אני מוצאת את עצמי יושבת מול הטלפון. בוהה בו.
הדקות לא עוברות מתוקף הציפייה לשיחה ממך.
אני יודעת שהיא לא תגיע, ולא כי אתה לא רוצה, או לא מעוניין.
אולי אתה דווקא מאוד רוצה, מאוד מעוניין, ואולי אתה בכלל יושב עכשיו ומחכה, בדיוק כמוני. ואותן מחשבות מתרוצצות בראשך, ברגעים אלה ממש.
אולי.
אני הכי שונאת להיות במצב כזה, של אי וודאות.
פעם אחת מרמז לכן, פעם אחרת כנראה שלא.
...
מוקדם יותר צלצל הטלפון. מספר חסוי.
זה היה הוא, אותו אחד שבשנה האחרונה גרם לי לפרפרים בבטן בכל פעם מחדש.
השאלה היא למה אני פחות מתרגשת.
עניתי, השיחה זרמה, קלילה, מצחיקה.
ממש אופייני לשיחות איתו.
בדיוק סיימתי לקרוא את "אם יש גן עדן" של רון לשם, אז קבענו שכשהוא יחזור מהבסיס נלך יחד לסרט החדש שמבוסס על הספר- "בופור".
חייבים ללכת לראות.
ואולי הייתי מעדיפה ללכת איתך?
אולי.
כבר טעיתי בעבר. עשיתי את אותה טעות שגרמה לי לאבד את האדם החשוב לי ביותר, לאותה תקופה לפחות.
אז מטעויות לומדים, ובטח שאני לא הולכת להגיד לו שאני חושבת על מישהו אחר עכשיו, מלבדו.
אולי אני כבר בכלל לא חושבת עליו? אולי זה רק בשגרה שלי?
הרי כבר שנה זה ככה. אנחנו ידידים כל כך טובים, אבל הוא לא יודע מה אני רוצה באמת.
רציתי.
עד שאתה נכנסת לחיים שלי, בשיא המקריות.
זה נשמע כל כך דרמטי, משהו בעל נוכחות עצומה. אבל זה לא.
אז נפגשנו כמה פעמים, ודיברנו בטלפון.
השאלה היא אם נהיה יחד.
או שבסוף אני אהיה איתו.
זאת השאלה.
