" ראית איך היא מסתכלת עליי? היא ממש דלוקה עליי." "כן.." אמר בעצב אופיר. "אני חייב להשיג אותה, מוכרח שהיא תהיה שלי." "אתה אוהב אותה?" שאל אופיר. "חחחחח הצחקת אותי אופירו'ש, אוהב אותה? אני רק עכשיו הכרתי אותה, נדלקתי עליה! וחוץ מזה חייבת להיות אהבה? אני בן, ולא מוכרח דווקא להתאהב, אפשר גם קצת להשתעשע…" אמר שלומי. "אבל אתה באמת מוצא חן בעיניה, רואים שהיא בחורה מאוד עדינה, לבנות כאלה שולחים פתקי אהבה , פרחים, אוהבים אותן!" אמר אופיר. "נו באמת אופיר, נמאסת עליי עם הרומנטיקה המטופשת הזאת!" בנתיים הבנות שהתרחקו מהבנים. הלכו בקצב איטי. קורל הייתה סגורה בתוך עצמה. "קורל…" קראה שירי. אין קול ואין עונה. "קורל…" גם עכשיו לא הייתה תשובה. "קורל! מה קורה אתך? אל תגידי שאת מתנפחת בגלל שלקחתי אותך הרחק מהמטומטמים האלה." קורל הסתכלה עליה. "את תמיד חייבת להתערב לי בחיים?" "אבל למה ? מה עשיתי בסך הכול?" "מה הפריע לך שהם רצו להצטרף אלינו הא? אני כל כך רציתי ואת הרסת הכול!!" "טוב, את יכולה ללכת אליהם בחזרה, ביי." אמרה שירי והפנתה אליה את גבה. "אוי שירי.. מה את כועסת עכשיו? בסך הכול אמרתי לך מה שהפריע לי.. הוא נורא מצא חן בעיניי אז עכשיו אני מאוכזבת!" "טוב מצטערת, פעם הבאה אל תקשיבי לי ותעשי מה שבא לך." שירי נשמעה כועסת. "שירי… נראה לי גם אני מצאתי חן בעיניו." "עדיף שתיזהרי קורל, הוא לא נראה בחור רציני, אלא אחד שמחליף בחורות כל יום." "לא! הוא לא כזה…" אמרה קורל והשפילה את מבטה בעצב. "טוב אל תהיי עצובה מאמי, אני אומרת את זה רק לטובתך, אני רוצה שתהיי באמת מאושרת, ולא תיפלי על אחד שירצה רק לנצל אותך." "יש לו חיוך מתוק…" אמרה קורל בחולמניות בלי להקשיב לדבריה של שירי. "כן כן.. אבל זה יכול להיות חיוך מזויף!" "לא! זה החיוך הכי יפה בעולם! יואווו שירי נראה לי אני מאוהבת!" "שיוו קורל! איזה מהר את מתאהבת אני בשוק!" "לא יודעת למה, אבל יש בו משהו שכבש אותי, משהו במבטו, בעיניו, בחיוך שעל שפתיו, בקולו… וואי אני מהופנטת…" אמרה קורל והתבוננה על שירי עם חיוך קטן. לפתע החיוך משפתיה נעלם, והחליפו אותו פחד, מבוכה ובהלה." "מה הוא עשה לי? איזה כישוף הוא הטיל עליי? מה קורה לי???"
barbie,
קודם כל אני חייבת לאמר לך שיש לך רעיונת נהדרים ובטח סבלנות ולהט לכתוב כי רואים שאת כותבת באהבה את הסיפורים שלךוכלנו נהנים לקרא אותם,אבל, מה שכן, אני חייבת להעיר לך על משו: הדמויות שלך טיפה דומות אחת לשניה. יש להן אותו סיגנון דיבור, צורת מחשבה דומה.. אני מציע לך לגשת לאתר הבא:
http://index.nana.co.il/click.asp?id=94501&p=1
אני בטוחה שאת לא מאותגרת השראה אבל הייתי מציעה לך לקרא קצת על שלד הדמויות!
😁
זה סיפור ראשון שאני קורא...
אבל יש לך כישרון!כל הכבוד.
:biggrin:
אני בשוקק הסיפור הה לא פחות טוב מהקודמיםםםם תמשיכייייי
באלוהיייםם נראה לי אני מעריצה אותךךךך
😮ops: 😮ops: 😮ops:
וואי ברביי תמשיכיי בבקשההה איזה יפה את כותבת!!!!
הבנות ישבו בכיתה משועממות. קורל בכלל לא הייתה בכיתה , היא ריחפה הרחק מהעולם וחשבה על שלומי. פתאום מישהו פתח את דלת הכיתה ונכנס פנימה. קורל הרימה את עיניה וראתה את שלומי. הוא לחש משהו למורה והיא אמרה: קורל, בבקשה לכי איתו ." "אני?" שאלה קורל בתמיהה. "כן, את!" "אבל לאן?" "למנהל, הוא רוצה לראותך." קורל קמה והלכה לכיוון שלומי. שניהם יצאו מהדלת. "בשביל מה המנהל רוצה לראות אותי?" שאלה קורל את שלומי. "איזה מנהל?" שאל. "אנחנו הולכים את המנהל נכון?" שאלה. "לא!" "לא? אבל אמרת בכיתה.." "נכון." "אז…..?" "אנחנו לא הולכים אל המנהל.." "אז לאן?" "חכי ותראי." הוא הוביל אותה לחצר, לחצר הנטושה והם נכנסו תחת הגג והתיישבו על הספסל. "אני לא מבינה.." אמרה קורל. "תכף תביני." אמר ונדבק לשפתיה בנשיקה, כל כך חזק שהיא אפילו לא יכלה לנשום. אחרי שהוא התנתק ממנה, היא הסתכלה עליו המומה. "מה את אומרת?" שאל בחיוך שובב. "אני…" "מצא חן בעיניך?" "אני…" "אין לך מילים?" "אה.. כן.." "אני ראיתי איך הסתכלת עליי בהפסקה, אני מוצא חן בעיניך?" "אה.. אני…" "כן כן.. ותפסיקי כבר עם האני שלך, בחייך." אמר ולפט את פנייה. "גם את מוצאת חן בעיניי, ואני חושב ואפילו בטוח שאני אוהב אותך." באמת?" "אהא!" "גם אני.." "אה כן?" כן, אנחנו מכירים רק יום אחד ואני הספקתי להתאהב בך, להגיד לך תאמת?" "כן.." "אף פעם לא התאהבתי ואף אחד אף פעם לא נישק אותי, אף פעם…" "ששש.." אמר ושם את אצבעו על פייה ואחר כך נישק אותה, קורל אפילו לא יכלה לנחש ששלומי לא רציני.
קורל חזרה לכיתה מאושרת וריחפה בעננים. שירי שמה לב לכך, כשהלכו הביתה לא התאפקה ושאלה במבט בוחן יותר מתמיד: "נו?" "מה נו?" שאלה קורל. איך היה אצל המנהל? מה הוא רצה?" "אה המנהל?" נרעדה קורל. "כן כן" "אה בסדר…" "מה הוא רצה ממך?" לא הרפתה שירי והמשיכה בשאלות. "סתם." אמרה קורל אבל הסתירה את מבטה. שירי לקחה את פניה של קורל וסובבה אותם אליה ברכות. "תסתכלי לי בעיניים." "אני לא מבינה.." אמרה קורל. "קורל! אני חברה טובה שלך או לא?" "כן, אבל…" "בבקשה קורל, ספרי לי!" קורל הייתה שקועה בחשיבה עמוקה ואחר כך הרימה את עיניה והסתכלה על שירי. "נו… " אמרה שירי חסרת סבלנות. קורל לקחה אותה לשבת על הספסל. "אני מאוהבת." "בו? בשלומי הזה?" "כן.. שמעי.. כשהוא בא לכיתה, הוא לקח אותי לא אל המנהל, אלא למקום אחר…" היא השתתקה למראה פניה הרציניים של שירי שהקשיבה במתח. "תירגעי שירי… מה את בלחץ?" אמרה קורל וצחקה למראה שירי המכווצת. "נו..?" אמרה שירי בקוצר רוח. "אז…" המשיכה קורל. "הוא לקח אותי לחצר…ישבנו על הספסל.. והוא.. נישק אותי!" "קורל…" אמרה שירי באזהרה. "מה קורל? הגיע הזמן לא? וחוץ מזה שזה היה מאהבה!" "מאהבה? הרי את בקושי מכירה אותו." "נו אז מה? אחרי נשיקה זו, נשיקה כל כך סוחפת, הרגשתי שמשהו מתהפך בתוכי, לבי דפק בחוזקה, שפתיי התלהטו, הוא אמר שהוא אוהב אותי, הוא נישק וחיבק אותי, הרגשתי איך זרועותיו מתרככות סביב מותניי , הרגשתי בחום גופו, בדופק לבו, צללתי לתוך עניו, לתוך שפתיו, אל תוך אהבתו, אף פעם לא הרגשתי את זה, זה מן חוויה ראשונה, משהו בלתי נשכח ומשכר… וואי החיוך שלו, הריח שלו, אפשר למות……" סיימה לספר קורל. "אויי לא יודעת מה להגיד לך קורלי, רק שתיזהרי ממנו!" "מה יש לי להיזהר ממנו?!" "ווואי את נורא תמימה, האמנת לו שהוא אוהב אותך? תוך יום אחד? אין דבר כזה…" "אבל אני אוהבת אותו איך זה?" "את דלוקה עליו, את לא יודעת מה זה אהבה, אהבה זה רגש שבא עם הזמן, ומוכיח את עצמו עוד ועוד." "לא.. אני מרגישה שאני אוהבת אותו וגם הוא אוהב אותי, אנחנו צריכים להיות ביחד." "אבל קורל, זה ממש לא נראה לי.." אמרה שירי. "אבל לי זה כן נראה, את אומרת את זה כי את מקנאה! כי לך אין אהבה ולי יש!" "אבל קורל.." "מה אבל?????" צעקה קורל "אני רוצה רק בטובתך.." אמרה שירי. "טובתי זה שלומי, נקודה!"
קורל הגיעה הביתה ושמטה את התרמיל על הכסא. "היי חומד, איך היה בתיכון תעלת הגהנום?" "הו, אימא, אל תגידי ת' שם הזה, הוא גורם לי להרגשת צמרמורת." "מצטערת, אז הכול בסדר?" "כן.." אמרה קורל והלכה לחדרה. היא ישבה כמה דקות בחשיבה על מיטתה, התלבשה והלכה לאכול. הגיע הערב. משפחת שמעוני ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה, אביה מר דוד שמעוני וגברת דפנה שמעוני וכמובן קורל ואחותה התינוקת נלי. היא הייתה בת שנה. שעות עפו מהר והגיע הלילה. קורל התכוננה לישון. היא גרה בחדר אחד עם נלי אחותה הקטנה לפעמים זה עיצבן אותה, כי התינוקת לפעמים בוכה באמצע הלילה ולא נותנת לישון. קורל התכוננה לשינה, צחצחה שיניים ולבשה כותונת לילה. רק שכבה במיטה והנה צלצל הטלפון. קורל מיהרה להרים אחרי הצלצול הראשון כדי שנלי לא תתעורר כי אחרי זה היא לא תיתן לישון לכל העולם. "הלו.." אמרה קורל בקול נמוך. היא שמעה נשימה מעברו השני של הקו. "הלו, מי זה?" חזרה ואמרה בפחד. "קורל.." שמעה קול. "מי זה?" "זה אני שלומי." אמר הקול. "שלומי?" קורל חשה איך אבן גדולה נופלת מנפשה. "הו שלומי זה אתה?" "כן, אני." "מאיפה השגת את מספר הטלפון שלי? ולמה אתה מתקשר בשעה כזו?" "לא משנה איך השגתי, העיקר שאני מדבר אתך!" "שלומי.." "מה?" למה התנשמת בטלפון?" "כי לא ידעתי איך להתחיל ו.." טוב מאמי.. הבנתי, אני נורא שמחה שהתקשרת אליי, אני ממש התגעגעתי אליך." "גם אני אהובתי.." "ואוו 'אהובתי'.. זה נשמע באוזניי כמו שיר מתנגן." אמרה קורל בחיוך מאוזן לאוזן. "איזה חמודה, את מדברת כמו החבר שלי אופיר, הוא הופך כל דבר למשהו רומנטי." "חחח איזה חמוד." "מי חמוד אני או אופיר?" "חח שניכם אבל אתה יותר! כי אותך אני אוהבת." "גם אני.." קורל חייכה. "מה את עושה?" שאל. "מנסה להירדם." אמרה. "טוב, אני לא אפריע לך, חלומות פז מתוקה." אמר שלומי וניתק.
בלב שליו הניחה קורל את ראשה על הכר ונרדמה. ואז התחיל החלום הנוראי, חלום בלהות. בחורה דומה לקורל היא לא ראתה את פניה. זה היה מעורפל. אך נראה שהיא מוטרדת מאוד. עיניה מפוחדות ופיה פתוח כמו שקוראת לעזרה. מסביב התעופפו ניירות, המון ניירות, הם התעופפו מעליה. היו המון צללים שרדפו אותה, סובבו אותה, אך לא היה לה מוצא. קורל התעוררה בצווחות צורמות. וגם גרמה בכך להתעוררותה של נלי, זו פרצה מיד בבכי קולני. אחר כך היא נרגעה ונרדמה מחדש. רק קורל לא יכלה להירדם יותר, היא הסתובבה מצד לצד. "אויש, איזה סיוט!" אמרה קורל בלחש.
[size=18]ה
:!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!: :!:
המשךךךךך
פשוט אין לי מילים אני חייבת המשךךךך :!: :!:
QUOTE
המשךךךךך
פשוט אין לי מילים אני חייבת המשךךךך
:!: :!: :!: :!: :!:
פרק שלישי- מכתב רומנטי והרפתקאות בלילה
למחרת בבוקר, קורל הלכה לתיכון, בדרך היא ראתה את אופיר, חברו של שלומי. "היי אופיר.." אמרה. "הו, קורל.." הסתובב אופיר ועיניו נצצו. "איפה שלומי?" "שלומי?" שאל אופיר והיה מובן שהוא מאוכזב. "הוא בטח כבר בבית ספר." "אה.." קורל הלכה לצדו של אופיר בדממה ואופיר התבונן בקורל בעיניים מאוהבות. הם הגיעו לתיכון, מיד כשראתה את שלומי, רצה לקראתו, וחיבקה אותו. "מה העניינים בובה?" שאל שלומי בחיוך. "עכשיו כשאני רואה אותך, הכול מצוין!!! עשית לי את היום!" "שלומי חייך אליה ונישק אותה. " ראית את שירי?" שאלה לאחר מכן. "כן, היא שם מחכה לך." אמר והורה באצבעו לכיוון הכניסה לבניין. "אהה אוקי , אני אלך רגע אליה טוף?" "סבבה, אבל תחזרי מהר לפני שאני אספיק להתגעגע.." אמר וקרץ לה עם חיוך שובב, וכמו שקורל אומרת חיוך מתוק שכבש את ליבה. קורל הלכה אל שירי, ושלומי התבונן בדמותה המתרחקת. "אל תגרום לה סבל!" אמר פתאום אופיר. "מה?" "אמרתי אל תגרום לה סבל.." חזר אופיר ואמר. "על מה אתה מדבר?" שאל שלומי כלא מבין. "אתה לא אוהב אותה נכון?" "אני…בעצם.." "תודה בזה!" המשיך אופיר בשלו. "בסדר! אני לא אוהב אותה, פשוט בא לי להחליף חברה, היא מוצאת חן בעיניי, אני רוצה קצת להשתעשע, מה אסור?" "ברור שאסור! קורל היא לא נערה שאפשר בה להשתמש, היא חושקת אהבה. היא כמו ארמון חול שאם ילחצו חזק מדיי הוא יתפורר, או בית קלפים, קל נורא לפגוע בה, אל תשחק בה אחי, אל תיתן לה לקוות סתם, לחלום חלומות מתוקים ולהיות בעננים. כי כשהיא תוחזר לאדמה היא לא תוכל לחיות, כי היא כמו ציפור שלא יכולה לחיות בלי עננים ומעוף, כך גם לבה של קורל, אני מבקש ממך בבקשה ספר לה את האמת ואל תשבור את לבה שהולם בחוזק בראותך." "סיימת?" שאל בקוצר רוח שלומי. "כן, ואני חושב שהבנת נכון?" "ברור שהבנתי, הרי אתה עומד פה חצי שעה עם הנאומים שלך שכבר התעייפתי, שאני כבר זוכר הכול בעל פה, אבל זה חיים שלי ואני נוהג בהם כרצוני!" "אני רואה שלא הבנת, זה גם חיים של קורל, ואתה תהרוס אותם בהתנהגותך." "טוב דיייייי!" צעק שלומי. "תקשיב אופיר, אולי תכתוב איזה משהו רומנטי בשביל קורל?" "אני?" שאל אופיר באושר. "לא, אני… ברור שאתה! מי פה רומנטיקן חסר תקנה?" "אה, בסדר… משהו מרגש.." "כן.." אמר שלומי. "ואני אביא לה את המכתב ואגיד שכתבתי אותו מאהבה רבה." "מה?" קרא אופיר. "זה לא ממני המכתב?" שאל באכזבה. "ברור שלא טיפש! אני פשוט לא יודע לכתוב מילים יפות ולא רומנטיקן כמוך, אז תכתוב בשבילי?" "כן, לפחות איכשהו אספר לה על רגשותיי."
בנתיים קורל שהתקרבה לשירי בחיוך מאושר. "מה זה החיוך הזה על הבוקר הא?" שאלה שירי. "יום יפה היום נכון?" אמרה קורל. אממ.." אמרה שירי בחשד. " אל תסתכלי עליי כך שירוש" אמרה קורל. "למה לא קורלו'ש?" "את מסתכלת עליי כמו שאת רוצה לחפור בי חור.." אמרה קורל. "באמת? נו מה יש לך לספר לי היום?" שאלה שירי. "משהו טוב ומשהו מפחיד, ממה להתחיל?" "מהמפחיד.." "עדיף שאתחיל מהטוב, כי המפחיד זה סיפור ארוך.." "אוקי.. ספרי!" "אני כל כך מאושרת.." אמרה קורל. "וואלה? אני שמחה לדעת, אבל אולי זו שמחה שגויה?" אמרה שירי. "שוב התחלת???" התרגזה קורל. "לא, לא התחלתי, אני ממשיכה, תשמעי תקשיבי לי קורל, באמת תיזהרי ממנו, זה לא מוצא חן בעיניי מה שהוא עושה, אני ממש לא סומכת עליו." "אוףףףף… דיי כבר יא מעצבנת!" צעקה קורל. "טוב קורל, ומה הדבר המפחיד?" שאלה שירי. "וואי את לא מתארת לעצמך שירי, כמה שזה היה מפחיד." אמרה שירי. "נו נו דברי!" "חלום.." "חלום? זה הדבר המפחיד שרצית לספר לי?" "לא, זה לא סתם חלום, זה חלום כל כך אמיתי, פחד, אימה וחלחלה. בחורה שפניה מוסתרים, קוראת לעזרה, מישהו רודף אחריה, פתקים מתעופפים לכל העברים, צללים, נורא מפחיד.." "אוי הפסיקי קורל.. זה סתם חלום מפחיד, מה את דואגת?" אמרה שירי. "לא יודעת.. שירי, אבל יש לי הרגשה מוזרה, מוזרה מאוד!"
קורל ושירי נכנסו לכיתה והתיישבו בשולחן. קורל חשבה מצד אחד כמה היא מאושרת עם שלומי ומצד שני חשבה על החלום המפחיד. "קורל שמעוני" אמרה המורה. "תביאי לי כוס קפה מחדר המורים." קורל קמה. "כן המורה, בוודאי." אמרה ויצאה מהדלת. "אוףף למה דווקא אני? מה אני משרתת שלה? קורל לכי לשם, עשי את זה, מלאי את זה, קורל, קורל קורל.." מלמלה קורל לעצמה בעצבים. קורל עברה את המסדרון, היא הלכה, הלכה. ופתאום יד לפתה את פיה וסחבה אותה מאחורי הקיר. קורל נורא נבהלה, היא רצתה לצרוח אך לא יכלה, היד לא נתנה לה אפילו לנשום. אחר-כך היד הרפתה מאחיזתה וקורל הסתובבה בייאוש. היא פקחה את עיניה לרווחה בראותה את שלומי. "שלומי?" שאלה בתימהון. "כן, זה אני." אמר והתחיל לנשק אותה. "לא, לא שלומי, מישהו יכול לראות אותנו ויגיד שהברזנו." "באמת הברזנו.." "אולי אתה הברזת, אני לא! המורה שלחה אותי להביא לה כוס קפה מחדר המורים." "אז בואי נבריז לה.." אמר שלומי בחיוך שובב. "לא שלומי.. אם כך זו הפגישה האחרונה שלנו.." "למה מאמי?" "כי המורה תרצח אותי בדם קר." אמרה קורל בחיוך. "טוב, אז אני אלווה אותך לחדר המורים, בואי.." בדרך שלומי הושיט לה מעטפה. "מה זה?" שאלה קורל. "מכתב" אמר. "תקראי בו אחר-כך בכיתה או בבית." אמר והלך. קורל הביאה את כוס הקפה למורה והתיישבה במקומה, ממש קורנת משמחה.
אחרי הבית ספר, כשקורל ושירי הלכו הביתה. קורל הייתה שמחה יותר מתמיד. היא החזיקה חזק בידיה את המכתב. "מה את מחזיקה שם קורל?" שאלה שירי. "כלום" "מה זה כלום?" "כלום, זה כלום, מובן לך?" אמרה קורל בתוקפנות. "למה את מדברת אליי כך, אני חברה הכי טובה שלך או לא?" "כן, אבל את ישר מתחילה לדרבן לי מה אני צריכה לעשות ומה לא, דיי חאלס! זה חיים שלי.." "יופי לך! תעשה מה שבא לך! אני רק דואגת לך שלא תעשי טעויות שאחר כך תתחרטי עליהם כל החיים!" אמרה שירי. "תודה על הדאגה, אבל אני אסתדר, גם אם אני אפול בדרך, זאת תהיה הנפילה שלי ורק אני אחראית על זה, תני לי לנסות את החיים, אפילו אם אני אפגע." אמרה קורל בנחישות.
תמשיכיייייייי פליייייייזזזז :!: :!:
המשךךךךך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פללללללללליייייייייייייזזזזזזזז
[font=Arial:2e572eeb2d][size=18][
barbie, שמעי אני מה זה חייבת לומר לך יש לך כישרון את יודעת לכתוב ממש מקסים ואני מקווה שתמשיכי לכתוב כי הסיפורים שלך לא מהעולם הזה!!! באמת גם הסיפור הזה ממש מקסים ואני מקווה שתמשיכי לשלוח לנו עוד מהסיפורים שלנו ונמשיך גם לקרוא. :wink:
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
