לאהובתי:
לפני שנה את הופעת בתוך חיי והיה נדמה לי שכל העולם מחייך אליי.
הייתי איתך באש ובמים לאן שלא תלכי או לאן שלא תפני.
כשביקשת תמיד נתתי, בלי היסוס, בלי מחשבה...
היינו ביחד, אהבנו היחד, השתננו ביחד...
הדברים הסתבכו תמיד ביקשת עוד ועוד דברים ותמיד נתתי...
חברים אמרו לי לעזוב אותך שאת לא שווה את זה...
כנראה שנשארתי.
אך כעבור שנה...
פשוט הלכת, עזבת, ברחת... אני זוכר איך זה להתעורר ולראות שאת לא שם
להתקשר ולגלות שאת לא עונה...
אני ריק בלעדייך אני ריק בגללך אין בי עוד טעם מאוכזב, כועס ועצוב...
את אומרת שאנחנו ביחד אבל אנחנו מזמן כבר לא...
מה שלא עשיתי בשבלך תמיד רצית עוד ועוד...
כשאת פוגעת זה כואב, כשאת מכאיבה זה שורף.
אך איך זה שכשאת עוזבת אין בי עוד כלום??
משתעשעת עם עצמך מנצלת אהבה...
כאילו שאכפת לך בכלל לפגוע במישהו כאילו שאכפת לך שמישהו ירגיש רע..
אני תוהה איך זה להיות כמוך שאף פעם לא אכפת לך...
אף פעם לא האמנתי שתוכלי לשקר או להטעות אותי...
אבל אני כאן אותו הדבר צפיתי בך משתנה, את לא תחזרי...
אז תמשיכי לשקר תמשיכי להשתנותזה תמיד רק את, את אף פעם לא טועה...
אני אצפה בך נשברת עם הרוח...
זוכרת כשאמרנו שנשאר ביחד ושנאהב לנצח?
זוכרת שהבטנו שאיש לא יפריע לנו?
אני קיימתי את שלי, אבל את...
אך את נכנעת לזמן כמו כולם.
אני אף פעם לא אהיה כמוך...
אוהב אותך. אך לא יותר מזה.
